תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקע״ב סימן ד׳

כללא דהאי שקלא וטריא דאית לן למפסק לחומרא כדעת הריא"ף והרמב"ם ור"ח והרא"ש ז"ל ותו דלעולם אזלינן בתר מקום האשה זולת היכא דאתרא דידה רובא מסבלי והדר מקדשי ומיעוטא מקדשי והדר מסבלי וכן באתרא דידיה דאמרינן סמוך רובא דהתם לרובא דהכא וה"ל רוב גדול ולא אמרינן סמוך מיעוטא דהתם למיעוטא דהכא וה"ל מיעוט גדול וטעמא כדאמרן לעיל. ותו כיון דחששא בעלמא היא כל ספק אחר או כל גלוי מלתא או כל חששא אחרת הגורמת לבטל הקדושין מבטלינן להו ואפי' בטעמא כל דהו דהבו דלא לוסיף עלה. והכי משמע בבירור מתוך דברי הרשב"א ז"ל בתשובה ובתוך דבריו בחדושין אני מכיר שאם לא כדי לחלוק על הריא"ף שדבריו דברי קבלה היה תופס שטת רש"י ז"ל. וכתבתי זה כדי שתדע שאין ראוי להחמיר בה יותר מדאי. ובודאי מצרים אתרא דכולהו מסבלי והדר מקדשי מכמה טעמי חדא דכולהו עומדין בדבורם ואחד מני אלף הוא שמבטל השדוכין. ותו שקונין בשעת השידוכין ותו שעושין קנס למי שחוזר בו. ותו שגם אבי הכלה מוציא הוצאה מרובה וחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ותו דיש הסכמה שלא יקדשו אלא בפני סופרי הקהל וברשות ב"ד ואי איתא דקדש קלא אית ליה. ותו דיש הסכמת נגידים קדמונים שלא יקדשו אלא סמוך לשבעה ברכות ושמא מפני חשש סבלונות תקנוה ומפני זה לא מצינו מי שיעלה בדעתו לומר שהסבלונות הם קדושין ולא ראיה אל קדושין שקדמו ואפילו שיצאו שנים שלשה מן הכלל לא בשבילם יתבטל מנהגם. והנראה לע"ד כתבתי: