תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקס״ב סימן ג׳

תשובה הנני נושא ונותן על ראשון ראשון כי ממנו מענה לשון. זה המנהג שנהגו הקדמונים אפשר שיהיה על א' מג' דרכים או מפני שנהגו בו איסור מפני שהדבר אסור מצד עצמו כאשר כתבת ובזה אין חכמה ואין תבונה נגד השם להתיר. או כגון שנהגו כן מפני שטעו בשיקול הדעת בדבר התלוי במחלוקות כההיא דאייתרא וכגון האי הפלוגתא דריחא מילתא היא אעפ"י שהיה להם לפסוק להקל טעו בשיקול הדעת ונהגו להחמיר. גם בזה אין אדם רשאי להתיר מנהג זה אפי' שנשאלו כיון דשיקול הדעת תופס בדבר מנהג להחמיר. וכן כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו הרא"ה ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל או מנהג שאינו בטעות אלא שידעו בו שהוא מותר ורצו להחמיר על עצמם בין על פיהם בין ע"פ ת"ח כגון שאין בדבר מחלוקות או שהוא מחלוקת יחיד כנגד רבים כההוא דערבי פסחים הרי מנהגם שריר וקים ואפי' כולם חכמים יודעים את התורה כולה אין מתירין להם וההולך לשם אינו נוהג היתר ואפי' בחדרי חדרים ואפי' בדעתו לחזור ואין זה מענין שאלתינו ואם המנהג הוא בטעות ונהגו בו איסור מפני שחשבו שהדבר אסור מצד עצמו מנהג כזה נשאלין ומתירין להם. ואם יש במנהג חשש איסור כההיא דבית שאן מתירין להם אע"פ שלא נשאלו ואפי' בעל כרחם וכל מה שכתבנו הוא במנהג להחמיר אבל במנהג שהוא להקל אם הדבר מוכרע לאסור אין חכמה ואין עצה נגד השם ומוחין בידם עד שמחזירין אותם להלכה. ואם המנהג קבוע והאיסור אינו מוכרע יעשה לעצמו להחמיר באופן שלא יהיה מחלוקת עד אשר יחזירם מעט מעט. ואם המנהג אינו קבוע יבטלנו אעפ"י שאין האיסור ברור אלא הם חלוקי המנהגות ובנ"ד ודאי הוא מהמין השני דכיון דאיכא פלוגתא דאמוראי ופלוגתא דבתראי אי ריחא מילתא היא או לא רצו להחמיר על עצמם אפי' את"ל דהלכתא ריחא לאו מלתא היא ולא נחוש לכל אותם החששות אשר כתבתי. וכיון שכן מי שהתיר מנהג כזה לא יפה עשה דאפי' ע"י שאלה אין מתירין להם וכן כתבו בעלי החדושין ולא ראיתי בזה מחלוקת. ואפילו שהתירוהו אינו מותר כיון שנהגו בו להחמיר כאלו קבלוהו עליהם באיסור וכי היכי דהמתיר את האסור לא עשה ולא כלום אף הכא נמי לא עשה ולא כלום ומחזירין אותו למנהגא הראשון ולא אמרינן בכה"ג הנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין ולא יהיו מזידין כיון שעל פי הוראת חכם נהגו בדבר היתר אומרים להם שחכם זה לא יפה הורה ויחזור למנהג הראשון. דלא אמרינן הכי אלא בדבר שנהגו היתר מעצמם או שנהגו כן מימים קדמונים ולא ידענו איך היה הענין. אבל בנ"ד שהמתיר חי וידוע ועל פיו נהגו היתר כייפין להו עד דהדרי למנהגם הראשון. אבל מה שהבאת לשון האשרי בשם בעל העיטור לא ידעתי מה ענינו לנ"ד שאפילו עפ"י כל החומרות שכתבת אינו כתוב בתורה בהדיא ואפי' אתה צריך להודות שאין איסורו אלא מדרבנן ואצ"ל שאינו כתוב בהדיא בתורה. ומה שכתבת דכיון שיש להם תקנה לעשות מה שהם רגילים בלא עשיית שום איסור צייתי לן יפה כתבת וכן דעתי. ומעתה אשא ואתן אם הדבר אסור מן הדין או לא. פלוגתא דאביי ורבא אי ריחא מילתא היא איפסקא הילכתא כרבא לגבי אביי בכולהו תלמודא בר מיע"ל קג"ם א"כ ריחא לאו מלתא היא וכן עביד לוי עובדא בי ריש גלותא בגדי ודבר אחר וכתבה הריא"ף ז"ל פ' גיד הנשה וכ"ת דלוי אתיא כרבא דריחא לאו מלתא היא אפי' באיסורא שמן והיתר כחוש כעובדא דלוי ואע"ג דכתב הרב ז"ל דלא התיר לוי אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא התיר הרי כתב הר"ן ז"ל דבפ' כיצד צולין מוכח דאפילו לכתחלה התיר לוי. והכי איתא בירושלמי בהדיא במס' תרומות מהו לצלות שני שפודין א' של בשר ואחד של נבלה בתנור אחד ר' ירמיה בשם רב אסר ושמואל בשם לוי מתיר אלמא אפי' לכתחלה שרי לוי ועוד שהרב בעצמו אמר דאזיל לוי לשיטתיה דרבא ורבא אפילו לכתחלה שרי. והא דנקט פלוגתייהו בדיעבד בשר שחוטה שצלאו עם כו' לאשמעינן דאפילו בדיעבד אסר רב ואע"ג דהכא משמע מלתא דלוי דאפי' לכתחלה שרי מ"מ דברי הריא"ף ז"ל דברי קבלה הם וזה דעת הרמב"ם ורוב הפוסקים ז"ל שאנחנו נמשכים אחריהם אפילו בתנורים הגדולים שהם כעין שלנו הילכך נ"ל דנדון דידן אסור אפי' בדיעבד בין למ"ד ריחא מלתא היא בין למ"ד ריחא לאו מילתא היא דבהדיא כתוב במרדכי ובהגהות בשם אבי העזרי שפשטידא ופלדונש שנאפו יחד אסור [מטעם] ריחא מלתא היא. ואפילו למ"ד דריחא לאו מלתא היא הנ"מ בשר עם בשר שאין ניכר הטעם של נבלה בשחוטה אבל בשר בחלב שניכר הטעם של זה בזה אסור אפילו בדיעבד. ותו דאיכא טעמא אחרינא דבשר בחלב איכא למיגזר משום דמורה ביה היתרא דזה מותר בפני עצמו וזה מותר בפני עצמו כמו שהחמירו בו שלא להעלותו על שלחן אחד מה שאין בשאר איסורין וכן כתב הר"ן ז"ל. ואעפ"י שכתבו התו' בפ' השוכר את הפועלים וז"ל ואין לחוש אם אפה פשטידא של בשר עם טורטא של גבינה בתנור אחד רק שלא יגעו זה בזה או עם האיסור וכו' דהתם איירי בתנורים גדולים אבל בקטנים לא וטעמא מפני שהקטן קולט הריח אבל גדול לא הנ"מ בזמן שיש אחת או שתים אבל בתנור מלא מהם כנ"ד בכל מקום שהוליך הריח הוא נקלט באיסור ולפיכך אני אומר דבנ"ד לכ"ע אסור דאי לדעת התוספות כיון שהתנור מלא מהם ופיו סתום והוא מן הצד ריחא מלתא הוא ואסור אפילו בדיעבד. ואי לשיטת הר"ן ז"ל דס"ל ריחא לאו מלתא היא ואמרה לוי לכתחלה הנ"מ בבשר ובשר אבל בבשר וגבינה אסור מטעמא דאמרן. ואי לדעת המרדכי בהדיא אסר פשטידא עם פלדונש ולא חילק ואי לדעת הריא"ף והרמב"ם ז"ל אפילו שלא תחלוק בין בשר בבשר לבשר וגבינה ולא תחלוק בין מכוסה למגולה ובין תנור מלא לאינו מלא ובין פיו למעלה ובין מן הצד לא התירו אלא בדיעבד אבל לכתחלה לא התירו. ולא ידעתי על מה סומך המתיר בנ"ד שהרי התוספות שהתירו לא אמרו אלא אם אפו משמע בדיעבד ואע"ג דלא שאני ליה בין התנור מלא מהם להיכא שאפו פשטידא אחת מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא סותמין פי התנור וחזר להיות דינו כתנור קטן. תדע שלא התירו התוספות אלא בדיעבד שכתוב בספר יראים אבל תנורים גדולים שלנו שרי לאפוייה פת עם צלי דנפיש אוירא דידהו ולא נפיש פטומייהו ומהאי סברא סומכין לאפות פת עם הצלי בתנורים שלנו ואם צלי של איסור בדיעבד שרי ולכתחלה לא אא"כ הצלי מכוסה בבצק ע"כ. הרי לך בהדיא שהוא מחלק בתנורים ואפ"ה לא התיר בצלי אלא בדיעבד. וא"ת דהאי מורה נקט קולי דמ"ד דריחא לאו מלתא היא ולוי כרבא כהריא"ף. וקולי דהר"ן דס"ל דאמרה לוי אפי' לכתחלה ולא נקיט כי חומריה דמחלק בין בשר ובשר לבשר וגבינה וע"ז נאמר הכסיל בחושך הולך. והוי יודע שכל מה שכתבתי הוא בזמן שהבשר והגבינה מגולין או כגון שלש את העיסה בשומן ובחלב ובאופן שהאיסור מגולה ומעלה ריח אבל אם האיסור או הבשר מכוסה בבצק כגון דמליינה וכ"ש אם יש עליה כמה לבושים כמנהג ליכא למיחש לריחא כלל ואפילו לדעת המחמירין. וא"ת על מה סמכו במצרים שהקדרה של ישראל בתוך הפורני ומביא הנכרי קדרתו ונותנו בתוך הפורני ואין א' מהחכמים שיקפיד על זה וכ"ת מפני שהקדרות מכוסות יפה ופיהם שרוק הרי ראינו שהנכרי פותח אותה ומהפך בהם ועוד שהרי מביאין תגן של בשר והוא מגולה ולפעמים יהיה בתוך הפורן פשטידא של גבינה או בישול של נכרי כללא דמלתא שלא היה אחד מהנגידים שעררו שפקפק בזה ולפיכך צריך טעם על מה סמכה. ויראה לי שודאי פוסקים כהריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל דס"ל דריחא לאו מלתא היא בכל גוונא בין בשר בין גבינה וכן בכל האיסורין ואסרו לכתחלה והתירו בדיעבד. וההיא דפת שאפה עם הצלי שאסור לאוכלו בכותח משום דהוי כלכתחלה שהרי יכול לאכול הפת בפני עצמו וכמ"ש הרב ז"ל. לפיכך בתנורים שלנו של הזמן הזה דאיכא כמה לטיבותא מותר אפי' לכתחלה. חדא שהם גדולים הרבה. ותו דאין התנור מלא מהם כלל אלא אחת או שתים. ותו דאין טחין פי התנור מעולם ואע"פ שלפעמים מכסין אותו עדיין יש בין הכיסוי והכותל מקום שיצא הריח והטעם העיקר שאני סומך עליו הוא מפני שלעולם יש הסק גדול בתוך הפרן מן הצד תמיד לא תכבה והאש שואב כל ריח שיהיה בתוך התנור ואינו נבלע כלל במה שבתוך התנור לפיכך אם התנורים שלכם יש בהם כל התנאים הללו הרי זה מותר לכתחלה: