תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ד סימן ד׳

ותו דמלשון השאלה נראה שאותם רבים המפורשים לא היו בשעת ההתרה ולא היתה מדעתם וא"כ הוא קי"ל דמי שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא מדעת חבירו דגרסינן בנדרים פרק ר"א המודר הנאה מחבירו אין לו מתירין אלא בפניו ופי' הר"ר אליעזר ממיץ שנדר לדעת חבירו אין מתירין לו אלא בפניו פי' מדעתו כמו אין חבין לאדם אלא בפניו דהיינו לדעתו וכיון דלדעתו נדר אין להתיר אלא מדעתו. וכ"כ הטור נדר ע"ד חבירו אין לו התרה אלא מדעת חבירו אותו שנדר על דעתו ע"כ. וטעמא דמסתבר הוא כיון שתלה עצמו בדעת חבירו צריך דעתו בהתרה. ואע"פ שר"ת כתב דלא אמרינן הכי אלא היכא דעשה עמו טובה ומש"ה נשבע על דעתו כמעשה דמשה עם יתרו וצדקיהו עם נבוכדנצר אבל אם לא עשה עמו טובה מתירין לו שלא מדעתו שלא היה לו לסמוך ולעשות מעשה בדבר שהוא מחלוקת. ומי יודע אם אותם השלשה עשו עם שמעון שום טובה וכיון שהוא ספק ומחלוקת באיסור תורה היה לו להחמיר. ותו דנדר שהודר לדעת רבים לכ"ע אין מתירין אותו לדבר מצוה כההיא דמקרי דרדקי דלא אשכח דדייק יפה כוותיה ועיר גדולה לאלהים כשאלוניקי וחכמים בה הרבה לא נמצא מי שידרוש וילמוד תורה יותר טוב מלוי זה ילך שמעון אצל דרשנים אחרים או מרביצי תורה וישמע ד"ת מהם ונמצא דאין כאן מצוה דאיכא כמה וכמה דדיקדקו טפי מלוי. עיין בתשובות מהר"י קולון ז"ל שורש נ"ב ונמצא טעמים דשייכי להאי מלתא. ואי משום דאין אדם לומד תורה אלא במקום שלבו חפץ לאו מלתא היא כי לא נאמר זה אלא במי שלומד תורה בקבע אבל במי ששומע דרשה פעם אחת בשבת ולפעמים בחדש וכ"ש מה שדורשים בזמננו זה שהם דברים פורחים לא ילינו עם השומע במשכבו אין זו מצוה להתיר בעבורה נדר שהותר על דעת רבים: