תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתקנ״ד סימן ג׳

ולענין ההוראה אספר טעיותיה מעשר ירבון א' שהחומרות האלו נעשו לתועלת ראובן ולהנאתו וההתרה נעשית שלא מדעתו בעל כרחו ועד כאן לא פליגי אלא אם עברו והתירוהו אם מותר או לא ומחלקותם תלוי בההיא עובדא דנדרים פרק ר' אליעזר דצדקיה עם נבוכדנצר דאשכחיה דקאכיל ארנבא חיה אמר לו אשתבע לי ולמדו כל המפרשים מאותה סוגיא דכל הנשבע להנאת חבירו אין מתירין לו אלא מדעתו ורצונו אלא שנחלקו דאיכא דאמרי שאם התירוהו מותר דהא צדקיה חסיד הוה ואיך סמך על התרה זו. ותו אם איתא דאם התירוהו אינו מותר מה יועיל ההתרה אלא ש"מ אם התירו מותר. וא"ת והסנהדרין היכי עבדו איסורא תירצו דמצות המלך היא א"נ מצטער היה והא דלא אמרו כן לנבוכדנצר שמא אמרו ולא קבל מהם או שמא יודעים היו שלא קבל מהם. וק"ל לפי שטה זו מי שחייב לחבירו ממון בשבועה והוא מצטער ואינו יכול לקיים ילך אצל מי שאינו הגון ויתיר לו ויהיה מותר ונמצא מפסיד את חבירו. וי"ל דלא אמרו כן אלא בשיש לחבירו הנאת כבוד או קלון או חברה דלית בה דררא דממונא כההיא דצדקיהו וכההיא דמשה עם יתרו אבל הנאת ממון לכ"ע אם התירו אינו מותר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה. אבל הראב"ד ז"ל וקצת מפרשים ז"ל ס"ל דאפילו אם התירו אינו מותר שהרי הכתוב צווח ואומר וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלהים. וצא וראה מה עלתה לו ולסנהדרין ועוד כתיב אם לא אלתי אשר בזה ואת מצותי אשר הפרו הא קמן שכיון שהיה לראובן הנאת כבוד או תועלת חברה או כיוצא בזה לא היה יכול להתיר אלא מדעתו ורצונו: