שוב מצאתי ששאלו מלפני הרשב"א ז"ל על חטים שנפלו לתוך המים והוציאם ונגבום אם מותר להשהותם עד אחר הפסח כיון שנתערב ברוב והשיב וז"ל להצניעו עד לאחר הפסח מסתברא גם כן שהוא אסור והראיה מהאי ארבא דטבעא בחישתא דלא עכבינהו ושהינהו עד לאחר הפסח ע"כ. הרי שאסר אפי' ע"י תערובות וכ"ש בגופייהו. ומשמע ודאי דהאי לתיתה דעבדי לחטין דסלת גריעא מההיא ארבא דטבעא בחישתא דהתם מיד מעלין אותה ומייבשין את החטה בשמש וברוח ואפילו שתעמוד זמן מרובה בתוך המים הקרים אינה באה לידי חימוץ וכן כתוב במרדכי. ואחר שמוציאין אותה מן המים מתחמצת. הילכך בלתיתה שאמרו בתלמוד לותתין אותה ומייבשין אותה מיד. אבל בנ"ד אדרבה אחר שרוחצין את החטים במים צוברין אותה כדי שלא תתייבש ונותנין עמה המורסן וכותשין אותם ברגלים עד שמשירין את קליפתם. ואני חקרתי על הענין והם רוחצין את החטה בחצי יום וצוברין ומניחים אותם כך עד הבקר עד שנפתח קצת כדי שתהיה נוחה לינשר קליפתה ואח"כ מערבין בתוכה מורסין וכותשין אותה עד חצי יום ובחצי היום טוחנין אותה נמצאת עומדת שרויה כ"ד שעות ואפילו אחר הטחינה יש בקמח קצת לחות ומי יאמין שלא יגיע בשיעור הזה לידי חימוץ ולפיכך אני אומר שחייבין עליו כרת והמשהא אותו עובר בבל יראה ובל ימצא:
תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתרט״ו סימן ג׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuvot HaRadbaz, Warsaw 1882
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הרדב״ז חלק ג, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.