תשובות הרדב״ז חלק ג · חלק תתרט״ו סימן ב׳

תשובה ראיתי קצת חכמים התירו דבר זה והטעם שהרי מדין התלמוד מותר ללתות אלא דשדרו ממתיבתא דאנן לא בקיאינן בלתיתה ומעשה סלת הוא שלותתין את החטה במים ואח"כ מערבין עמה מורסן וכותשין אותה ברגליהם עד שמשיר הקליפה ואח"כ טוחנין אותה ונהי דהשתא לא בקיאינן בלתיתה מ"מ חמץ לא הוי שיהיה אסור להשהותו וכ"ש שלא יעבור עליו בבל יראה ובל ימצא. והוראה זו אין לסמוך עליה כלל אלא אסור להשהותו עד לאחר הפסח בין סלת בין סובן או מורסן הכל אסור וקרוב אני לומר שעובר עליו בבל יראה ובל ימצא מכמה טעמי. חדא שהלתיתה שהתירו מדין התלמוד היא של זריזין לצורך הפסח ואין משהין אותו בתוך המים זמן מרובה ומיד מנגבין אותו ומיבשין אותו. אבל לתיתה של העכו"ם שלותתין לצורך הסולת של כל השנה משהין את החטה שרויה וצוברין אותה עד שנתפח כדי שתהיה הקליפה רפויה לינשר ואין מדקדקין אם תעמוד זמן מרובה או מעט. ותו שלותתין אותה בתוך שוקת גדול ונופלין מן החטה למטה בשולי השוקת ונשארים בתוך המים יותר מחצי יום עד שתכלה כל הלתיתה שלותתין שיעור גדול בפעם אחת בתוך סלים קטנים ובסוף לוקטין מה שנשאר בקרקעת השקת ומערבין עם החטה וכיון ששהו זמן מרובה במים כשמוציאין אותו וישהא זמן מועט חוץ למים חיישינן לביקוע. ועוד שמערבין עם החטה המורסן שיש להם מכל הלתיתות והמורסן שואב כל לחות החטה ונעשה חמץ גמור וחוזרין ומערבין אותו עם החטה של לתיתה השניה וכן בשלישית ונמצא חמץ מעורב עם החטה ואי אפשר לנקות את המורסן לגמרי שלא ישאר ממנו דבוק אל החטה חלק גדול וכשנטחן מתערב הכל ומצא מין את מינו וניעור ונעשה הכל חמץ. ואפילו שתרצה לומר שהוא תערובת חמץ הרי הוא עובר דלא גרע מד' מיני מדינה ותנן אלו עוברין בפסח וכו'. והרמב"ן והרא"ה ז"ל כתבו שהקמח שואב מן הלחות גבי טיף טיף וכ"ש ששואב המורסן מן השרוי. ועוד שהחטה של מצרים היא רעה יותר מן השעורים של מקומות אחרים ובשעורים אמרינן לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחם על פי הביב והם מתבקעות מאליהן ושמואל אמר נתבקעו ממש וכיון דלא איפסקא הלכתא עבדינן לחומרא דאיסורא דאורייתא הוא וכן הריא"ף ז"ל. ומי הגיד לחכמים המתירים שאם היו מניחים החטים אחר שלותתין אותם ומשהין אותם ע"פ הביב לא היו מתבקעין. וכ"ש לדעת האומרים דחטה לא בעיא ביקוע אלא אפילו שלא הגיעה להתבקע חיישינן שמא החמיצה. וראיה לדבר מההיא ארבא דטבעה בחישתא שרא רבא לזבונא קבא קבא ואם איתא מאי דוחקיה. לשהייה לבתר פיסחא ולוכליה. ואפי' לדעת הר"ן ז"ל שסובר דחטים מבוקעות היו בהם ומשום הכי אסר למוכרם אפי' לעכו"ם דילמא זבין להו ישראל ולאו אדעתיה. א"נ שמא יטחנם העכו"ם ויחזור וימכרם לישראל. מ"מ כבר היה אפשר לעשות להם תקנה לברור המבוקעות ולשהות את השאר אלא ודאי כיון שנשרו במים אין להם תקנה להשהותם. ותו דמאן לימא לן דאין בחטין שעושין מהם הסלת מקצת חטים מבוקעות וליכא למימר דאחזוקי איסורא מספיקא לא מחזקינן דשאני הני דאיתרע חזקתייהו דנשרו במים. וראיתי במרדכי בשם ר' אליעזר ממיץ דחשיב לה חמץ גמור וז"ל הילכך חטין המובאים וגשמים מזלפין עליהם אין לחוש אבל אם ירבו עליהם רוב גשמים ושרייתן מרובה חוששין להם לביקוע והאוכלן בכרת כי האי ארבא דטבעא בחישתא ע"כ. האם יש לך שהייה גדולה ממעשה הסלת. וכ"כ הר"ר ישראל ז"ל בתשובה סימן קי"ט וז"ל ואם נתערבו קמח ודאי סלת נקייה נתערב בהם דדמי טפי לסוקר ואנו מחזיקין הסלת לחמץ גמור מפני שלותתין את החטין במים קודם הטחינה והעכו"ם ודאי אינם זהירין בלתיתה דידהו ע"כ. והוא ז"ל נשאל על ענין להשהות את המרקחות אשר יש בהם סוקר ואסר מפני חשש עירוב הסלת ואם כן איך נשהא אנחנו הסלת עצמו והמתיר דבר זה הוא מן המתמיהין: