תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ס״ז סימן ג׳

והוי יודע שאעפ"י שאני ממונה על ההקדש וגזבר העניים כיון שאין לי זכות ולא הנאה לא בנכסים ולא בפירות אני נאמן כאחרים וכן כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תרמ"ב וגדולה מזו כתב המרדכי פרק זה בורר בשם ריב"א ז"ל דאפטרופא שמינהו לטעון בפני ב"ד וידע עדות באותו ענין כשר להעיד. עוד דע כי הסכמת רוב המפרשים כי הסילוק מועיל אפילו לעדים ועיין בתשובות הרא"ש ז"ל כלל נ"ט. עוד כתב ז"ל שאין צריכים לזכור היום והשנה ואין ראובן יכול להתחרט מאחר שזכו הקהל באמירתו דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע"כ. עוד יש ראיה מתשובת מהר"י קילון ז"ל על כתב הקדש שהיו מחקים ותלויות ואין בו לא זמן ולא עדים ופסק ז"ל שההקדש קיים עיין בשורש קס"א שהביא כמה ראיות ומי גרע שטר העשוי בערכאותיהם מכתיבה בעלמא שאין בה לא זמן ולא עדים ויש בה מחקים ותלויות והלא חספא בעלמא הוא ואפ"ה קיים ההקדש וכ"ש בנ"ד דאיכא נמי קלא פלו' הקדישה הבתים שלה לעניים. ומתשובה זו ראיה גמורה לנ"ד. אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל. תו איכא טעמא אחרינא דבשעת שמת הזקן בא הממונה של בית אל מ"אל ולולי שטרי ההקדש היו לוקחים אותה לבית אל מ"אל ונתתי ויגעתי להציל שאר הנכסים וא"כ לא זכו העניים מכח המקדשת ולא מכח בעלה אלא מכח המלך ואפילו תרצה לומר שנחזיר אותם ליורשת מה שאינו מן הדין מה הועלנו חוזרים בית אל מא"ל ולוקחים אותם ונצטרך להוציא שטרי ההקדש להצילם ואפוכי מטרתא למה לי ואין סברא לומר שנעמיד שטרי ההקדש לעולם למגן ליורשת ותאכל היא ולא העניים. הילכך שורת הדין שישאר הקרקע ביד העניים דמשלחן המלך קא זכו אפילו לדעת החושבים שיש ליורשת זכות בבתים מה שאינו אמת. ואם תטעון היורשת שמעולם לא נתרצה הבעל בהקדש זה אין בטענתה כלום חדא שהיה עמה בשעת ההקדש הראשון ונתרצה בו כמו שכתוב בשטר ההקדש. וכ"ת שלא רצה לערער בפני עכו"ם א"כ בפעם השנית שאמרה שהקדישה אותו לעניי הספרדים היה לו לערער בפני או למסור מודעא אדרבה הוא הלך להביא העדים לקרוא המכאתיב כדי לקיים ההקדש. ותו כיון שנתנה לו רשות להכניס ולהוציא ולשנות כפי מה שירצה אחר מותה אם לא היה חפץ בהקדש הוה יכול לבטל כל מה שעשתה אשתו והוא לא שינה ולא חידש דבר ודאי נתרצה מתחלה ועד סוף. תדע שהרי אחר שמתה מסר הוא בעצמו כל המכאתיב של הבתים וכל הכורמיאת וכל שטרי ההקדשות ליד הממונה בעצמו שהוא גזבר העניים וזכו בו העניים וזו ראיה גמורה ששניהם קיימו את ההקדש. וכן כתוב בהדיא בשטר ההקדש שהכל היה מדעתו ורצונו ובהודאתו. וא"ת כיון שלא הקדישו אלא אחר פטירתם שהרי בחייהם היו יכולין לחזור בהם ובאותה שעה כבר יצא לרשות היורש ובשטר של ערכאותיהם אין כותבין בו מעכשיו וכמה תשובות בדבר חדא תשובת הרא"ש ז"ל שכתבנו למעלה כיון שעשו השטר בלשון העכו"ם קני וכיון שהם אינם רגילין לכתוב מעכשיו אינו מעכב. ותו תשובת ריב"ש ז"ל שכתבנו למעלה שאין המתנה נקנית בשטר דאין שטר לאחר מיתה אלא משעת הדבור קנה אם הוא ש"מ דבריו ככתובין וכמסורים דמו ואם הוא הקדש אמירה לגבוה כמסירה להדיוט כ"ש בנ"ד דאיכא תרווייהו וכדכתיבנא. ותו כיון שמסר השטרות לגזבר הוי כמסירת ההקדש וזכו העניים. ותו שכבר גבו שכירות הבתים לצורך העניים. ותו דקי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפילו מאן דפליג מודה בדיני ממונות וכ"ש הקדש דידו על העליונה ואע"ג דכתב הרשב"א ז"ל דיד עניים כיד הדיוט והמקדיש דבר לעניים צריך להקנות בא' מדרכי הקנין ואם לא. הקנה יכול לחזור בו. דע דיחיד הוא בסברא זו וכל גאוני עולם חלוקים עליו וסברי דבאמירה לבד קנו העניים ומחייב עליה לאלתר ואם לא נתן עובר בבל תאחר. ואיכא מ"ד דבגילוי דעתא זכו עניים. ויש מי שהפריז על המדה דבמחשבה נמי חייב ליתן דהכי כתיב כל נדיב לב עולות. ומיהו מסתברא דאין כופין אותו אלא א"כ הוציא בשפתיו. ועוד אני אומר דמודה הרשב"א ז"ל בנ"ד כיון שמסר השטרות ליד הגזבר וגבה השכירות אין לך קנין גדול מזה ואפילו תרצה לומר שהוא חלוק גם בזו יחיד הוא בסברתו אלא אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אפילו בהקדש לעניים. ולדעת הרשב"א ז"ל לא צריכינן לטעמא אחרינא דהוא ז"ל סובר דשטרי מתנות העולות בערכאותיהם כשרים. ולפי ששמעתי שבעל הדין רוצה לדמות נ"ד לההיא דאמרינן בפרק יש נוחלין נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון היה ראוי לירש אין לאחריך כלום דירושה אין לה הפסק הכא נמי כיון דבעל ראוי לירש אין להקדש אחריו כלום ודאי בורכא היא אפילו לפי דעתו שרוצה לדמותה לנ"ד דהא דרב אחא בר עוא דוקא בש"מ אבל במתנת בריא לא אמרינן דאין לה הפסק אלא יש לשני מה ששייר ראשון כן כתב הר"ן ז"ל בלי חולק: וכן כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"ב מהלכות זכייה ומתנה וז"ל אבל בריא שנתן מתנת בריא על דרך זה וכתב לזה נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששייר ראשון בין שהיה הראשון ראוי ליורשו בין שלא היה ראוי ליורשו ע"כ. ובעל מ"מ נתן טעם לדברי רבינו ולא הביא שום חולק הילכך בנ"ד כיון שהקדישה בעודה בריאה יש לה הפסק. ותו דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק אלא בירושה של תורה אבל ירושת הבעל אינה מן התורה וכן כתבו מקצת הפוסקים והרמ"בם ז"ל מכללם ואסמכוה אקרא. וכן כתבו בהדיא דוקא אם ראוי לירש מן התורה וטעמא רבה איכא דכיון דאלימא אין לה הפסק אבל ירושת הבעל לא אלימא תדע שאינו יורש בראוי ולפיכך יש לה הפסק. ותו דרוב הפוסקים הסכימו דדוקא כשאמר לראשון נכסי לך סתם או בלשון ירושה אבל אם פירש בהדיא בלשון מתנה מתנה יש לה הפסק והכא בנ"ד בלשון מתנה אמרה ולא בלשון ירושה. ותו דלא אמרה אלא שנותנת לו הכח שיש לה להכניס ולהוציא לא אמרה שיהו הנכסים לו ואחריו להקדש. ותו דלא אמרינן ירושה אין לה הפסק אלא בזמן שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני סתם אבל אם אמר ואחריך לפלוני בקנין כראוי אין אומרים ירושה אין לה הפסק וכן כתב נמקי יוסף בשם הריטב"א ז"ל ודברים של טעם הם הכא בנ"ד נמי כיון דקי"ל אמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי כאלו אמר ואחריך להקדש בקנין מעכשיו. ובר מן דין לא דמיא כלל להאי דאחריך לפלוני דהתם אמר תחלה נכסי לך וכיון שהוא ראוי לירש שוב אין לירושה הפסק אבל בנ"ד אמרה נכסי להקדש אלא שאתה תוכל להכניס ולהוציא כמוני ואין בכאן ירושה שתאמר אין לה הפסק הגע עצמך שאמר נכסי לראובן בני ואתה שמעון בני אם תרצה לבטל מתנה זו הרשות בידך וכי מפני זה נאמר שזכה שמעון בנכסים מדין ירושה ואין לה הפסק אלא ודאי אם קיים שמעון המתנה זכה ראובן במתנתו ואם לא רצה שמעון לקיים המתנה חזרו הנכסים לתפיסת הבית: בנ"ד נמי כיון שלא ביטל הבעל ההקדש הרי הוא קיים וק"ל: