תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ס״ז סימן ד׳

והוי יודע דבעיקר הדין יש גמגום דא"כ בטלת לה לכל מתנת ש"מ ועיין במה שכתבו המפרשים כי לא יכולתי להעתיק דבריהם. ותו שכבר כתבתי למעלה כיון שהיה בידו לבטל ההקדש ולא בטלו אלא אדרבה מסר שטרי ההקדשות ליד הגזבר נמצא ההקדש בא מכח שניהם וכן כתוב בשטר ההקדש שהכל היה ברצונו ומדעתו ובהודאתו ולדעת כ"ע נאמנין הערכאות לומר שכך אמר בפנינו שהוא מרוצה בכל מה שעשתה אשתו אסתר ואין השטר אלא לראיה בעלמא וזה ממש כאותה שכתבנו למעלה בשם רי"בש ז"ל. ותו כי לפי דעתם הכל הוא של הבעל והוי כאומר נכסיך לך ואחריך לפלוני דלא אמר כלום אלא כיון שהוא הסכים בהקדיש מדעתו ורצונו הוי כאומר נכסיך יהיו הקדש אחריך והוא אומר הן ומסכים להקדש דודאי חל ההקדש: עוד שמעתי שטוען בעל הדין שאין יכולין להעיד בדבר זה עידי העיר אפילו ע"י סילוק שכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות עדות. אמת הוא שכן נראה מדברי הרב ז"ל שאפילו ע"י סילוק אינו מעיד שכתב אפילו אמרו שנים מאנשי אותה העיר אנו נתן הדבר הקצוב עלינו ונעיד אין שומעים להם שהנאה היא להם שיתעשרו עניים אלו הואיל והם סמוכים על בני העיר וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ומשמע מתוך לשונו דאפי' סילוק בקנין אינו מועיל אבל רוב הפוסקים קמאי ובתראי חלוקים עליו. ואלה הם אשר הקיפה עליהם ידיעתי הרא"ש ז"ל כלל ג' ונ"ט והרשב"א ז"ל כתב בתשובה שאין מביאים עדים ממדינה אחרת על תקנותיהם ועל הקדשותיהם סימן תת"יא וכתבה רבינו ירוחם ז"ל ג"כ וכן נראה דעת הריא"ף ז"ל שכתב הברייתא בני העיר שנגנב להם ס"ת וכו' שאני ס"ת דלשמיעה קאי ולא מצו מסלקי נפשייהו אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי וכן הלכתא: ומדהשמיט הרב ז"ל ההיא דהאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאים ראי' מאנשי אותה העיר משמע דס"ל ז"ל דיש להם תקנה ע"י סילוק וזהו שכתב אבל מידי דמצו לסלוקי נפשייהו מסלקי ומסהדי. תדע שהרי הרא"ש ז"ל כתב זה הלשון בעצמו של הרב והוא ז"ל כתב בכמה תשובות כי הסילוק מועיל בכל דבר חוץ מס"ת. ואפילו לדעת הרב ז"ל באתרא דידן דלא קבלו עליהם ממש למיזן ענייהם ולא נהגו לכוף על הצדקה מעידים עליה וכן כתב הרב ן' מיגאש וז"ל לא פסילי משום דרמו עלייהו אלא היכא דקבילו אנפשייהו למיזן ולפרניסי עניים דידהו. א"נ היכא דנהוג למיכף על הצדקה ואע"ג דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרניסי אבל היכא דלא קבילו אנפשייהו למיזן ולפרניסי ולא כייפי אצדקה כלל ולא ברירא מלתא דאינהו הוא דקיימי במזונותייהו ובכסותייהו ומאן דיהיב להו מידי בדרך צדקה בעלמא הוא ואיבעי למיתן פורתא א"נ דלא למיתן כלל לא כייפינן ליה הני ודאי לאו נוגעים בעדותן הן ומקבלין סהדותייהו דהא לא רמו עלייהו ע"כ והר"ן ז"ל העתיק דבריו: הא למדת דאתרין דלא נהגו למיכף אצדקה ואי בעי למיתן פורתא יהיב ואי לא בעי למיתן כלל לא כייפינן ליה. ותו דלא קבלו עלייהו בהדיא למיזן ענייהם הילכך שפיר מצו לאסהודי. אפילו לדעת הרב ז"ל דסתמא דמלתא לא פליג ארביה. וכן נראה דכתב רבינו יונה ז"ל שכתב שאם יש לבני העיר ס"ת אחר מצו לסלוקי נפשייהו והכא נמי מצו לסלוקי נפשייהו לתת הקצוב עלייהו כאשר בתחלה ולקבל עלייהו שאפילו אם יצטרכו העניים יותר יתנו אותו שאר בני העיר ולא הני דמסהדי והרי אינם נוגעים בעדות כלל וכי היכי דלא חיישינן להרווחת שני ס"ת לא חיישינן להרווחת העניים כיון דהני סהדי מסולקין מהם: לשון הרא"ש ז"ל בתשובה ומה שכתבת מה יהיה על כל הקדשות שבעולם כל שיחזיק בהם לא יוכלו שכיניו להעיד אם יש גבאין בעיר נאמנים על כל בני העיר כי קבלום עליהם והאמינום ע"כ ובחזה התנופה כתוב וז"ל אבל המחזיק בהקדשות השכנים גם הגבאים נאמנים על כל בני העיר ע"כ: