תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ר״ד סימן ב׳

תשובה בכמה דוכתי אמרינן דברים שבלב אינם דברים ולגבי טומאה אמרינן לא אתי מחשבה ומפקא מידי דבור והכי תניא בפרק נערה המאורסה קיים בלבו קיים הפר בלבו אינו מופר וכן היא הסכמת הפוסקים. ואע"ג דתניא בתוספתא והביאה הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה בפרק נערה יבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו בין בחול בין בשבת איכא למימר דפליגא ומתניתא דמייתי תלמודא עיקר. ומה שכתבה הר"ב ז"ל ללמוד ממנה דבשבת מיהא היכא דאי איפשר לו לבטל נדרה יבטל בלבו אבל בחול לא קי"ל כוותה. א"נ דתנא דתוספתא גופיה לצדדין קתני לה וה"ק בחול ואמר לה טלי אכלי טלי שתי מבטל בלבו ובשבת בביטול בלבו לבד סגי היכא דלא איפשר לבטל נדרה והשתא לא פליגא אברייתא דילן דקתני הפר בלבו אינו מופר דהא דכתב הר"ר אליעזר ממיץ לתרץ ברייתא זו לפי שיטתו דוחק הוא וכן כתב הרא"ש ז"ל שהוא דוחק וכשהגיע הרא"ש ז"ל לברייתא זו השמיט הפי' הראשון וכן עשה בפסקים משמע דחזר בו משום דפשטא דברייתא פליגא עליה. והוי יודע דאפי' לפי הפי' הראשון ולפי פשט לשון התוספתא דמשמע דמבטל בלבו בין בחול בין בשבת לא קשיא כלל כנגד הכלל המסור בידינו דלא אתי מחשבה ומבטל דבור והטעם דגבי נדרי אשתו בקיום הלב תליא מלתא שנאמר ואם החרש יחריש לה וגו' הילכך כיון דבשמיעה מתקיים הנדר אתיא מחשבה ומוציאה מידי מחשבה אבל גבי שבועות ונדרים או תנאים דעלמא דברים שבלב אינם דברים אם לא יוציאם בפיו ומשום הכי לא אתי דברים שבלב ומפקי מדברים שהם בלב ובפה. תדע שהרי כל הנדרים והשבועות שבאים לפני חכם למה צריך שיאמר מותר לך וכו' יבטל בלבו ודיו וזה ברור מאד ואפילו הכי לא קי"ל הכי אלא צריך להפר בפיו כדתני' בבריית' ואם הפר אינו מופר דכיון דעיקר הנדר היה בפה צריך שגם ההפרה תהיה בפה: