תשובות הרדב״ז חלק א · חלק ר״ד סימן א׳

שאלה ילמדנו רבינו נר ישראל נר"ו באחד שהתנה בפיו שכל נדרים שידור מכאן עד עשר שנים שיהיו בטלים ולאחר קצת ימים נמלך מאותו התנאי ורצה לבטלו אלא שלא הוציא הביטול וההמלכה בפיו ולאחר מכאן נדר ובשעת נדרו לא היה זכור מהתנאו ולא מביטולו ולאחר קצת ימים נזכר מהכל היש בהמלכה זו על התנאי הראשון ממש או לא ונסתפקתי בזה שמצד א' נראה שכל שההמלכה היתה בלב אין בה ממש והכי איתא בהדיא בפרק האיש מקדש ובכמה דוכתי דדברים שבלב אינם דברים ואע"ג דאיכא כמה דוכתי דאזלינן בתר אומדנא כבר האריך הר"ן ז"ל בפי' הלכות הריא"ף ז"ל בפרק האיש מקדש אבל בנדון זה ליכא הוכחה מענין שום מעשה כדי שתועיל ההמלכה שבלבו וא"כ לפי זה יהיה תנאו קיים ונדרו בטל לדעת רוב הפוסקים כההיא דרבה דפ"ד נדרים כל שלא נזכר בשעת נדרו מהתנאי ומההמלכה שעשה בלבו ומצד אחר מצאתי בפרק נערה מאורסה דקאמרי בה בברייתא דבין בחול בין בשבת מבטל בלבו ואין צריך להוציא בשפתיו הרי שביטול בלבו מהני לנדר דחמיר ה"ה דמהני המלכה בלבו לתנאי בעלמא דלעיל אלא שרוב המפרשים פירשו דהך ברייתא קאי אדלעיל מינה דאומר לה טלי אכלי וא"כ התם נמי איכא הוכחה על הביטול שבלבו משום דאמר לה טלי וכ"ש לפי' הר"א ממיץ ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל על הך ברייתא משמע דטלי לאו הוכחה היא ומ"מ צריך שיוציא בשפתיו אלא שלא ישמיע לאזנו ולהא קרי בלבו כההיא דפ' היה קורא לא יברך אדם ברכת המזון בלבו מ"מ לפי' ראשון של הרא"ש ז"ל וז"ל וה"ה דבחול נמי אין צריך אמירה הרי שבביטול בלבו סגי וקרוב לזה כתב הרמב"ם ז"ל בפי' משנת סוגיא זו וא"כ לפי זה אם ביטול בלבו מהני על נדר דחמיר כ"ש דמהני על תנאי בעלמא דכל נדרים שיתיר מכאן וכו' וכל שנמלך על תנאו תו לא הוי תנאה ונדרו קיים אפילו יותר תנאו אחר נדרו וכן הדין מי שנדר לפרוע לחבירו ביום פלוני ואירע בשבת שאם מחל לו חובו בלבו סגי וחבירו נפטר בכך וכן בכמה דברים דומים לזה. ועוד נתקשתי בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' משנה דפ"ד נדרים דכל נדר שאני עתיד לידור וכו' שכתב וז"ל וענין זה הוא כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי ובלבו ובכוונתו שהתנאי יהיה קיים הרי בטל הנדר עכ"ל בפי' ספר מוגה נראה מכאן שיש מקום לבטל הנדר אפי' נזכר מהתנאי באותה שעה וממה שכתב בפרק שני דהלכות נדרים נראה בהפך וז"ל אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים משמע סתם בין כוונתו לבטל הנדר או לא. והיה נראה לע"ד כדי ליישב דבריו דהך דקאמר בפי' המשנה וז"ל וענין זה הוא כשנשבע וכו' הם דברי רבא שבגמרא וה"פ כשנשבע ונזכר שקדם זה התנאי ולא ידע במה התנה ובלבו ובכוונתו שהתנאי יהיה קיים הרי בטל הנדר וזהו שכתב אח"כ אבל אם נזכר התנאי משמע דקמייתא מיירי בלא נזכר במה התנה אלא שעדיין הוקשה לי במה שכתב אח"כ וז"ל אבל אם נזכר מהתנאי אחר שיגמר הנדר כשיעור זמן שאלת שלום לרב או שנזכר מיד ואז הסכים לבטל התנאי וכו' הרי הנדר קיים ע"כ. משמע דוקא בהסכים לבטל התנאי אז הוי נדרו קיים הא הסכים לקיימו נדרו בטל אפי' נזכר בשעת הנדר וזה הפך ממה שכתב בפרק שני דלעיל. ותו האי הסכים לבטל אם דוקא בפיו או אפי' בלבו והיינו בעיין דלעיל. גם יש לי קצת קושי ג"כ בלשון הרמב"ם ז"ל דפרק הנזכר אלא שאיני רוצה להטריח לפני מכ"ת יותר כעת הצעיר אברהם: