ואמרם האי אודיתא זימנין כתבינן וזימנין לא כתבינן וכו'. ששאלת הטעם לזה ומה ההפרש בין מיכנפי ויתבי ובין כניף ואיתי איהו אם הוו - מיכנפי אין ישיבתם לדין ואם כניף ואיתי איהו ישיבתם היא לדין. ואם כן כל מה שיהיה ביניהם מהודאה וטענה בישיבה דכניף ואיתי איהו יש להן דין הודאות וטענות והכחשות שנעשו בפני בית דין. ובכללן גם הכתיבה שנזכרה פה כי ההודאה בבית דין היא כשטר. ומשום הכי אמרו כתבינן מפני שהיא ככתובה. אבל אם הישיבה אינה לדין אין ההודאה שם כהודאה במושב בית דין. וזה הוא הטעם וזה הוא ההפרש. ופירוש מאמר מר בר רב אשי הוא כי לא יועיל זה כלום עד שישבו במקום הידוע למושב בית דין וישלחו בית דין אחר הנתבע שיכנס עם בעל דינו לדין שאז תהיה הודאתו הודאה ואינה צריכה לאתם עדי ולא לומר כתבו לו עלי שטר. אלא יש להם לכתוב שטר הודאה וישתעבדו נכסיו מאותו היום במה שהודה בפניהם דקימא לן דהודאה בבית דין כמלוה הכתובה בשטר דמיא ותמצא זאת בהלכות שלנו בפרק ראשון בבבא מציעא. ושאלת על הפשרה שאמר בה אתם עדי אם זה מועיל בלא קנין. - התשובה. הפשרה לא תוכל להיות בלא קנין לאמרם פשרה צריכה קנין:
תשובות הגאונים (הרכבי) · חלק צ״ב סימן א׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Berlin, 1887
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובות הגאונים (הרכבי), מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.