תשובה מאהבה חלק א · חלק ק״ל סימן ד׳

ואשר אחזה לתרץ קושיתו אחרי שהרמב"ם ס"ל כר"נ דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ל"ל להרמב"ם לאוקי באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחצי קנה פגום כקושית התלמודא (שם מ"א ע"א) נלענ"ד דגם הרמב"ם הרגיש בקושי' תוס' שם ד"ה כיון דקני' כו' ל"ל להש"ס (זבחים קי"ד ע"א) לאוקי בקדשים קלים ואליבא דריה"ג ולא מוקי בפשיטות כרבנן ואף בחטאת והטעם כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' ומה שתירצו בתוס' דסוגי' דהתם קאי אליבא דר"ה דלא ס"ל הך סברא כיון דקני' לכפרה כו' לא שמיע לי' ולא סבירא לי' להרמב"ם לומר דסתם גמרא התם קאי אליבא דר"א דאנן קיימ"ל כר"נ וסיעתי' וס"ל להרמב"ם לפי המסקנה דקיימ"ל דאף ר"נ ס"ל דכותי וישראל מומר אוסר דבר שאינו שלו אלא בישראל פליג עלי' דר"ה ואומר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו דודאי לצעורי קא מכוין ואין דעתו לע"א (וכן פסק הרמב"ם להדי' פ"ב מהל' שחיטה הל' כ"א ועיי"ש בלח"מ ומה שסתם וכ' פ"ח מהל' ע"א הל' א' אם שחט בהמת חברו לע"א לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא חילק בין ישראל לנכרי סמך עצמו על הל' שחיטה כי שם ביתו כמבואר בכ"מ וח"מ שם) שוב ל"צ למימר כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי' אלא הברייתא דשלש חטאות לא משכחת אליבא דכולהו אמוראי אלא או בחצי קנה פגום או באומר בגמר זביחה הוא עובדה דאלת"ה שלש חטאות היכא משכחת אי לצעורי קא מכוין ולא היתה דעתו לע"א ליכא חטאת על ע"א ובצרי לי' חדא אי לעובדה קא מכוין בצרי לי' חטאת משחוטי חוץ אע"כ או באומר בגמר זביחה הוא עובדה או בחצי קנה פגום והוא אומר שדעתו היתה לע"א ובאין שלש חטאת כאחת ואין להקשות למה מחייבין וממשכנין אותו דקיימ"ל חייבי חטאות אין ממשכנין אותו אלא הוא בא לב"ד ושואל דלהוי לי' כפרה כמה חטאות הוא מחויב וכי שייך לומר בזה לצעורי קא מכוין (ועיין כרתי ופלתי סי' ד' ס"ק ג') וא"כ יפה פסק הרמב"ם בחצי קנה פגום או אומר בגמר זביחה הוא עובדה חייב שלש חטאות אף דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וס"ל נמי דלא אמרינן כוון דקני' לכפרה כדידי' דמי כמסקנא דחולין וכסתם גמר' דזבחים ואפשר גם מ"ש תוס' דסוגיא דזבחים קאי אליבא דר"ה לא כ"כ אלא לה"א דלא אסיק אדעתי' לחלק ולומר דישראל לצעורי קא מכוין אבל לפי קושטא דמלתא דסוגיא דזבחים ככולהו אמוראי ולית מאן דס"ל כיון דקני' לכפרה כדידי' דמי דוק בזה ותשכח כי דברי נכוני'.