ומעתה הטה אזנך ושמע אי לא הוי כתיב קרא יתירא וקולה לא ישמע ה"א שהיא התפללה באופן שהתפלתה היתה נשמעת לאזן אבל לא כ"כ שאחרים השמיעו תפלתה וחשבה עלי לשכירה כי הצבור נהגו להתפלל שישמעו זה את זה לכן אף המגביה קולו בתפלתו עד שישמעו אחרי' לית לן בה ולכך איצטרך קרא יתירא דאינו כן אלא היא התפללה כ"כ בלחש אפי' אזנה לא שמעה והציבור רגילים להשמיע לאזנם לידע ולהודיע ולהודע שאסור להגביה קולו שישמעו אחרים ויפה אמרו ז"ל וקולה לא ישמע מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו פי' שישמעו אחרים דאל"כ הך קרא וקולה לא ישמע למאי אתא ואחר כוונת הלב הן דברי הב"ח לר' יהודה הקרא אתא דבתפלה אסור לכתחלה להשמיע קולו שישמעו אחרים והכי קיימ"ל דו"ק בזה והמה דברי' ישרים לענ"ד. לכן נראה שאין לזוז מפשט לשון הגמרא והירושלמי וכ"כ הרמב"ם והטור והש"ע לא יתפלל אדם בלבו אלה מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו לאדם וכ"נ מחדושי הרשב"א וכ"כ הגמיי"נ פ"ה מהל' תפלה עיין שם.
תשובה מאהבה חלק א · חלק י״ג סימן ד׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Teshuva Me-Ahava, Part I, Prague, 1809
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך תשובה מאהבה חלק א, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.