שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ז׳ סימן ז׳

שבתי וראיתי דמ"ש הנמוק"י דא"י להתנות ע"מ שלא יחזור ביובל אמת שכ"כ הרשב"א אבל אינו מוכרע ובשטה מקובצת בב"מ דף ע"ט מבואר שהרמב"ן לא הודה לו להרשב"א בזה וכן נראה מדברי רבינו בפי"א משמיטה הי"ב דמוכר לס' שנה אינה חוזרת ביובל ועיין רמב"ן במנין המצות מצוה ל"ת סי' רכ"ה שכתב בהדיא שיכול להתנות ביובל ורמז לדברי הרמב"ם אלו שכתב דמוכרה לס' שנים אין יוצא ביובל והמגלת אסתר במחכת"ה נעלם ממנו כוונת הרמב"ן גם לא זכר דברי הרמב"ן והרשב"א בב"מ דף ע"ט שם ועיין מ"ש שם בגליון. ומ"ש הרמב"ן שם דמהראוי שלא יועיל משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אבל א"כ הי' להם להש"ס בתמורה דף ד' להזכיר זאת ג"כ בפלוגתא דאביי ורבא והמג"א נדחק בזה לפע"ד אף לאביי לא מועיל כאן שהתורה אמרה והארץ לא תמכר לצמיתות והיינו שלא תמכר שלא יועיל המכירה. ובזה כתבתי בחידושי לפרש דברי רבינו בפ"י מבכורות הלכה ה' גבי מעשר בהמה שכתב הרמב"ם דל"מ המכירה אף שעבר ומכר והקשה הלח"מ דעכ"פ מהראוי שילקה וכתבתי שם דמהראוי בזה שלא ילקה דהרי לא הועילו מעשי' דהתורה אמרה שלא יגאל אף שמכר לא יהי' המכר מכר ואם כן לא ילקה וא"כ ה"ה כאן ומפני זה לא כתב רבינו שילקה רק שעוברים בל"ת אבל לא לוקה וכמו במעשר בהמה ודו"ק. ועכ"פ המלמ"ל שהעתיק דברי הנמוק"י על דברת הרמב"ם ולא הזכיר כלל דברי רמב"ן אלו הם תמוהים ועיין בב"ב דף נ' ע"ב ותמצא דבכה"ג שהגוף הי' שלו בודאי ק"פ כקה"ג דמי וא"כ גם כאן כיון דלא תבטל חלוקתו ובאמת הוה יורשי' לענין בכורים בכה"ג גם ק"פ כקה"ג דמי וא"כ הוה קה"ג דגם עכשיו הוא שלו לגמרי רק שמחזירין ביובל ודו"ק. שוב ראיתי בשטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א בב"מ שם דמשם אין ראי' אם אינו יכול להתנות היובל אבל יש ראי' מס"פ השולח ולא נודע ראיתו ואולי כוון למ"ש דאל"כ משכחת לה דמייתי בכורים בכה"ג שמתנה וכמ"ש ות"ל כוונתי לדברי ריטב"א וראיתי בקצה"ח סי' רכ"ז דכתב לישב קושית התוס' דביובל ק"פ כקה"ג משום דבזה יכול לשנות ולחפור בו בורות שיחין ומערות והביא דברי הרמב"ם פכ"ג ממכירה ע"ש ובאמת שהמלמ"ל כתב ג"כ כן פי"א משמיטה אך הקשה דבירושלמי משמע דא"י לשנות דבעינן ושב אל אחוזתו ע"ש ולפע"ד נראה שיש לחלק דהיכא דכשישנה לא יוכל אח"כ המוכר לשטתו כמו שהי' בזה אסור דבעינן ושב אל אחוזתו משא"כ בדבר שהמוכר יכול לשנותו דמותר ובלא"ה נראה דהדבר תלוי במצוה רכ"ז במ"ש והארץ לא תמכר לצמיתות שהרמב"ם כתב דהמניעה היא על המוכר ורש"י פירש שקאי על הלוקח והרמב"ן כתב שקאי על שלא ימכרנו לנכרים ולפ"ז לרש"י ולרמב"ם במקום שלא יכול לשנותו כמו שהי' אסור דנמכר לצמיתות דבעינן ושב אל אחוזתו משא"כ לרמב"ן מותר למכרו לישראל ויכול לשנותו ולפע"ד גם מה דמועיל מתנה ע"מ שלא יחזיר ביובל גם כן תלוי בזה דאם נימא דאיסור הוא גם לישראל אז א"י להתנות ומשום דלי הארץ וא"י להתנות על דבר שא"ש משא"כ לרמב"ן דאין המניעה רק שלא ימכר לנכרי אבל לישראל מותר שפיר יכול להתנות דהרי נראה מתוך דברי רש"י בב"מ דעיקר מצות יובל הוא שלא ימכר לצמיתות וז"ב ודוק. וראיתי קושיא בספר יהושע שהקשה דמ"ק הש"ס לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד דהא הרמב"ם כתב בפ"ב מבכורים הלכה א' י"א דאם נתן לו רשות להבריך בתוך שדה חברו אפילו לשעה הר"ז מביא בכורים וא"כ ה"ה כאן דעכ"פ נתנו לו רשות לפי שעה להבריך בתוך שדה שלו ולק"מ דשם נתן לו רשות להבריך בתוך שדהו עכ"פ לשעה והו"ל קה"ג לשעה עכ"פ וכמ"ש רבינו אביגדור בתשובת הרא"ש כלל ל"ה דקה"ג לזמן הוה קנין ולכם קרינן בי' אבל כאן כשחלקו השדה וכשמחזירין זה לזה ביובל שוב מחזירין דבר שא"ש ואם כן ל"ש להביא בכורים דנתן לו רשות דהא לא ידע וסבר ששלו הוא נוטל ובאמת אינו שלו ותדע דהא לוקח בזמן שיובל נוהג ודאי נתן לו רשות להבריך עכ"פ לשעה ואפ"ה לא מהני משום דלא הקנה לו הקרקע רק הפירות ושם מיירי שהקנה לו מקום ההברכה וז"פ. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ם דלפי מ"ש דלא תבטל חלוקתן מכמות שהי' שוב שפיר נותן לו רשות להבריך בתוך שלו ושפיר קני וז"ב ודוק.