שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ס״ב סימן ו׳

והנה במ"ש התוס' בשבת דף מ"ה ע"ב ד"ה דאית דר"י מפרש משום משקין שזבו סבירא לי' דלא הוה אסור לטלטלה אלא לאכילה וע"ז שאל המופלג מוה' יוסף שורשטיין נ"י דאם כן מ"ק הש"ס בביצה דף ג' אלא לר"י ולר"י דאמר משום גזירה ספיקא דרבנן ולא הקשה עדיף מני' דהא טלטול מהראוי להיות מותר בשביל משקין שזבו וזה לק"מ דהא התוס' לא כתבו רק לר"ש דלית לי' מוקצה הוא דמותר בטלטול אבל אליבא דמ"ד דמוקצה אסור אף בטלטול אסור וז"פ. אמנם מה שהקשה מהא דאמרו בביצה דף ד' אפילו ר' יוחנן לא קא שרי אלא לגומעה למחר אבל ביומי' לא והתניא אחת ביצה שנולדה ביום טוב וכו' אין מטלטלין אותה וע"ז הקשה לר' יוחנן דס"ל כר"ש ול"ש משום משקין שזבו בטלטול אמאי אסור לטלטל ולק"מ דמלבד דזה אינו מוכרח לסבור כר' יוחנן בכל מילי ור' אבא שם ס"ל מוקצה אף גם דהא דברי התוס' בשבת הם מגומגמים ועיין במהרש"א שם ולפמ"ש המהר"ם מלובלין דר"י סבירא לי' נולד ג"כ ואם כן ביצה אסור משום נולד ואם כן א"ש וגם להמהרש"א אליבא דמאן דאית לי' נולד אסור בטלטול ג"כ וז"פ. ובגוף דברי התוס' שכתבו דלר"ש לא אסור משום משקין שזבו אלא באכילה ולא בטלטול מצאתי בהרא"ש סוף ביצה כתב בהדיא דגם לר"ש כל שאסור משום משקים שזבו אסור אף בטלטול והביא ראי' מאושפזיכני' דרא"בא ובקרבן נתנאל שם כתב דמתוס' בדף מ"ה הנ"ל נעלם ש"ס זו ובמחכת"ה לק"מ וכמ"ש והרא"ש סבירא לי' דפשיטות הענין משמע דלר"ש אליבא דר' יוחנן אוסר בטלטול משום משקין שזבו. אך בגוף סברת התוס' דמותר בטלטול לר"ש באמת שלכאורה לא מסתבר דכל דאסור לאכול אסור בטלטול דלא חזי נלפע"ד דבר נכון דהנה הט"ז בסי' ש"ח האיר אותנו בדבר חדש דיש חילוק בין ר"י לר"ש ותורף הדברים כפי מה שאני מבין בכוונתו הוא כך דהנה ר"י ור"ש לא נחלקו אלא בדבר שהוקצה בתחלת השבת ואח"כ נעשה ראוי דלר"ש מותר אבל בדבר שאינו ראוי גם כעת כמו צרורות ואבנים גם לר"ש אסור וכן קי"ל דבשבת אסור צרורות ואבנים אף דקי"ל כר"ש כמבואר בסי' ש"ח וזה כלל גדול ולפ"ז חילוק הט"ז ברור דלר"י דס"ל מוקצה אף בחזי כעת ל"מ מה שראוי לאיזה דבר עד שמיחדו לזה דאם לא כן הי' מוקצה דלא הי' דעתו בתחלת שבת שיתנו לזה אבל לר"ש דלא ס"ל מוקצה רק בדבר שאינו ראוי כלל אסור וא"כ כל שהוא ראוי לאיזה דבר ל"ש מוקצה וז"ב כשמש ודפח"ח ואף דקי"ל בסי' ש"י דבהוקצה בה"ש אסור דלא כר"ש מ"מ בזה דחזי עדיף דלא אקצי' כ"כ ולפ"ז שפיר כתבו התוס' דלר"ש דאסור משום משקין שזבו ואם כן על כל פנים כיון דלית לי' מוקצה כל דהוא ראוי לכלבים דאחר כך הוא דחידש הש"ס דאית בה ביצת אפרוח ופרש"י דלא חזי לכלבים משום הקליפה ובתוס' ישנים שם הקשה דאפשר להסיר הקליפה אבל בהס"ד לא ס"ל כך וגם אפשר דביצה כשנולדה אין הקליפה קשה כ"כ וחזי לכלבים עם הקליפה ואם כן שוב כל שחזי לכלבים שוב ל"ש מוקצה לענין טלטול. ובזה ממילא מיושב הקושיא מראב"א דשם הוה ביצים מיום טוב לשבת וביום טוב קי"ל כר"י דשייך מוקצה ואם כן לא מועיל מה דחזי לכלבים ואם כן שוב אסור לאטוינהו להיות ראוי למחר דהא היום אסורים בטלטול וכמ"ש ודוק היטב. והנה לכאורה קשה טובא בהא דמשני כגון שיש בה ביצת אפרוח ופירשו התוס' ד"ה דאית דהוה כגרוגרות וצמוקין והא בעיא היא אי חשיב כמניח או כשוכח והיינו דאם לא כן מה השיב ר"י דעשוי לתרנגולים והא מחמת זה לא אסור וע"כ כיון דשוי לתרנגולים הו"ל כמניח ונעשה בסיס ולכאורה תמוה לי טובא דלפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ד ד"ה יש דהא דמוקצה לחצי שבת הוא דוקא באכילה ולא בטלטול וא"כ למה לא יהי' מותר לטלטל הקינה כאן ומכ"ש דאנן קי"ל דאין מוקצה לחצי שבת ואף דאם עודן עליו אסור אפשר דדוקא באכילה ולא בטלטול. מיהו יש לדחות דדוקא כשהסיר משם המוקצה הוא דנחלקו אם יש מוקצה לחצי שבת אבל כ"ז שישנו עליו אסור אף בטלטול דהרי יש עליו מעות אסור לטלטל ודוקא כשהוסר משם המוקצה הוא דנחלקו אם מותר ובזה כתבו התוס' דאף למ"ד יש מוקצה לחצי שבת מכל מקום בטלטול שרי והיינו לאחר שהוסר משם אבל כ"ז שישנו שם אפילו למ"ד אין מוקצה לחצי שבת אסור גם בטלטול וז"ב. ובזה מיושב ג"כ מה דק"ל לפום רהיטא במ"ש התוס' בשבת דף מ"ג ע"א ד"ה בעודן שכתבו דלר"ש דלית לי' מוקצה ודאי שרי לטלטל הסל כשירדו אף אם יש מוקצה לחצי שבת ואם כן אליבא דר"ש למה יהי' אסור לטלטל הקינה. ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדוקא לטלטל הסל כשירדו הוא דשרי אליבא דר"ש ולא בעודן עליו וז"ב ופשוט. ובזה מיושב גם כן מה דק"ל אם נימא דאין שייך בסיס לדבר אסור כל שלא יהי' עליו בה"ש ועיין מ"א סי' רס"ה סק"ב וסי' רס"ו סקי"ד וסי' ש"ח סק"ג אם כן כאן שנולדה הביצה בשבת לו יהא דנולד ס"ל לר"ש דאסור מ"מ בה"ש לא אתקצי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים כ"ז שהדבר איסור עליו אסור דהוה בסיס וכ"ז שעודו עליו אסור וז"ב. ובגוף דברי התוס' כתבו דמשום משקין שזבו מותר בטלטול נלפע"ד דהנה באמת פריך הש"ס ביצה ג' דהו"ל גזירה לגזירה וכתבו דהו"ל חדא גזירה והיינו דבשעה שגזרו על משקין שזבו גזרו גם על ביצה ולפ"ז נלפע"ד דבטלטול שרי דהא באמת במשקין שזבו נלפע"ד דמותר בטלטול ודוקא לאכילה אסור והטעם נלפע"ד דבאמת אין איסורו מחמת עצמו רק גזירה שמא יסחוט ואם כן אם נגזור טלטול בשביל אכילה זה לא מצינו ובשלמא בדבר האסור באכילה משום מוקצה אסור גם בטלטול דלמה יטלטל מידי דלא חזי לי' וכמ"ש הרי"ף והרא"ש ועיין בט"ז סי' תי"ד שהשיג על מהרש"ל אבל מאן דלית לי' מוקצה ניהו דבמשקין שזבו אסור באכילה שמא יבא לסחוט אבל למה יאסר הטלטול בשביל זה וז"ב ופשוט ולכך הוצרכו לטעם נולד דמודה ר"ש וא"כ שוב אסור גם טלטול. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל מאושפזיכנא דראב"א ביצה הנ"ל ובפ"י בשבת שם ובביצה דף ד' שם הקשה גם כן זו דרא"בא לית לי' נולד כדאמר בשבת כ"ט ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דניהו דלית לי' נולד מ"מ אסור כיון דבאותו יום אסור באכילה משום הכנה דרבה שוב אסור בטלטול משום שמא יבא לאכול ובאכילה ודאי אסור דהא הכנה דרבה שייך בזה וז"ב ופשוט לפע"ד. מיהו אם נימא דהאי הכנה בביצה אינו רק דרבנן ועיין מ"א סי' תקט"ו סק"כ ובסי' תקמ"ג סקט"ו אפשר דמותר בטלטול וצ"ע בזה אי הכנה כהאי ליום טוב עצמו אפשר דאסור מה"ת.