שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ס״א סימן ט׳

ודרך אגב אומר במ"ש הרמב"ם בסה"מ מ"ע ל"ג שמצוה ללבוש בגדים מיוחדים לכהנים לעבודה במקדש והשיג על זה הרמב"ן שאינו רק הכשר עבודה שאם עבד שלא בבגדים הו"ל מחוסר בגדים ופסול ותדע שאל"כ הי' ראוי לנו למנות בגדי לבן של כה"ג ביו"כ וכן בגדי כה"ג ובגדי כה"ד וע"כ שאינו רק חלק מחלקי עבודה ועיין מגלת אסתר מ"ש בזה ואני אומר דדברי רבינו נכונים דבזה ל"ש חלק מחלקי המצוה והיינו שאם לא עבד בבגדים הו"ל מחוסר בגדי' דז"א דהרי חזינן דאותה עבודה עצמה שכה"ד לבוש ד' בגדים אבל הכה"ג שמנה בגדי' וכן ביוה"כ הוא בגדי לבן מה שא"כ בכל השנה א"כ חזינן דאינו חלק מחלקי עבודה דא"כ היכא עובד הכה"ד אותה עבודה בארבעה וע"כ דזה אינו שייך למ"ע רק שמ"ע בפ"ע ללבוש בגדים לעבודה ופרטי בגדים גדרה חכמת התורה שזה בשמנה וזה בארבעה וכן ביוה"כ בבגדי לבן ועיין בע"ז דף ל"ד דמשה שמש בחלוק לבן שאין בו אמרא ועיין בתוס' שם וע"כ דזה אינו רק מצוה בפ"ע וכל ענין לבישת הבגדי' היא מצוה אחת רק שנחלק בפרטים לא נמנה למצוה בפ"ע ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד. והנה תלמידי החריף מוה' סענדיר שורשטיין הקשה בהא דקאמר הש"ס וכ"ת דלמא דפלי פלויי והא כתיב וניתח אותה לנתחי' ולא נתחים לנתחים והקשה דאף אם נימא דנתחים לנתחים מ"מ הא הכהן לבש בגדי כלאים דבאבנט של כה"ד יש בו כלאים וטרם שינתח היה הזריקה ואיך ינתח אח"כ ודלמא טריפה היא ולבוש כלאים שלא בשעת עבודה. ולק"מ לפע"ד דל"מ לשטת הרמב"ם דספק מותר מה"ת ומה דשאל מנ"ל דאזלינן בתר רובא הוא דוקא במקום שיכול לברר כמ"ש המהרי"ט א"כ לק"מ אלא אף לשטת הרשב"א ודעימי' דספק אסור מה"ת אפ"ה ע"כ דהתורה התירה ללבוש בגדי כהונה אף שהוא ספק שמא נטרפה דאל"כ יקשה למה לא ילפינן מבגדי כהונה וע"כ דזה אינו קושיא דאימא דגזה"כ הוא ובאמת הותרה היא בשעת עבודה ויש להמתיק הדברים דכל יסוד הטעם דשלא בשעת עבודה אסור הוא מדאמרו בריש ערכין דאשתרי בשעת עבודה שלא בשעת עבודה לא אשתרי וכמ"ש הכ"מ פ"ח מכלי המקדש ובריש התכלת בתוס' ולפ"ז באמת אטו כתיב שם דבשעת עבודה דוקא רק דמה"ת להתיר שלא בשעת עבודה ולפ"ז זהו דוקא כשבשעת עבודה יש לו היתר ברור אבל להס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ ע"כ דצותה התורה לעשות עבודה להקריב הקרבן אף דספק טריפה הוא ואסור מה"ת מ"מ התורה צותה והקריב ממילא ע"כ הותר כלאים דבשעת עבודה הרי הותר כלאים והרי גם בשעת עבודה הוא ספק ואפ"ה התורה התירה וא"כ אין מקום לאסור דלצורך עבודה שרי וז"ב. עוד נ"ל דבר חדש דהנה במפה"י מבואר בשו"ת הגאון מוהר"י בנעט ז"ל לישב קושית השאגת אריה מחטאת הבא על הספק וכתוב שם דהוה דבר שאינו מתכוין ושרי בכלאים ואנחנו השבנו דהוה פ"ר ואסור ע"ש וגם לפמ"ש הר"ן דבהנאה אף פ"ר אסור וכאן לענין הנאת כלאים קאי וע"כ נראה לפמ"ש הרמב"ם בספר המצות מ"ע ל"ג בשם הספרי דצריך שילבש הבגדים לקיים גזירת המלך וביאר הרמב"ם אף דהם מזהב ושהם וישפה אסור לכוין להנאתו רק לקיים מצות המלך וא"כ שוב כיון שצריך ללבוש הבגדים ואסור לכוין להנאה ממילא גם כלאי' ל"ש דהוה לא אפשר ולא קא מכוין דודאי שרי ולפ"ז גם כאן ל"ק. ובזה נראה דזה הטעם דלא הותר רק בשעת עבודה דאל"כ שם דהוה אפשר שיפשטם ולא ילבשם ואפשר אף דלא קא מכוין אסור ודוק היטב. והנה לפע"ד ראיה ברורה לשטת הרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא רק מדרבנן להחמיר ולכך כשיש ס"ס שוב הספק האחד אינו רק מדרבנן וכמדומה שכ"כ בכו"פ בכללי הספיקות וכעת אינו לפני כי אני כותב בכפר טריסקאוויטץ סמוך לדראהביטש בשנת תרי"ב יום א' קרח כ"א סיון והם הוסיפו דאף ס"ס משם אחד או שאינו מתהפך לשטת הרמב"ם מהראוי שיועיל ולפע"ד אף בסתם ס"ס המתהפך צריכין אנו לבא לדברי הרמב"ם דאם נימא דספק מה"ת להחמיר א"כ מה מועיל הספק השני שיהי' מותר גם מדרבנן וצ"ל לשטת הרשב"א דס"ס עדיף מרוב וכמ"ש בתשובותיו. אך לפע"ד מצאתי מפורש בירושלמי שהספק אינו רק מדרבנן דהרי אמרו בירושלמי פ"ז מיבמות סוף הלכה ג' ספק זכר ספק נקיבה ספק מד"ת להחמיר נקבות אינן מאכילות שהן שני ספיקות ספק זכר ספק נקבה ספק בן קיימא ספק לאו בן קיימא וספק דבריהן להקל ע"ש בפני משה שהגרסא מהופכת. והנה לכאורה מ"ש דספק זכר ספק נקבה ספק מד"ת להחמיר הי' לכאורה ראי' דספק מד"ת להחמיר. אך אחר העיון נראה להיפך דכוונת הירושלמי דספק אחד הוה ספק תורה ולהחמיר מדרבנן וא"כ ממילא שני ספיקות הן ספק דרבנן ולהקל כנלפע"ד ברור ועיין בירושלמי ריש האשה בתרא דאמר שם ג"כ כלשון הזה בה"א ע"ש ולדברי הרמב"ם יתפרש היטב אבל להרשב"א אף דספק אחד מד"ת יתפרש בטוב אבל בשני ספיקות דאמר דהוה ספק מדבריהן היא תימא דהא באמת היא ד"ת ורק דבס"ס הקילו אבל להרמב"ם א"ש דספק אחד הוא מד"ת ולהחמיר מדרבנן אבל הספק השני הוא בדרבנן ודו"ק היטב כי לפע"ד ראיה ברורה היא. והנה לפע"ד מקור מקומו של הרמב"ם דספיקות מה"ת לקולא הוא מהא דאמרו בחולין דף ט' ע"ב מ"ש ספק סכנתא לחומרא ספק איסורא נמי לחומרא וע"ז הקשה אביי ולא שאני בין איסורא לסכנתא והא ספק מים מגולין דאסור ואלו ספק טומאה ברה"ר טהור ומשני הלכתא גמירי לה מסוטה וכו' והיא תימא דהאיך אפשר לומר דלהס"ד לא ידענו דמסוטה גמרינן לה והלא ספיקות מה"ת לחומרא לשטת הרשב"א ועיין בחידושי רשב"א שהרגיש בזה ומחלק בין ספק הבא בתולדה לספק הבא במקרה ועיין שב שמעתתא שמעתא א' פ"ד ופ"ה אבל זה לשטת הרשב"א אבל לשטת הרמב"ם ל"ש דברי הרשב"א כלל וע"כ נלפע"ד דהרמב"ם הוציא מכאן דינו שלדעתו ספיקות הן מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא וא"כ שפיר מקשה רבא כיון דספק סכנתא לחומרא והיינו ג"כ מדרבנן כמ"ש הרמב"ם פי"א מרוצח ה"ה הרבה דברים אמרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וחשיב שם מים מגולים מפני חשש שמא שתה נחש אלמא דספק סכנתא רק מדרבנן לחומרא כמ"ש הרמב"ם שאם שתה לוקה מ"מ והיינו דאינו עובר מה"ת א"כ גם ספק איסור לחומרא וע"ז השיב אביי דמצינו בספק סכנה החמירו יותר מדרבנן דהרי ספק טומאה ברה"ר טהור אפילו מדרבנן ואף דאמרו בע"ז דף ל"ז הא מיא בנהרא זיל טבול היינו אם אין טרחא ומהיות טוב אבל אם אין נהר לפניו טהור לגמרי ולא החמירו מדרבנן ואלו בספק סכנה החמירו וע"ז השיב רבא התם הלכתא גמירי לה מסוטה והיינו דבאמת הוה מקום להחמיר מדרבנן ורק כיון דהלכתא גמירי לה מסוטה וא"כ אין לנו להחמיר ועיין בע"ז שם דרבא אמר כן בהדיא דהותר ספק טומאה ברה"ר ואוריי מורינן כן ולפע"ד יש להוסיף דכבר נודע מ"ש הרמב"ם דספק הלכה למ"מ לקולא וכמבואר בטור וב"י יו"ד סי' רצ"ד לענין ספק ערלה וא"כ כיון דמהלכתא גמרינן וא"כ ספק הלמ"מ לקולא אף מדרבנן וז"ב ודוק. ועכ"פ מבואר בהדיא דספקות מה"ת לקולא דאם נימא דמה"ת לחומרא א"כ לא נודע כלל סברת פלוגתתם דהאיך אפשר דאביי ור"ש שם לא ידעו דספיקות מה"ת לחומרא וע"כ דבאמת מה"ת לקולא ורק מדרבנן מחמירין והיינו היכא שיש ספק גמור אבל לחוש שמא יש איסור לא גזרו רבנן באיסור ובסכנה חשו שמא שתה נחש וז"ב כשמש.