שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ס״א סימן ב׳

מה שהבאת ראי' דרש"י ס"ל דספקא דאורייתא מן התורה לחומרא מהא דאמרו ביומא דף ס"ד ורב ההוא בהם בעיניהו הוא דלא מרצי הא ע"י תערובות מרצי כדתנן אברים תמימים בבע"מ ר"א אומר אם קרב הראש של אחד מהם וכו' ופירש"י דהואיל וקרב אחד מהראשים תלינן האיסור באותו שקרב דהואיל ונתערבו אין כאן ספק איסור דאורייתא למיזל לחומרא דלא הזהירה תורה עליהן אלא כשהן בעצמן שנאמר בהם כי משחתם בהם מום בם כי אתניהו בעיניהו ע"ש הרי דספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא רק דהתורה לא הזהירה רק כשהם בעין. והתפארת שלא קדמך אחד המחברים בראי' הלזו הנה מצאתי לראש המדברים בשו"ת בית יוסף בדף ל"ח בחידושיו לקידושין שהביא ראי' זו ע"ש אמנם אחר העיון יש לישב ראי' זו דהנה טרם יהי' כל שיח נברר קצת טעמו של הרמב"ם דס"ל ספיקא מדאורייתא לקולא דצ"ב טעמא מאי וצ"ל דס"ל דכיון דבאיסור התורה הקפידה שלא יעבור במזיד ושוגג קיל טובא דאם עבר בשוגג כל דלא אקבע איסורא ולא הו"ל למידע דיש איסור כאן לא חייבה תורה קרבן א"כ כל שהוא ספק לא החמירה תורה שיהי' אסור דהרי הוה כשוגג שלא ידע אם עשה איסור כלל. ובזה ממילא מיושב קושית המהרי"ט דאיך שייך אשם תלוי להרמב"ם הא ספיקו מן התורה לקולא ולפמ"ש א"ש דאדרבא כל חילו של רמב"ם מזה מדלא חייבה התורה רק באקבע איסורא וע"כ משום דכל דאקבע איסורא שוב לא הי' לו לכנוס לבית הספק וחייבו התורה אשם תלוי וז"ב מאד. ובזה מיושב מה שהקשו הרשב"א והר"ן להרמב"ם איך יליף מקרא דאזלינן בתר רובא מעולה וכמה למודים והא ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דאזלינן לקולא הוא משום דכל דאינו בעיני' לאיסור לא אכפת לן אבל בקרבנות דבע"מ אסורין משום דכתיב משחתם בהם מום בם וא"כ מה נ"מ אם אינו מכוין לאיסור מ"מ הוא אינו קרבן דהאיסור הוא עלי' דהקרבן במשחתם מום בם לא ירצה ואיך עולה לגבוה. ומעתה אין ראי' מרש"י דכיון דמשחתם בהם מום בם אם כן הי' ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא ולכך כתב רש"י דהתורה לא הזהירה רק כשהם בעין ולא כשהם בתערובות ולכך מותר ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' שהקשו אמאי לא הקשו מכל הקרבנות דדחי שבת וע"כ דאזלינן בתר רוב ולפמ"ש א"ש דשפיר דחי שבת מספק ואינו עושה האיסור רק דלקרבן אינו ראוי משום המום ולכך יליף מעולה ומכל קרבן האיך מקריבין אותו. אברא במ"ש דקרבנות פסולין משום מום באמת בש"ס מנחות דף ו' יליף מקרא דטרפה פסול לקרבן אבל באמת הרמב"ם פ"ב מאיסורי מזבח הלכה י' שכתב דבהמה שנולד בה אחת מהטרפות דאסורה לגבי המזבח משום שנאמר הקרבהו נא לפחתך. והכ"מ תמה דלמה לא יליף מקרא ולפמ"ש א"ש דנ"מ לספק טרפה ורבינו לשטתו דכתב דכל ספק שיולד לך בטריפה מותר מן התורה ולקרבן פסול משום מום ודו"ק. וראיתי בכתבי אא"ז הרב הגדול הצדיק מוה' דוב בעריש זללה"ה היילפרין שכתב לישב קושית תוס' דמכל הקרבנות לא הוה מצי להקשות דבאמת ל"ק רק על השחיטה דאחר השחיטה יכול למבדקי' והשחיטה הי' יכול לשוחטו דבאמת כבר אמרו בפסחים ע"ג מה תיקן תיקן להוציא מידי אבמה"ח וא"כ כאן אם ימצא טריפה יהי' חולין שנב"ע והם מהנקברים או מהנשרפים ולא תיקן כלל עכ"ד ואם כי לכאורה דברי חכמה אמר אבל כמה תשובות בדבר חדא דזה לא מקרי חולין שנב"ע דבתחלה כדין הביאו רק שנמצא בו טרפה לא מקרי חולין שנב"ע ואף את"ל דגם בכה"ג יקברו מ"מ תיקן להוציא מידי אבמה"ח לב"נ דעל כל פנים מה אכפת לי' לב"נ במה שאסור לישראל משום חולין שנב"ע וגם תיקן להוציאו מידי נבלה וכדאמרו שם מעיקרא ורק בשוחט לע"ז פריך מה תיקן דע"ז מטמא כמ"ש רש"י שם וגם בקרבנות הוה משום מפרק כמ"ש ה"ה פ"ב משבת דבחולין ל"ש מפרק דא"צ לדם וכאן בקרבנות הוא הי' צריך לדם והוא חשב שיהי' כשר נחזור לנ"ד ועכ"פ לפמ"ש א"ש. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמרו אברי' תמימים בבע"מ שנתערבו אם קרב ראש אחד דיקרבו כלן והא אתחזיק איסורא ואקבע איסורא וכמ"ש רבינו בפ"ח משגגות ה"י דאף באכל אחד מקרי אתחזיק האיסור וראיתי בשו"ת תשובה מאהבה אשר הגיע לידי בח"א סי' קס"ט שהאריכו בזה ומ"ש בזה לדחות השואל דכ"ז שהם בתערובות ולא נקרב הראשון ס"ל לרש"י דאקבע איסורא ורק בקרב ראש אחד הוא דכתב רש"י דהקביעות כבר אזל דיש לתלות בזה שנקרב רק דהו"ל ספקא דאורייתא וע"ז כתב רש"י דספיקא שרי לפע"ד אין כוונת רש"י מורה ע"ז והמעיין בתוס' ישנים בזה ימצא דכל שהם בתערובות לא אסור מן התורה וקשה הא הו"ל אקבע איסורא ולפמ"ש א"ש דכיון דספקא דאורייתא מה"ת לקולא רק דכל דאקבע איסורא הרי מתכוין לאיסור וכאן דעיקר האיסור משום דכתיב משחתם בהם מום בם והיינו כשהם בעיניהו אבל ע"י תערובות לא גזרה התורה וא"כ אף שאקבע איסורא לא מקרי אקבע איסורא דכל שהן בתערובות לא אסרה תורה ורק מדרבנן אסור ובדרבנן תלינן שזה הוא שנקרב כמו כל שאני אומר דבדרבנן לקולא ודוק. ובזה מיושב מה שהביא הש"ס הך דר"א לראי' ונדחקו בתו"י דהך דר"א אינו מגזה"כ ולפי מה שכתבתי א"ש דבאמת אם הי' אסור אף בתערובות שוב הוה אקבע איסורא ואזלינן לחומרא ולא הי' מועיל אף כשנקרב אחד מהם וכמ"ש הרמב"ם בפ"ח משגגות ה"ד אבל כאן דמה"ת אין כאן איסור כל שהם בתערובות רק מדרבנן ובדרבנן תלינן שאני אומר ובזה שפיר מביא בזבחים דף ע"ד הך דר"א לטבעת של ע"ז דגם שם מה"ת בטל רק דמדרבנן הו"ל קביעות ותלינן לקולא ודו"ק היטב. עוד יש לי לומר בסברת רבינו דלכך ס"ל ספיקא מן התורה לקולא ומהיכן יליף זאת דהנה בהא דאמרו בב"מ דף ז' עשירי ודאי ולא עשירי ספק הקשו בתוס' דניזל בתר רובא וכתב בשטה מקובצת שם דבאמת גם רוב הוה ספק רק שהתורה התירה אותו ספק ואמרה דניזל בתרא וכל דבעינן ודאי אף בתר רוב לא אזלינן ע"ש ולפ"ז יש לומר בזה פליגי הרמב"ם והרשב"א ודעמייהו דהם ס"ל דהא דהתירה התורה ואמרה דניזל בתר רוב היינו לקולא דבכל הספיקות מחמרינן מן התורה וברוב גלתה התורה דהספק הלז דזה ספק הקרוב יותר משאר הספיקות ואינו ספק שקול אבל הרמב"ם סבירא לי' דכיון דהתורה אמרה דאזלינן בתר רוב הרי חזינן דלא בעינן ודאי היתר דגם רוב הוא ספק ואפ"ה התירה התורה א"כ ע"כ דכל ספק מן התורה שרי ומה דאזלינן בתר רוב הוא להחמיר ע"י הרוב שאם הרוב לחומרא אזלינן בתרי' אף להחמיר אבל ממילא מוכח דבספק אזלינן לקולא דאל"כ היכא אזלינן בתר רובא הא ספק לחומרא וגם זה אינו ודאי רק ספק וע"כ דבאמת בספק מקילין מן התורה. ובזה ממילא מיושב מה שהקשו דיליף הש"ס דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה ולמה לי רובא ומהיכא מוכח כלל דאזלינן בתר רובא דלמא משום דספק מה"ת שרי ולפמ"ש א"ש דאם לא ניזיל בתר רוב וה"א דצריך שנדע בודאי שזה מותר וא"כ גם בתר רובא לא הוה לנו למיזל דגם רובא אינו רק ספק וע"כ דבאמת זה אינו חידוש מה דאזלינן בתר רובא להקל ואדרבא החידוש הוא להיפך דאזלינן בתר רובא אף להחמיר עי"ז ולכך גם מדרבנן אזלינן בתר רוב אף דבספק דאורייתא מה"ת שרי ומדרבנן מחמרינן מ"מ שאני רוב דהתורה גלתה דניזל בתרא אף לחומרא ובזה מדוקדק הא דאמרו בש"ס מנ"ל הא מלתא דאמרו רבנן דאזלינן בתר רובא ולכאורה לשון דאמרו רבנן אינו מדוקדק דזה דין תורה דאזלינן בתר רובא ולא הוה צריך לשאול רק מנ"ל הך מלתא דאזלינן בתר רובא ואף דגם בחזקה אמר כן גם בזה קשה ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת בודאי אזלינן בתר רוב ול"ש לקולא דספיקא מה"ת שרי ול"ש לחומרא ידענו מקרא דאחרי רבים להטות דמתורת רוב אנו באין ולא מתורת ספק וגם לחומרא אזלינן בתר רובא ולענין להחמיר ל"ש לחלק בין רובא דאיתא קמן דאדרבא ברובא דאיתא קמן יש להקל טפי ואם כן לא קשה לי' כלל רק מדרבנן דאזלינן להחמיר בכל ספק תורה ומנ"ל דברובא מקילינן וע"ז קאמר דאחרי רבים להטות אפשר רק ברובא דאיתא קמן וע"ז אמר דאתיא מרישא של עולה דא"כ היאך נקריב שום קרבן וכדומה ואח"כ יליף ממכה אביו וכדומה דגם להחמיר אזלינן בתרי' וז"ב. ובזה מיושב מה שהקשו דלמה לא יליף מקרבנות דדחי שבת ולפמ"ש א"ש דבאמת מה"ת ודאי דדחי שבת דמה"ת בודאי ספיקא להקל ורק מדרבנן ואין שבות במקדש דליכא רק חשש איסור שבות דרבנן משא"כ גוף הקרבן אם הוא פסול ל"מ מה דל"ג על שבות במקדש דיש חשש שמא הקרבן פסול ואינו מקריב קרבן כלל וכל הטעם דלא גזרו על שבות במקדש הוא משום דכהנים זריזין הם וכמ"ש הכ"מ פ"א מבית הבחירה וכאן ל"ש זאת דזה שייך רק על שבות משום איסור שאינו שובת כראוי ולא על הקרבן עצמו וז"פ וברור. וע"ד הפלפול אמרתי בישוב קושיא זו דהנה כבר הבאתי לעיל מה דאמרו בפסחים דף ע"ג דתיקן להוציא מידי נבלה או מידי אבמה"ח. והנה זה שנים רבות הקשיתי דאיך שייך לתיקן להוציא מידי אבמה"ח הא התוס' כתבו בשבת דף ק"ו ד"ה חוץ דכל דלא בא התיקון בשעת הקלקול כגון בשוחט בשבת דבעת ששחט בא התיקון בכה"ג לא מקרי מקלקל אבל כל שאינו בא התיקון מיד אינו מקרי מתקן ולפ"ז יקשה דלב"נ במיתה תליא וכל שמפרכסת עדן אסורה וא"כ אין התיקון בא מיד ואיך מקרי מתקן לב"נ והיא קושיא נפלאה וכעת נ"ל לישב דככר נודע מ"ש הרשב"א בכל דאהני שחיטה לישראל לצאת מידי נבלה עכ"פ אף שהיא טריפה מ"מ כל דאהני במקצת לישראל אהני גם לעכו"ם להוציאו מידי אבמה"ח ולפ"ז גם שם ניהו דלישראל אסור משום תקרובת ע"ז שמטמאה באהל אבל עכ"פ מצד השחיטה לא הוה נבלה ואהני השחיטה לישראל ושם שחיטה ע"ז דעכ"פ אבמה"ח לא מקרי ממילא מקרי שחיטה לב"נ ג"כ ועיין היטב בש"ך יו"ד סי' כ"ז ובפר"ח ותב"ש שם ודו"ק ולפ"ז אני אומר דבר נחמד דלכך לא מצי ליליף בשחיטת כל הקרבנות בשבת דבאמת יקשה דהו"ל מקלקל וכאן ל"ש להוציא מידי נבלה דאם לא ניזיל בתר רובא א"כ חיישינן שמא הי' נקב בשחיטה דהו"ל נבלה מחיים כמבואר בסי' ל"ג ועיין ש"ך שם וגם להוציאו מידי אבמה"ח ל"ש דכיון דלא אהני השחיטה לישראל דחיישינן שמא במקום נקב קשחיט והו"ל נבלה מחיים ולא אהני השחיטה למידי ושוב גם לב"נ לא בא התיקון מיד רק לאחר שתמות הבהמה והו"ל מקלקל דאין התיקון בא בעת הקלקול ודוק היטב כי הוא חריף. נחזור לעניננו דדברי הרמב"ם יש להם סעד מזה דאזלינן בתר רוב ושוב ראיתי שכתב הר"ן בפ"ק דקידושין דהרמב"ם יליף לה מהא דאמרו בקידושין דממזר ודאי אסרה רחמנא ולא ספק וכוונתו ג"כ למ"ש דאף ברוב לא מהני דאנן בעינן ודאי ועיין פ"י בקידושין שם ואפ"ה אסרה תורה ממזר ודאי משום דרוב אינו ודאי והיינו כמ"ש לענין עשירי ודאי ודו"ק: