שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ה סימן ו׳

והנה בשנת תרי"ט כ"א סיון ה' קרח אמרתי בטעם דכופין על הצדקה שכתבו התוס' משום דאיכא לאו דלא תאמץ דהנה בטעם הדבר דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין אותן נלפע"ד דהנה הרמב"ן בפ' תצא הביא דעת הסוברים כי אין טעם למצות רק שכן רצה הבורא והרמב"ן נחלק עליו ואמר דמ"ש המדרש לא אכפת לן בין שוחט לעורף או מן הצואר היינו שאין להקב"ה חפץ בו אבל הוא לטובתנו ולהקנות בלבנו מדות טובות ע"ש ולפ"ז אם נימא דאין חפץ להקב"ה רק שאמר ונעשה רצונו ולפ"ז כל שלא רצה לעשות מה חפץ להקב"ה שנכפהו לעשות בשלמא בל"ת שמקלקל ופוגם בנפשו בודאי הקב"ה חפץ שלא יפגום אבל במ"ע מה אכפת לי' ולמה נכפהו אבל אם הכוונה להקנות בלבותינו מדות טובות אם כן הקב"ה שהוא אב הרחמים חפץ בטובתנו וצוה לכפות אותנו לתקן בלבינו מדות טובות וישרות כמו אב הרחמן שכופה בנו לאכול ולשתות מהטוב בכדי שיהי' בריא וטוב ולפ"ז זה בכל מ"ע אבל מצות עשה שהקב"ה כתב שיהי' שכר טוב לנו לחיותנו אם כן זהו הי' כוונת התורה ואם כן כל שאינו רוצה אין להקב"ה חפץ בזה ודי בזה שלא יקבל שכר כיון שאין הקב"ה רוצה רק למען השכר אבל אין חסרון בנפש וז"ב. וערש"י חולין ק"י ותראה שיש להעמיס כן בכוונתו ולפ"ז כל שיש לאו גם כן אם כן יש חסרון בנפש בזה פשיטא שכופין על המצוה כדי שיהי' תיקון בנפש ודו"ק היטב.