שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ה סימן ב׳

מה שנסתפקת לשטת הפוסקים דאין כופין על צדקה משום דהוה מצוה עשה שמתן שכרה בצדה אם בנדר לצדקה בדרך קנס אם יעשה כך וכך ובאופן דלא הוה אסמכתא אם נוכל לכפותו והארכת בזה. הנה הדבר במחלוקת רה"ג והר"ן בפ' נערה דרה"ג סובר דאף בנודר אף דעובר על בל תאחר בשלשה רגלים אבל אין כופין אותו בשום דבר והר"ן פ' נערה שנתפתתה כתב דלא דק דהא כתיב ועשית אזהרה לבית דין שיעשוהו ובהאי קרא כתיב צדקה הרי שלך לפניך וכן נחלקו הסמ"ע והט"ז סי' כ"ו בחו"מ ועיין בקצה"ח שם הרי שלך לפניך ע"ש אמנם לפע"ד נראה על פי מה שאמרתי לישב קושית התוס' בב"ב דף מ"ח בהא דאמרו יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני והקשו בתוס' מהא דחייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנין אותו משום דכיון דלכפרה אתי אין ממשכנין ואמאי לא נכפי' עד שיאמר רוצה אני וע"ש מה שחלקו בזה דזה לאו כפרה כ"כ ולפע"ד נראה דהנה כבר ביאר רבינו בסוף פ"ב מגירושין בטעם הדבר דכופין בגטי נשים אף דמכל מקום אנוס היא וכתב דאנוס לא מקרי רק מי שהוא אנוס בדבר שאינו מחויב לעשות אבל דבר שהוא מחויב לעשות מצד מצות התורה כל שכפהו עד שיאמר רוצה אני אמרינן דמסתמא נתרצה והותש כח היצר מה שנאנס בדעתו הרעה וגם זה אינו מובן כל הצורך. אך לפע"ד הי' נראה בטעם דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני דבאמת הוא אומר שנתרצה רק דדלמא לא נתרצה בלב שלם אם כן כיון דעל כל פנים לענין זה לא מקרי אנוס בדבר שמחויב מצד הדין וכמ"ש הרמב"ם ואם כן מה בכך שנאנס בדעתו על כל פנים לגבי אשתו לענין גוף הגירושין התורה אמרה דזה לא מקרי אנוס וגיטו גט ואם כן מה יועיל במה שלא יתרצה בלב שלם הא מכל מקום גיטו גט דלא אכפת לן באונס שאינו מצד הדין וכיון שכן שוב בודאי אמרינן דנתרצה בלב שלם דחזקה על אדם שנתרצה לעשות מה שמחויב ושפיר אמרו דכל שאונסין אותו עד שיאמר רוצה אני כיון דחייב מצד הדין הרי בודאי מתרצה ומה יועיל במה שלא נתרצה והא דבעינן שיאמר רוצה אני דאם לא כן חזינן דאינו מתרצה אבל כיון דאומר רוצה אני אם כן על כל פנים בפיו אומר כן שוב אמרינן דגם בלב מסכים דמה יועיל במה שלא יתרצה בלב שלם הא אנו דנין ואומרין דכל שנתרצה בפיו אין אונסו אונס דלא נאנס רק מצד דעתו הרעה וז"ב ולפ"ז בשלמא בעשי' בנדר או בנדבה דשם כופין משום דחייב לקיים נדרו ואם כן לענין חיוב נדרו מה אכפת לן בדברים שבלב דהא הוא מחויב לקיים הנדר ואטו אם אחד חייב לחברו לא יכופו אם הוא אינו רוצה לשלם וכופין אותו לשלם כדאמרו בכתובות דף פ"ו ואם כן כיון דבודאי מחויב לקיים נדרו דלענין זה אין אונסו אונס ורק שאינו יוצא ידי מצוה כיון דהוא אונס אם כן לעסק זה אמרינן דבודאי נתרצה דלמה יעבור על נדרו חנם ולא יקיים בלב שלם אחרי שמוכרח להקריב ניהו דלא עלה לו לשם חובה אבל סוף סוף הוא מקריב מה שאין כן בחטאת ואשם דאם אינו רוצה בלב שלם לא נוכל לכפותו והחפץ לד' בזבחי אונסין ותהי להפך כי זבחי רשעים תועבה שהרי אינו חפץ בקרבן להתכפר לו ואם כן שוב מה מועיל שנכפהו עד שיאמר רוצה אני וז"ב ומעתה גם כאן י"ל ניהו דעל צדקה אין כופין משום דמתן שכרה בצדה ואינו חייב רק מצד המצוה וכל שאין לבו חפץ אין זו מצוה וא"י לכפותו אבל כל שנדר הרי חייב מצד נדרו ונוכל לכפותו על נדרו וממילא יתרצה על הצדקה בלב שלם ודו"ק ועיין בקצות החשן שנתקשה בזה דהנודר בצדקה הא גם על הנדר יש מתן שכר בצדה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר. עוד נלפע"ד מה דאמרו בכתובות דף פ"ו בד"א במצות לא תעשה אבל במצות עשה מכין אותו עד שתצא נפשו הרי חזינן דמצות עשה כפינן לי' לקיים עד שתצא נפשו כ"ז שלא קיים ואם כן לכך שם כופין אותו עד שיאמר רוצה אני כדי שיקיים מ"ע דמוצא שפתיך תשמור בנדר ונדבה אבל בחטאת ואשם דניהו דמצות עשה להקריב חטאת ואשם היינו כשרוצה לשוב מחטאו ומביא קרבן להתכפר אבל בלא"ה שוב הוה זבח רשעים תועבה ולפ"ז לכך א"א לכופו דעל לא תעשה לא ניתן לכופו רק על מצות עשה וכל שהוא על ידי כפי' לא מקיים שוב מצוה כלל מה שאין כן בנדר דמכל מקום מקיים המצוה דמוצא שפתיך תשמור ולפ"ז בצדקה דאף דיש מצות עשה ולא תעשה הא על לא תעשה אין כופין ועל מ"ע הו"ל מצות עשה דמתן שכרה בצדה ואין כופין ולפ"ז מה שחדשו התוס' בכתובות ובב"ב דף ח' דלכך כפה ר"א לצדקה בשביל הלא תעשה ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דעל לא תעשה ל"ש כפי' ומעתה זה בצדקה אבל בנודר לצדקה דאיכא מ"ע דמוצא שפתיך תשמור ועשית ואם כן שוב כופין עד שתצא נפשו כדי לקיים המצוה וז"ב. והנה בהא דאמרינן בב"ק דף ק"ב והלא חייבי ערכין שנו כאן ותנן חייבי ערכין ממשכנין אותן וק"ל טובא אמאי שביק מקדיש נכסיו ולקשי והלא המקדיש נכסיו ממשכנין אותו וכי דעתו של אדם למשכנו וא"ל דהקדש בדק הבית תלוי ברגלים דהא חייבי ערכין גם כן תלוי ברגלים וכדאמרו בפ"ק דר"ה דף ו' וברמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות וא"ל דהקדש בדק הבית דהוה מתנת עניים לכהנים ולבדק הבית הו"ל מצות עשה שמתן שכרה בצדה דאין כופין דמלבד דגם חייבי ערכין הוא כן אף גם דכל שכבר הקדיש שוב ממשכין אותו ולמה פריך מערכין דוקא וצ"ע כעת. הן אמת דבלא"ה קושית הש"ס תמוה דמה קושיא וכי דעתו של אדם למשכנו והכי צריך שיהי' דעתו למשכנו הא כל שחייב עצמו בערכין ממילא נערך וממשכנין אותו וצ"ל דעיקר קושית הש"ס דנימא דאדעתא דהכי לא העריך עצמו שיצטרך למשכנו וע"כ משום דכל שהעריך עצמו תלוי גם בדעת הגזבר של הקדש ומחויב להעריך וה"ה בזה ניהו דאין דעתו על כסות אשתו ובניו מכל מקום דכבר אמר והעריך הכל בכלל ועיין בתוס' ד"ה אין וע"ז תירץ דנעשה כמי שהקנה לאשתו כסותה ואם כן לא הי' בכלל הערך שלא הי' שלו כלל מעיקרא והנה הרמב"ן הובא בבעה"ת שער א' כתב דלפי מה דקי"ל כר"י דלא אמרינן מי הודיע לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות וסוגיא דשמעתין כר"א ב"א לתרוצי לדר"י שמעינן מינה דהבעל זוכה מיד המוכר והם זוכים מידו ודבריו תמוהים לכאורה דאדרבא לבני מערבא דצריך הודעה צריכין לתירוץ של ר"א דנעשה כמי שהקנה לה מה שאין כן לר"י דא"צ הודעה ל"צ לתרוצי דר"א והקצות החשן סי' קפ"ו האריך בזה ע"ש ולפע"ד אין אני רואה כל מאומה בידו ודברי הרמב"ן מאירים דבאמת תירצו צריך לגוף המשנה דמ"ט אין להקדש וערכין בכסותו של אשתו ובניו וצריך לתירוץ של ר"א או כמ"ש בתחלה דאין דעתו או דנעשה כמו שהקנה ואדרבא בזה מוכח דלא כשטת בני מערבא דהרי תקשה אם כן חטין וחטין נמי ואמר ר' אבוהו דשאני חטין וחטין דשליחותי' קעביד והביא מהך דצבע שצבע לשמן וכי מי הודיעו וע"ז דחה ר"א דאין ראי' משם וכיון דאין ראי' משם שוב הדרא קושיא לדוכתא דמנ"ל לחדש חילוק דהיכא דעביד שליחותי' א"צ הודעה והיכא דלא עביד שליחותא צריך הודעה דמה נ"מ סוף סוף לא ידע בעל החטין להקנות וממילא (לא) נשאר סברת ר"י דבשום ענין א"צ הודעה ושוב ממילא הלכה כר"י וז"ב מאד. עוד נ"ל דע"כ ר"א דחי להך דבני מערבא דלבני מערבא צ"ל בהך דצבע דמתחלה שליחותי' דידי' קעביד והו"ל כיד אשתו ואם כן אין לו לבטל שום זכי' בגוה ולפ"ז למה אמר ר"א דאין דעתו על כסות אשתו ובניו או דנעשה כמי שהקנה להן מעיקרא ומשמע דביד הבעל הוא דזכו והרי דעת הרבה פוסקים דיכול למכור כסות אשתו ובניו ואם נימא דבתחלה זכו בהן האשה והבנים ואם כן אין לו לבעל כלום ולמה צריך דעתו כלל ולא הקנאתו וע"כ דר"א סבירא לי' דא"צ הודעה ואם כן א"צ שיקנה הצבע לאשה כלל ואם כן ממילא הן של הבעל ולכך צריך לומר דאין דעתו על כסות אשתו או דהוה כאלו הקנה מעיקרא ואם כן מוכח דר"א לא ס"ל כבני מערבא והדברים פשוטים ונכונים. ובזה נלפע"ד לפרש דברי מהרי"ח שכתב בהג"א בב"ק פ' הגוזל שם דמהרי"ח אומר דהאי דמסיק דכל המקדיש נעשה כמי שהקנה דמשמע דוקא מקדיש אבל לא כשבא למכור דיחוי בעלמא הוא דגם בע"ח לא זכה בהן דמיד בלקיחת לשמן זכו בהן האשה ומ"ל דמה דשליחותי' קעביד כדמשני מעיקרא וראית בגדולי תרומה שער א' שם שתמה דהא אנן לא קי"ל כבני מערבא ול"ש שיהי' שליחותי' ודחה דברי המהרי"ח ולפע"ד הדבר ברור דמהרי"ח מפרש כשטת הרא"ש דהא דלא קי"ל בבני מערבא הוא דוקא כשיש מעות המשלח אבל כשאין כאן מעות צריך הודעה ואם כן באשה שלא נתנה מעות שוב צריך הודעה ולא זכתה האשה וע"כ דכל דשליחותי' קעביד אף לבני מערבא א"צ הודעה ואם כן הן הן דברי המהרי"ח וז"ב ועיין קצה"ח סי' צ"ז ס"ק י"ג שלא עמד בזה וראיתי מ"ש שם להקשות דלשטת המהרי"ח דמשמע דדוקא על הקדש לא הי' דעתו על כסות אשתו או דנעשה כאלו הקנה להן מעיקרא אבל למכור יכול למכור וע"ז הקשה דאם כן בהך דכתובות דף נ"ד דהקשו על רב מהמשנה דאין לו בכסות אשתו ובניו ומה קושיא הא דוקא במקדיש אבל למכור יכול וה"ה להוריש לבניו ולכך אלמנה שמין לו מה שעלי' ולפע"ד נראה דהנה כל הטעם דיכול למכור אף דא"צ הודעה כלל וא"כ ממילא הי' הצבע מקנה להאשה בסתם וצ"ל דז"א דניהו דאין צריך הודעה היינו משום דלא אכפת לי' למוכר למי מוכר וא"כ כל שמקבל מעות הוא מסתלק מהחפץ וממילא הוא של הבעל וכל שאין דעתו להקדיש זאת או שמקנה לה מעיקרא לכך ל"ש הקדש אבל למכור למה לא יכול דהא שלו הן רק שנתנם לאשה להתקשט וא"כ יכול למשכנם. אך עדיין קשה כיון דצריך לומר דנעשה כמי שהקנה לה מעיקרא וא"כ אין בידו לחזור אך ז"א דאטו הקנה לה בפירוש רק דאמדינן דעתו שלענין הקדש בלי ספק כל שנתן לה או שקנה לשמן בודאי הי' רוצה להקנות להו מלתתם ליד הקדש אבל למכור כשיצטרך ודאי מועיל ולא יהא אלא שהקנה לה בפירוש והי' מתנה ע"מ שאם איצטרך להן אמכור אותן וא"כ כ"ז שלא מכרן הרי הוא שלהן ולכך שפיר פריך למה שמין מה שעליהן ובחידושי אמרתי להמתיק הדברים דבאמת כיון דהוה כאלו הקנה להן מעיקרא אם כן לא השאיר להן כח רק שאם יצטרך יוכל למכרן והו"ל ככל ט"ה דקי"ל דא"י להוריש לבניו ועיין בחו"מ סי' ער"ו ואף לפמ"ש הש"ך שם כל שהן עליו ואין ביד יורשים א"י לירש דבאמת אינם שלהן ולא של הבעל רק אם יצטרך להן אבל בעצמותם הקנה לאשה ובנים ועיין בש"ך חו"מ סי' ע"ב ס"ק כ"ו מ"ש בשם הרשב"א ובכוונתו דיכול למכור ולהקדיש אם ירצה ובתומים שם תמה דלפי המסקנא נעשה כמו שהקנה להו לק"מ דמכל מקום יכול למכור וכמ"ש מהרי"ח ועיין בב"ש סי' ע"ג וסי' צ' סי"ד ודו"ק היטב ועיין מחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"ז י"ח שכתב קצת דברים כמ"ש. והנה אעתיק כאן מ"ש לאחד מתלמידיי בסוגיא זו ואעבור על סדר דבריו. הנה נתקשה במ"ש רש"י דלר"י דשינוי אינו קונה אם פחתו פחתו לו דלאו לעוותי שדרי' דמשמע דאף דשינה משליחותו מכל מקום הוה שליח רק דלעוותי לא עשאו שליח ואחר כך כתב רש"י דלר"י דאמר משנה היא לאו שליחותי' קעביד ומשמע דלאו שלוחו כלל הוא ולפע"ד הדברים נכונים דבאמת זהו ודאי דבעל החיטין לא רצה להקנות רק או לבעל המעות או למי שקנה ממנו ולפ"ז אם נימא דשינוי לא קנה אם כן לא קנה בעל המעות אם נימא דלא נתכוין הבעל החטין להקנות לו וגם השליח לא קנה דהא שינוי לא קנה וא"כ ממילא בטל השליחות ואם נימא דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא וממילא בעל המעות קני אף שלא נתכוין בעל החטין להקנות אם כן שוב אף ששינה בשליחות כיון דשליח לא קנה בשינוי דשינוי אינו קונה אם כן ממילא הוא של בעל המעות רק בפחתו יוכל לומר דלא לעוותי' שלחו וא"ל דבטל השליחות דהא כיון דהוא לא קנה והבעל מעות קנה ע"כ נעשה שליחו כל דהיא רווחא ולפ"ז באמת לפי מה דלא קי"ל כחוכא דבני מערבא אם כן ממילא ע"כ נעשה שלוחו אבל לפי מה דפריך בני מערבא וכי מי הודיע לבעל החטין אם כן שפיר כתב רש"י כיון דזה באמת שינה מהשליחות אם כן לא הוה שלוחו דכל דלא הודיע לבעל החטין אם כן לא מכר לבעל המעות ממילא לא קנה לא זה ולא זה ועיין בתוס' ד"ה מי ולשני הפירושים ל"ק על רש"י וזה לפע"ד גם כוונת התוס' ד"ה הא שכתבו דאם פחתו פחתו לו שמצי אמר לי' לא הי' לך לשנות מדעתי ואת הוא דפשעת והיינו שניהו שע"כ נעשה שלוחו מכל מקום לא שייך לומר דכיון דהוה שליחו והבעל החיטין הקנה לבעל המעות אם כן הוה זה השליח כקוף בעלמא ול"ש לומר לתקוני שדרתי ולא לעוותי דהא זה באמת אינו שלוחו רק מעשה קוף בעלמא דהא הא הקנה לבעל המעות לכך כתבו התוס' דניהו דזה על כל פנים הקנה לבעל המעות מכל מקום את הוא דפשעת מה ששנית בשליחות ולכך חייב וז"ב. ומה שהקשה מעל' דלפי שטת רש"י דאין קשה רק לר"י ולא לר"א וכיון שלא יקשה הברייתות אהדדי יקשה דלפי המסקנא דאף בחיטין וחיטין נמי צריך להודיע אם כן אכתי קשה הברייתות אהדדי בזה לא ידעתי מה שח דמלבד דלפי המסקנא לא קי"ל כחוכא דבני מערבא ואף בחיטין ושעורין א"צ להודיע כמ"ש הרא"ש אלא אף אם נימא דלא כהרא"ש אכתי ניחא דבסחורה דלא קפיד כל דאיכא רווחא אם כן לא הוה שינוי אף לר"מ אם כן בעל החיטין והקנה להשליח והשליח מקנה לבעל המעות כמו בחיטין וחיטין דכל דלא הוה שינוי כיון דהשליח קנה וגם אם נאמר דהשליח גם כן לא קנה כמו שנסתפקו הרג"מ היינו כשיש שינוי אבל כל שאין שינוי אם כן ממילא השליח קנה והשליח מקנה לבעל המעות וז"ב ופשוט. ומה שהקשית על דברת הר"ן בפ' האיש מקדש שכתב דאם עשה שליח לקנות לו קרקע מיוחד אינו נאמן לומר לעצמי קניתי אם כן קשה בהא דמבואר בש"ע אה"ע ז' סי' ל"ה סט"ו דהיא אומרת לראשון והוא אומר לעצמי דהוא אסור בקרובותי' והיא מותרת בקרובי' ואם הוא אומר לעצמי והיא אומרת איני יודעת חזקה לשני ולהר"ן מהראוי לומר דשארית ישראל לא יעשו עולה ובודאי קדשה לראשון לק"מ דבאמת הר"ן כתב בריש האומר דמהראוי לומר שיהי' לראשון ומה שאומר לעצמי הוה דברים שבלב וע' ב"ש שם ס"ק ל"ב וביאור הדברים דבשביל חזקה דשארית ישראל לא יעשו עולה לא נימא דבודאי היא לראשון דהא מכל מקום הוא טוען שלעצמו קדשה ואם כן שויא אנפשא חד"א והיא אינה יודעת ואם כן חזקה לשני דהא על כל פנים אין העדים יודעים מראשון וכיון דהוא טוען ברי והראשון לא הוחזק שליחותו מהראוי יותר לומר דקדשה לעצמו וז"ב וגם לא דמי לקרקע דבקרקע מסתמא מהראוי לומר דשארית ישראל לא יעשו עולה דמסתמא הקנה לראשון ואף דבעל החיטין או בעל הקרקע לא ידע מכל מקום לא קי"ל כחוכא דבני מערבא והוא הקנה לבעל המעות אבל בקידושין ל"ש זאת דהנה זה רבות בשנים כתבתי בגליון הב"ש שם ס"מ דאם קדשה ממעות המשלח דנתקדשה להמשלח וכתב הב"ש משום גזל והקשיתי דבלא"ה כיון דלא קי"ל כבני מערבא אם כן נימא דהא הקנתה עצמה לבעל המעות וכתבתי כיון דהאשה אינה מקנית עצמה רק עושית עצמה כהפקר כמ"ש הר"ן בסוגיא דבר פדא אם כן ל"ש לומר דבעל המעות זכה בה דכיון דהיא הפקירה עצמה זכה השליח בה לעצמו ע"ש ולפ"ז כל דזה טוען לעצמי קדשתי והיא א"י אם כן פשיטא דהשליח זכה בה מן ההפקר וכאן ל"ש לומר דבעל החיטין הקנה לבעל המעות דהא האשה אינה מקנית רק מפקרת עצמה וז"ב ודו"ק. ובזה נלפע"ד ליישב מה שהקשה מעל' דדברי הש"ע סותרין דהרי בחו"מ סי' קפ"ב ס"ב הביא הרמ"א דברי הר"ן שמחלק דקנאו במעותיו אם הי' קרקע מיוחד שא"ל קנה לי קרקע זו אמרינן דודאי ע"ד משלחו קנהו אבל אם סתם קרקע א"ל דקנאה לעצמו ויכול לומר לעצמי קניתי ואם כן מחלק בין קרקע מיוחד דאז מקרי רמאי מה שאין כן קרקע סתם ובש"ע אהע"ז סי' ל"ה ס"ט כתב דשלח שלוחו לקדש לו אשה פלונית דוקא הוא דנקרא רמאי והוא גם כן כדברת הר"ן והרי בחו"מ שם במחבר העתיק דברי רמב"ם דכתב סתם הנותן מעות לחברו לקנות לו קרקע או מטלטלין ומשמע דאף בסתם קרקע נקרא רמאי וסותר הרמ"א לדברי המחבר ולא כתב בשם י"א וגם באהע"ז העתיק המחבר בעצמו כדברי הר"ן באשה פלונית דוקא ולפע"ד נראה דבאמת בקרקע סתם כיון דיש עוד קרקעות לקנות שוב לא מקרי רמאי דהא יוכל לקנות לו במק"א אך נראה דהרמאות כיון דהמחבר מיירי שנתן לו מעות אם כן זהו הלך והניח מעות חברו אצלו וקנה במעותיו ואם הי' קונה במעות המשלח אז הי' ממילא נקנה לבעל המעות אבל כל שהניח המעות אצלו נקנה לו כמ"ש הרא"ש דדוקא כל שיש מעות הוא דלא חיישינן לחוכא דבני מערבא מה שאין כן כשאין כאן מעות ע"ש ומכל שכן כשיש שם מעות השליח דודאי לא קנהו להמשלח דבעל הקרקע והחיטין הקנה לבעל המעות ואם כן זהו נקרא רמאות אבל ההג"ה בשם הר"ן מיירי דלא נתן המעות לו רק שעשהו שליח שיקנה לו קרקע ויתן לו מעות משלו והוא יחזור לו או שהי' חייב לו מעות ויתן לו באופן דעל כל פנים המעות הי' של שליח ולא הי' רמאות בזה אם כן שפיר מחלק דבקרקע סתם שפיר יכול לומר דלעצמו קנהו ומה רמאות עשה בזה דהא יכול להיות לו קרקע אחרת ודו"ק היטב. ולפ"ז בקידושין דל"ש לומר שנקנה לבעל המעות דהיא אינה עושית עצמה רק כהפקר אם כן ל"ש לומר דזה הרמאות במה שנותן מעות שלו דאף אם הי' מעות המשלח הי' השליח יכול לזכות בה דלכך לא שייך רמאות כל שלא פורט לו אשה זו דאז סמך עליו שיקדשה לו ונקרא רמאי שהוא גילה לו ענין קידושין והלך וקדשה לעצמו ואף דהרמב"ם כתב בפרק ט' מאשות הי"ז דהעושה שליח לקדש לו אשה ולא פרט אשה פלונית דוקא ואפילו הכי כתב דשרי לעשות כן לפע"ד הפירוש ע"כ דפרט לו אשה פלונית דוקא דאין דרך בני אדם לעשות שליח בסתם וגם דאסור הוא שמא ימות השליח ויהי' נאסר בכל הנשים שבעולם ובאמת אם נימא דצריך לעשות שליח בעדים לכאורה ל"ש שיעשה שליח סתם בעדים כל מי שיקדש ועל כל פנים יפה עשה הש"ע שביאר אשה פלונית. ומה שהקשה בהא דאמר לבעל החיטין ואמאי השכר לאמצע והא בלא"ה יש לומר כיון דבא לו הנאה על ידי מעותיו שלו הלכך חולקין כדאמרו בכתובות דף צ"ט דבדבר שיש לו קצבה חולקין דנשתכר על ידי מעותיו של בעל הבית וה"ה בזה וכתב שמצא בב"י שהביא כן בשם המרדכי וכתב כיון דשינה בשליחות לא שייך זאת ולפ"ז הקשה מ"ש הש"ס חיטין בחיטין נמי הא בחטין וחטין דלא שינה השכר לאמצע ועל כל פנים מ"ש התוס' דהי' יכול להוכיח מהברייתא עצמה דנקט חיטין ושעורין דוקא ולפמ"ש אין כאן קושיא דבחטין וחטין שפיר השכר לאמצע ואמרת שהדבר קשה כגידין הנה יפה הקשית ויש בגידין בנו"ט אבל באמת ל"ק דבאמת צ"ב גוף קושית המרדכי דלהס"ד דחוכא בני מערבא מה מקשה דהא באמת גוף הדין דחולקין בהריווח צ"ב דניהו דהריווח בא על ידי המעות שלו הא מכל מקום לא הוה רק גרמא בעלמא ומבטל כיסו של חברו דפטור אך ז"א דשם רצה לבטל כיסו של חברו ורצה שיקנה לעצמו והריווח יהיו שלו אבל שם דהשליח הלך בשליחות של בעל הבית וקרה מקרה שהמקנה לו הוסיף לו איזה דבר אם כן גם הוא לא נתכווין לקח לעצמו וכיון שהרויוח בא במעותיו לכך חולקין ולפ"ז זה לפי המסקנא דאמרי' דהקנה לבעל המעות דלא קיי"ל כחוכא דבני מערבא אם כן מה ראוי לומר בשם דהריווח יהי' של שליח לבד אמנם באמת זה גופא הקשה המרדכי כמ"ש דמבואר דלא קי"ל כבני מערבא וע"ז תירץ דשאני כאן דשינה מדעת משלחו שייך הריווח להשליח והיינו דאף דבא מחמת המשלח דבמעותיו הרוויח מכל מקום כאן ששינה והו"ל כגזלן וקנה לעצמו א"כ אינו כמבטל כיסו של חברו דפטור וז"ב כשמש. ולפ"ז שפיר מקשה דלסברת בני מערבא אפילו חיטין בחיטין נמי ומעתה שפיר הקשו התוס' דלוכח מגוף הברייתא דבחיטין וחיטין ל"ש סברת הבני מערבא והיינו משום דאי נימא דגם בזה שייך סברת הבני מערבא וזה לא הקנה לבעל המעות אם כן שוב לא הי' הריווח לאמצע ואף דלא שינה מה בכך כל דלא הקנה לבעל המעות אם כן קנה השליח ואף דבא ע"י מעותיו של זה כל שיאמר שרצה לקנות לעצמו הו"ל רק מבטל כיסו של חברו דפטור וע"כ לא אמרינן דחולקין לאמצע רק לפי מה דלא קי"ל כסברת בני מערבא וכמ"ש התוס' ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד. עוד יש לי לומר דבאמת צ"ב קושית המרדכי דלמא ע"כ לא אמרינן דחולקין לאמצע ולא קי"ל כסברת בני מערבא רק בנתן מעות וכמ"ש הרא"ש ולפ"ז אם נתן מעות של עצמו שפיר שייך סברת הבני מערבא וכמ"ש למעלה ולפ"ז בשלמא התם דנתן מעות של המשלח שפיר בא הריווח על ידי מעותיו של המשלח ושייך לומר דנקנה לבעל המעות אף שלא הודיעו אבל כאן יש לומר דמיירי דהוא הי' מעות של המשלח אצלו ונתן מעותיו ולכך שפיר מקשה ומי הודיע לבעל החטים שיקנה לבעל המעות. אך ז"א דאם כן ל"ש הלשון מי הודיע והלא מה מהני ההודעה הא השליח נתן מעות של עצמו ושפיר קנה השליח וע"כ דמיירי שנתן מעות של המשלח ואם כן שפיר קשה וע"ז תירץ המרדכי דשאני הכא דשינה ולפ"ז שפיר הקשו התוס' דלוכח מגוף הברייתא דבחיטין בחיטין ל"ש מי הודיעו דאם לא כן לנקט חיטין בחיטין וא"ל דבזה הריווח לאמצע דז"א דאכתי הוה מצי למנקט בחיטין וחיטין והוא נתן מעות של עצמו דבזה ודאי הוה של השליח אף לדידן דלא קי"ל כבני מערבא וע"כ דחיטין בחיטין ל"ש מי הודיעו דאף במעות של עצמו אמרינן דרצה להקנות לבעל המעות כל שלא שינה ואם כן מוכח החילוק ושפיר הקשו התוס' ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הדברים נכונים.