שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ג סימן ז׳

והנה בדברי הירושלמי שהבאתי לעיל דאמר בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאלי' ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים ביו"ט ואצ"ל בשבת שמעתי מהחתן החריף ש"ב נד"ז הגאון בעל ים התלמוד ז"ל ושמו כמר אברהם נ"י דהנה בגוף קושית הנמוק"י הנ"ל דאשו משום חציו לאסור להדליק הנר בע"ש ואמר הוא לישב דלפמ"ש בספר בית מאיר לישב קושית הפ"י דיהי' אסור שבות דעכו"ם מתורת שליחות וכתב דהתורה לא אסרה רק שלא יעשה הוא מלאכה לא האחר דהא על כל פנים גופו שובת ולא עשה מלאכה ולפ"ז הא לא גרע אשו משום חציו מאלו הוא צוה שידליק לו הנר בשבת דמותר וה"ה בזה דעל כל פנים גופו שובת ומעתה ז"ש לא תעשה כל מלאכה המלאכה נעשית מאלי' מה שאין כן בשורף קדשים דעכ"פ נתכלה הקדשים ומה נ"מ בין אם מעצמו נתכלה או שהוא מכלה אותם עכ"פ הוה אשו משום חציו ודו"ק היטב ואם כי דבר חכמה אמר אבל אחר העיון שפיר הקשה הנמוק"י דאם נימא דאשו משום חציו היינו כאלו בכל עת שולח חציו אם כן הוה כאלו עושה מעשה ומדליק בו נר השבת ואף שהוא נח מעשיו לא נחו ובאו מכחו ולדבריו יפטר כל שולח חץ בשבת שהרי ידו נח וע"כ דכל דחשבינן חציו כאלו עושה המעשה בעצמו שפיר חייב וכל מתחיל המלאכה והיא נגמרת מאלי' יפטור וע"כ דז"א וגם גוף דברי הב"מ בתשובה אחת בארתי דלא נראה כן וכעת נלפע"ד בכוונת הירושלמי דהנה ה"ה ביאר ריש הלכות יו"ט דיש מלאכת עבודה וסתם מלאכה ומלאכת אוכל נפש ולפ"ז נלפע"ד דהבערה שמותר ביו"ט אם כן בשבת דאסרה תורה עכ"פ אינו בכלל מלאכת עבודה רק שהוא בכלל מלאכה סתם והרי יש לומר דכל שהיא מעצמה נעשית לא אסרה תורה דכתיב לא תעשה כל מלאכה והרי היא נעשית מאלי' אבל שריפת קדשים שאין שורפין אף ביו"ט מכ"ש בשבת וכדאמר בירושלמי ועיקר ההיתר בהבערה הוא משום דמה שנעשית מאלי' לא עדיף שבת מיו"ט ויש להעמיק בזה דהנה שבת חלוק מיו"ט בהל"ת דביו"ט הל"ת אינו רק בלאו ולוקה ובשבת הלאו הוא במיתה אבל העשה דשבתון הוא שוה ביו"ט כמו בשבת ולפ"ז מה שהותר ביו"ט אף דתאמר מצד הל"ת הותר של"ת אינו חמור כ"כ מכל מקום מצד העשה שוה העשה כשבת וע"כ דעצם המלאכה קלה בעצמותה ולית בה משום עשה דשבתון רק הל"ת לבד דמ"מ שם מלאכה קצת עלי' אם כן כל שנעשית מאלי' פשיטא דמותר דהא חזינן דמלאכה קלה היא גם בשבת לגבי העשה דאם לא כן במה נדחה העשה דשבתון גבי יו"ט וממילא כל שנעשית מע"ש ונגמרת בשבת מאלי' מותר אבל מה דאין שורפין קדשים ביו"ט אם כן ק"ו בשבת דהרי עכ"פ מצד העשה שוה יו"ט לשבת ולכך נאסרה ביו"ט מכ"ש בשבת ודו"ק. ובזה נלפע"ד להבין מ"ש התוס' בפסחים דף ה' ד"ה הבערה דאם הי' רק לאו לא הי' נאסר ביו"ט דאין שם מלאכה עלי' והוא משולל ביאור דביו"ט כל המלאכות אינן רק בלאו ולפמ"ש יש לומר דכל המלאכות שהחמירה תורה בשבת בכרת ומיתה אסרה תורה ביו"ט בלאו אבל מה דאינו בשבת רק בלאו א"כ מחויב ביו"ט להיות קיל ואם כן כל של"ש לאו בהן שוב ממילא מותר ודו"ק. ודרך אגב אומר דהבינותי בדברי רבינו פ"א מיו"ט טעמה של התורה דקרי ליה"כ שבת שבתון והיינו כמו דשבת בראשית הי' אחר ששת ימות חול כמו כן מצינו ששה יום טוב שחשב הרמב"ם ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות ויום א' דשבועות וראשון של ר"ה ע"ז עשה היום השביעי יוה"כ ולכך נקרא שבת שבתון דהוא יום השבת מששת יו"ט ודו"ק. ובזה הבינותי מה דשאלו כלם מ"ט לא תקנו חז"ל גם יוה"כ שני ימים וע' מ"א סי' תרכ"ג ולפמ"ש עיקר מעלה היא בשביל דהוא בערך שבת שבתון נגד היום טוב ואף דחז"ל תקנו שני ימים מ"מ יוה"כ דאורייתא לא נעקר אבל עכ"פ היו"כ לא אפשר לעשות שני ימים דאין מעלת יוה"כ רק בשביל שהוא שביעי ודו"ק היטב. והנה גוף הירושלמי דאמר מהו להצית את האש במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור מאן דלא יליף לה מנותר מותר לכאורה צ"ב דגם אם יליף מנותר למה יאסר מעיו"ט ניהו דהתורה אצרכה שריפה כמו בנותר אבל מ"מ לא הוה קדשים וא"כ מ"ט יאסר דבשלמא שריפת קדשים אסרה התורה ביו"ט ובשבת ולכך אף שנעשית מאליו אסור מה שאין כן בחמץ דניהו דצריך שריפה כדי שלא יעבור עליו ב"י אבל מה ענינו לשריפת קדשים ותרומה דאסור מצד המצוה ולפע"ד נראה דהנה בשבת דף כ"ג אמרו ולא בשמן שריפה וכו' ובשבת מ"ט לא מתוך שמצוה עליו לבערו גזרה שמא יטה וא"ל אביי אלא מעתה ביו"ט לשתרי גזירה יו"ט אטו שבת ר"ח אמר לשמא יטה לא חיישינן אלא הכא ביו"ט שחל להיות ערב שבת עסקינן לפי שאין שורפין קדשים ביו"ט ולפ"ז נ"ל דגם הירושלמי ס"ל דיש לחוש לשמא יטה וא"כ כל שאסור לשרוף ביו"ט שוב גם בעיו"ט אסור שמא יטה אך זה אם מצוה לשרפו כמו נותר שייך לומר (דיטה) שמא יטה כדי שיתבער מהר אבל אם אינו מצוה בשריפה דלא יליף מנותר רק דשורפו כדי שלא יעבור עליו ב"י ל"ש שמא יטה דהרי הוא עצמו מחזר עליו לשרפו וכעין דאמרו בפסחים מ"א. ובזה מיושב מה דאמר שם בשם ר"ח דזאת אומרת שמותר להצית האור במדורת קדשים והיא דליקה והולכת בשבת והא תנינן אין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט מפני יו"ט שחל בע"ש והיא תימה דמה זאת אומרת ומהיכן מוכח והרי ר' חסדא אמר בעצמו שאסור להצית את האור במדורת קדשים ועיין בק"ע שם ולפמ"ש י"ל דר"א בשם ר"ח דייק מדמוקי ר"ח המשנה דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ומיירי ביו"ט שחל להיות ע"ש וא"כ ממילא מוכח דמותר להדליק במדורת קדשים דל"ש חשש שמא יטה ודוקא בי"ט אסור להדליק ולא בע"ש ועיו"ט דלשמא יטה לא חייש ר"ח וכמ"ש. ובזה נחלק ר"ח למעלה דלמעלה אוסר ר"ח להדליק דלמעלה ס"ל החשש שמא יטה מתוך שמצוה לשרפו וגם התורה אסרה להדליק בשמן שריפה ביו"ט ורצה שיתבער מע"ש או מעיו"ט ויבא להטות בה"ש ויסבור שמא עדיין יום הוא וכדי שיתבער מהר ואח"כ אמר דר"ח לא חש לשמא יטה. ובזה נלפע"ד להבין דברי הרשב"א בח"א סי' ע"א שכתב לענין שריפת חמץ ביו"ט דמותר אם מצאו ביו"ט והביא ראי' מהירושלמי דאמר מאן דלא יליף מנותר מותר וכתב דא"ל דמיירי מעיו"ט על יו"ט דז"א דאם הי' אסור ביו"ט גם בעיו"ט שתהי' דליקה ביו"ט הי' אסור והקשה אותי החריף הנ"ל נד"ז הגאון בעל ים התלמוד דהא בעיו"ט ליכא שום איסור כל שהוא משום מלאכה וכמו שאמר בירושלמי בהדיא תמן התורה אמרה לא תעשה כל מלאכה והכא המלאכה נעשית מאלי' ולפמ"ש א"ש דבאמת שייך חשש שמא יטה וע"כ דביו"ט מותר ג"כ ול"ש שמא יטה דאל"כ הי' אסור אף בעיו"ט דשמא יטה. אחר זמן רב שכתבתי זאת נתישבתי דיש לישב דברת הרשב"א באופן נאות דהנה כבר הבאתי דברי הנמוק"י דאיך מותר להדליק נר בע"ש הא אשו משום חציו והוה כמדליק בשבת וכתב דהוה כאלו נדלק כלו מע"ש וכבר הארכתי בזה בתשובה לענין הדלקת נר חנוכה בע"ש קודם שקיעת החמה ונכבו קודם לילה אם זקוק להדליקה שנית ודעת התה"ד דאינו חייב להדליקה והט"ז סי' תרע"ד האריך לתמוה עליו ואני כתבתי דע"כ חשבינן לי' לשבת שיהי' יוצא אז דאל"כ איך יכול להדליק ע"ש והא אשו משום חציו וא"ל דהוה כנדלק אז כלה דז"א דא"כ לא קיים המ"ע דחנוכה וע"כ דגם אז יצא ידי מצוה ואם נכבה אין זקוק לה והארכתי בזה וכעת אני מוסיף דעיקר החילוק הוא דבשלמא באיסור הדלקה או מלאכ' שאסור לעשות בע"ש עיקר האיסור במה שעושה המלאכה בשבת ואנו דנין על תחלת המלאכה וכל שהיתה נעשית מאלי' ל"ש מלאכה וכמו דאמר בירושלמי המלאכה נעשית מאלי' וא"כ אף דצריך שהמלאכה יהי' עושה כל יום השבת מ"מ אם נעשית מאלי' לא אכפת לן בהמלאכה רק שלעשות המלאכה אסרה תורה וכל שנעשית מאליו שרי א"כ שפיר עושין מע"ש על שבת אבל במצוה שהתורה חייבו שיעשה זאת וכל שהי' נכבה הי' צריך לעשותה בשבת א"כ א"א לומר דהמלאכה נעשית מאלי' דכל שאם כבתה זקוק לה שוב מה שמדליק מע"ש והוא דולק בשבת ע"כ שבא מכח חציו והרי הוא צריך לה לקיום המצוה ג"כ אף שנעשית מאלי' מ"מ כל שאינה מודלקת מאלי' רק ע"י מעשיו אם כן כל מה שנדלקת בשבת חשבינן לה כאלו מדליק בעצמו שהרי צריך לה וחשיבות המצוה נחשב כאלו עשה כן בשבת וכמ"ש לעיל בשם נד"ז החריף נ"י בביאור דברי הירושלמי הנ"ל לענין שריפת קדשים. ומעתה דברי הרשב"א מבוארים דלענין ביעור חמץ דמצוה לשורפן וכל שלא נשרפת כלו עובר על ב"י ואם הי' כבתה הי' זקוק לה לבערה א"כ כל שנדלקת מע"ש והוא צריך שתשרף כלו אם כן כל שאין שהות לשרוף כלו רק עד השבת א"כ א"א לומר דהוה כנדלקת מאלי' שהרי מתכוין הוא שתדלק בשבת ואסור ול"ד לכל נר שבת שאין החיוב רק ההדלקה ומשום שלום בית וכל שכבתה אין זקוק לה ואם כן שפיר מדליקין בע"ש דא"צ שתדלק בשבת ויוכל לאכול הסעודה מבע"י ורב צלי של שבת בע"ש ויקדש ויאכל ובאמת לשטת הפוסקים דצריך להיות הגמר סעודה בלילה ועט"ז סי' רצ"א ומ"א סי' רע"א וסי' רס"ח על כל פנים אם יכבה נרו ג"כ יכול לגמור הסעודה וא"צ להדליק שנית ושפיר יכול להדליק מע"ש אבל אם א"י לשרוף החמץ רק שתדלק בשבת והוא צריך לקיים המצוה אסור להדליקה בע"ש שתדלק על שבת כנלפע"ד וד' יודע שנלחצתי להבין כוונת הרשב"א ולא מצאתי רק באופן זה ודו"ק. שוב ראיתי בפר"ח או"ח סי' תמ"ו שהאריך בדברי הרשב"א ותמה עליהם כמו שתמה החריף הנ"ל אלא שלא ביאר הדברים ודו"ק.