שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ג סימן ה׳

שוב ראיתי בירושלמי דשבת הלכה ה' שהביא גם כן הפלוגתא דב"ש וב"ה בקרא ומפרש במה מקיימין ב"ה טעמא דב"ש ששת ימים תעשה מלאכתך בעובדא בידן ומה מקיימין ב"ש טעמא דב"ה ששת ימים תעשה מלאכתך וביום כהדא דתני פותקין אמת המים לגינה ובו' וקחשיב ואזיל הנך דברים דחשיב בש"ס דילן אבל אין טוחנין ברחיים ומפרש הש"ס בירושלמי משום השמעת קול הרי מבואר כרבה ולא כר"י והתימא על הרשב"א דלא הביא מהך דירושלמי דמבואר בהדיא כרבה דהוא חשיב השמעת קול ובתוספתא אינו מבואר טעמא דרבה ולפמ"ש א"ש דאדרבא כיון דחידש משום השמעת קול ע"כ ס"ל לב"ש גם כן דליכא משום שביתת כלים דהרי התיר כל הנך וע"כ דל"ש שביתת כלים רק דשייך הגזירה ובלא עביד מעשה לא גזרו אף לב"ש משום שביתת כלים ואם כן מבואר דאדרבא בשביל הגזירה הי' שייך שביתת כלים. ובזה נלפע"ד להבין דברי חכמים וחידותם דבתוספתא מבואר הטעם דב"ה משום דעושה אותה כל ששה ובירושלמי אמרו דכתיב וביום וקאי אף למעלה וראיתי בתוספתא הנדפס מחדש בווילנא עם פירוש חכם אחד שהעיר בזה ולפמ"ש א"ש דבאמת בירושלמי מבואר דגם ב"ש ס"ל הך דרשא דב"ה ובכה"ג דלא עביד מעשה ואם כן דהטעם דעושה כל ששה דאם כן לב"ש דשייך שביתת כלים ובעינן שיגמור המלאכה מבע"י א"כ אף בלא עביד מעשה מהראוי לאסור וכמ"ש ולכך הוצרך הירושלמי לומר כיון דכתיב וביום ואם כן משמע דגם מה שנגמר בשבת שרי כל שהתחיל מבע"י ולכך מוקמא לי' לב"ש בדבר שאינו עושה מלאכה בגופי' וכדמחלק ר"י אליבא דב"ה וז"ב כנלפע"ד ויש להאריך בסוגיא לישב הרבה קושיות ונלאיתי להאריך והמשכיל על דבר ימצא טוב. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש דלרבה דס"ל דטעמא דרחיים משום השמעת קול הרי שמיעת קול חשוב מעשה כמו בחסמה בקול דחשיב מעשה וכדאמרו בב"מ דף צ"ו ובסנהדרין דף פ"ה ואף לפמ"ש התוס' דבעינן דוקא היכא דעל ידי הקול יהי' המעשה כגון דעל ידי הקול שמשמיע ברחיים הוא טוחן ודאי דמקרי מעשה ושוב אסור לרבה משום השמעת קול ושייך שביתת כלים לרבה דבעי לב"ש מעשה גמור וכמ"ש התוס' והא דפריך ר"י ולימא מר משום שביתת כלים היינו דלרבה לא הוה רק לב"ש דבעי מעשה ולר"י משמע לי' דלב"ה גם כן שייך שביתת כלים היכא דעל ידי דיבורו עביד מעשה. ובזה מיושב היטב הא דאמר בש"ס דהשתא דאמרת משום שביתת כלים לב"ה אסור מדאורייתא ותמה הרשב"א דמנ"ל זאת דלמא ר"י מוקי הברייתא כב"ש ולב"ה שרי ולפמ"ש א"ש דאם כן מה מקשה על רבה הא י"ל דגם רבה בעי השמעת קול כדי שיהי' מקרי מעשה לב"ש וע"כ דגם לב"ה בכה"ג הוי שביתת כלים מה"ת כל דהכלי עביד מעשה ויש להאריך בזה ולא נפניתי כעת. ולכאורה רציתי לומר דבר חדש במה שהקשיתי דאיך שייך שביתת כלים במה שעושה מבע"י ואטו מצווין אנו שלא להניח המלאכה בהכלי והנראה בזה דהנה כל ההיתר מה שעושה מבע"י היינו דחשבינן כאלו כל המלאכה נגמרה מבע"י וכעין שכתב הנמוק"י גבי אשו משום חציו דלכך מותר לשלשל הפסח ולהאחז את האור מבע"י אף דאשו משום חציו והוה כאלו הדליק בשבת משום דאנן חשבינן כאלו כל המלאכה נגמרה מזה וכמאן דאגמרי' מבע"י ע"ש וה"ה בזה ולפ"ז אם נימא דשביתת כלי אסור בשבת אם כן לענין הכלי א"א לומר דהוה כמאן דאגמרי' מבע"י דהכלי באמת עושה מלאכה בשבת א"כ ניהו דלענין האדם חשוב כמאן דאגמרי' מבע"י אבל על כל פנים הכלי אינו שובת ואטו אפשר להיות שובת ואינו שובת בהעלם אחד והרי סוף סוף הכלי עושה מלאכה ואנן נצטוינו שהכלי ישבות ואף דלא נצטוינו להסיר המלאכה אבל לענין הכלי הוה כמאן דמנח בשבת דהא א"א לגמור מבע"י כלו וז"ב נלפע"ד. ובזה נלפע"ד הא דמחלק ר"י בין עביד בה מעשה בגופא או לא לב"ה וקשה אי ס"ל שביתת כלי דאורייתא מה נ"מ וכמו דאמר ר"א באמת דאין נ"מ לא לב"ש ולא לב"ה דאו בתרוויהו אסור או בתרוויהו שרי ולפמ"ש אתי שפיר דסברת ר"י היא כך דבאמת כל שעושה מבע"י ל"ש שביתת כלים ורק דסוף סוף לענין הכלי הרי הכלי על כל פנים עושה מלאכה וא"א לחשוב כמאן דמלאכתו נגמרת דזה שייך לענין האדם ולא לענין הכלי ולפי זה כשהכלי עושית מלאכה אבל כשהכלי מתפעלת בהמלאכה הנעשה בה אם כן כל שאינה עושית שוב מבע"י חשוב כאלו נגמר והכלי אינה עושית מלאכה כלל בשבת וז"ב כשמש לפע"ד סברת ר"י. ובזה נלפע"ד להבין מחלוקת ר"י ור' אושיעא דבאמת לר"י דמביא הך דשביתת כלים מקרא דובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אם כן הצווי הי' על שביתת כלים ושוב ל"ש לחלק דלב"ה ל"ש שביתת כלים בעושה בע"ש ולכך פשיטא לי' להש"ס דל"ש לחלק וגם לב"ה אסור מה"ת אבל ר"א י"ל דבאמת לא סבירא לי' כלל הך דרשא דבכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וס"ל דאינו רק אסמכתא בעלמא ועיין רמב"ן בס' המצות במצות לא תעשה מצוה ג' ובמג"א שם ורק דלר"א סבירא לי' דכיון דמדרש התוספתא דפליגי בהנך קראי דב"ש סבירא לי' שבעי שיגמר המלאכה מבע"י ופרשתי דסבירא לי' לב"ש דשביתת כלים היא מה"ת דבעינן שלא יטרוד כלל בשום מלאכת מחשבת אף מה שנעשה בכלים ולכך סבירא לי' לב"ש דשביתת כלים שייך אף במה שאין הכלי עושה רק שמתפעלת ולב"ה אף אם הכלי עושה כל שהוא מבע"י שרי דעושה כל ששה ומותר שיגמור בשבת וחשוב כאלו נעשה מבע"י וז"ב ומיושב בזה קושית הרשב"א והרבה קושיות ונלאיתי להאריך. ובזה אמרתי דבר נחמד במה שראיתי להמפרש בתוספתא שם שהעיר דלפי מ"ש בתוספתא ובירושלמי אם כן לב"ה מותר לעשות מלאכה מבע"י והיא נגמרה מאלי' והרי בירושלמי רפ"ב דשבת מפרש דאסור להדליק בשמן שריפה משום שהוא דליקה והולכת אף בשבת אף דהדליקו מבע"י ולפמ"ש א"ש דהנה בתשובה כתבתי בביאור דברי הירושלמי שם דאמר זאת אומרת שאסור להדליק את האור בע"ש והיא דליקה והולכת בשבת במדורת קדשים ופריך הש"ס והאנן תנן מאחזין את האור במדורת בהמ"ק ומשני בשבת כתיב לא תעשה כל מלאכה נעשית היא מאלי' ברם הכא התורה אמרה אין שורפין קדשים בשבת וביום טוב והוא משולל ביאור דסוף סוף הרי היא דליקה מאלי' ולמה יהי' אסור וכתבתי בתשובה דהכוונה היא דבאמת הקשה הנמוק"י האיך מותר להאחיז את האור והא אשו משום חציו והוה כאלו הדליק בשבת וכתב דהוה כאלו נעשית מלאכה כלה מע"ש ולפ"ז נ"ל דבר נכון דכבר נודע מ"ש רש"י בביצה דף כ"ז דלכך אין שורפין חלה ביום טוב ואף לתתו לכלבו אסור משום דהתורה אחשבי' לשריפתה ואף דאין בו מלאכה אסור דהתורה אחשבי' ולפ"ז אני אומר דבר ברור דכאן שעל כל פנים שורף והולך אף בשבת ורק דמחשב כאלו נגמר מבע"י ולפ"ז זהו לענין מלאכה אבל על כל פנים לא גרע מה שנדלק מאלו נותן לכלבו דאסור בשריפת קדשים אף דאינו מלאכה כלל ומכ"ש בזה דעל כל פנים נעשית מלאכה מאלי' ואם כן בשריפת קדשים אסור אף בזה והן הן דברי הירושלמי דאסור להדליק במדורת קדשים והיא דליקה והולכת והיינו משום דעל כל פנים נדלק מאלי' בשבת ולא גרע מנותנה לכלבו וע"ז פריך דהא מאחזין את האור בבית המוקד דע"כ דנחשב כאלו גמר מבע"י וע"ז משני דשאני התם דהתורה אמרה לא תעשה כל מלאכה והיא נעשית מאלי' והיינו דמלאכה לא חשיבא דכבר נגמרה אבל כאן דהתורה אמרה אין שורפין את הקדשים ואם כן אחשבי' לשריפתה ואף נשרפה מאלי' אסור והבאתי שם דברי הרשב"א בתשובה ואכ"מ. ומעתה א"ש קושיתו דכאן מלאכה באמת לא חשיב ומ"מ אסור להדליק וז"ב ודו"ק היטב כי הוא ענין עמוק וחריף ת"ל. עוד פש גבן לבאר דאף אם נימא דשביתת כלים אסור מכל מקום י"ל דאינו רק למען ינוח האדם ולא יטרוד כלל אבל שליחות ל"ש בשבת וכמ"ש לעיל בשם הב"מ ועיקר הקפידא הוא למען ינוח. ומעתה נחזור לענינינו דעל כל פנים דברי המ"א מבוארים בסי' רכ"ב. ומעתה הבא נבא למ"ש האהע"ז שם דיש לאסור לתת חטים לרחים בשבת מה"ת דהו"ל על ידי מחשבתו כעושה בידים וחייב והנה כבר כתבתי מה שנלפע"ד בזה והנה כבר הקשיתי דהו"ל מלאכה שאצל"ג והקשיתי גם על המג"א שרוצה לאסור להעמיד עלוקה בשבת דהוה מלאכה שאצל"ג ומקלקל וכעת האיר ד' עיני ומצאתי במג"א סי' שט"ז ס"ק ט"ו וסי' שכ"א ס"ג דכתב דחובל לרפואה חייב לכ"ע וכוונתו דבזה לא מקרי מקלקל דהו"ל מקלקל ע"מ לתקן וגם מקרי מלאכה הצריכה לגופה דצריך לחבלה כדי שיעשה הרפואה ואף דלפע"ד גם בזה יש לפקפק דלא הוה מקלקל ע"מ לתקן דמלבד שאין הרפואה בדוקה ולפעמים יתקלקל הרבה ממה שהי' על ידי הרפואה כנודע ורופאי אליל כלם אף גם דבעי שיבא התיקון תיכף בעת הקלקול כמ"ש התוס' בשבת דף ק"ו וכאן אינו באמת כן וגם מלאכה שאצל"ג מקרי ותלוי במחלוקת רש"י ותוס' בשבת דף צ"ב בביאור ענין מלאכה שאצל"ג והמעיין ימצא דאפשר דלכ"ע מקרי מלאכה שאצל"ג דל"מ לרש"י ברצונו לא הי' רוצה כלל שיחלה ויצטרך להעמיד עלוקה וגם לתוס' על כל פנים המלאכה לא נעשית כמו שהי' במקדש מכל מקום מי יבא אחר המ"א שכ' כן ועל כל פנים המ"א לשטתי' שפיר אוסר להעמיד עלוקה אבל מה שהוסיף האהע"ז דמחשבתו משוה לה מלאכה בידים היא תימא כיון דגוף המלאכה הוא מקלקל ומלאכה שאצל"ג אם כן גם על ידי שליח אדם לא הי' אסור דמה שזה מחשב לרפואה בזה לא עשה השליח מלאכה וכבר אמרו בקדשים זה מחשב וזה עובד לא קאמרינן ומכ"ש על ידי בע"ח דאינו איסור תורה כנלפע"ד ברור כשמש ודברי האהע"ז תמוהין לפע"ד.