שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״ג סימן ד׳

והנה הרב בעל אהע"ז תמה על דברת המג"א בסי' רנ"ב ס"ק כ' שכתב ראי' דאף בנתן הישראל החטים לטחון בשבת עצמו ליכא חייב חטאת דאם לא כן יקשה לפמ"ש התוס' בשבת דף מ"ח ד"ה ולימא דלב"ש לית לי' שביתת כלים כלל רק משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת ולפ"ז יקשה לימא דלכך אסור ברחיים משום גזירה דלמא אתי למעבד בשבת וע"כ דאפי' יעשה בשבת ליכא איסור תורה וע"ז תמה האהע"ז דא"א לומר כן דאם טעמא משום גזירה אם כן מוגמר וגפרית נמי וכדמקשה לר' יוסף שם ומשני בלא עביד מעשה אבל אם נימא משום גזירה יקשה מ"ט דמוגמר וגפרית ולכך איצטריך רבה לטעם דהשמעת קול דאינו רק ברחיים לבד ובאמת שהיא תימא רבה וכן תמה בא"ר ובפ"י בחידושיו לשבת שם וכל הבא בתוך הסוגיא יתמה כן ולפע"ד נראה דדברי המ"א נכונים דבאמת צריך להבין הא דקא מקשה ר"י ולימא מר משום שביתת כלים דתניא ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו לרבות שביתת כלים ומאי קושיא דלמא ע"כ לא אסרה תורה שביתת כלים רק בעושה מלאכה בכלים בשבת עצמה אבל כאן דמיירי בע"ש והוא מניחן והולכין כל היום ל"ש שביתת כלים וא"ל דבשבת עצמו אסור בלא"ה משום דהוא עושה מלאכה בשבת ות"ל משום שביתת גופו דז"א די"ל דעושה כן בשבת על ידי עכו"ם דמשום מלאכת עצמו ליכא דאמירה לעכו"ם אינו רק שבות ובשביל שביתת כלים איכא ואם כן לכך ל"ש כאן משום שביתת כלים וכיוצא בזה מצינו גבי שביתת בהמתו שאסור להוציא משא עלי' אבל כל שכבר טעונה מבע"י בודאי אין איסור מן התורה להצריך לפרק מעלי' המשא ועיין ברמב"ם פ"כ משבת ה"א ובתשובה הארכתי לבאר דקדוק לשונו שבהיתה טעונה משא ליכא איסור וה"ה בזה. וצ"ל דלפמ"ש התוס' להקשות על ר"י לפי מסקנת ר"א דדוקא לב"ש אית לי' שביתת כלים אם כן יותר טוב לומר הטעם דהשמעת קול בזה אף לב"ה וכתבו דר"י לא ס"ל כלל הך דהשמעת קול ומסתבר טפי לאוקי משום השמעת קול אבל רבה לא ס"ל גם לב"ש משום שביתת כלים רק משום גזירה ע"ש ולפ"ז כיון דס"ל לרבה משום גזירה אם כן שוב שפיר מקשה לי' ר"י לימא מר משום שביתת כלים דיותר מסתבר לאוקי אליבא דב"ש משום שביתת כלים דלר"י ס"ל שביתת כלים דאורייתא על כל פנים לב"ש ולפ"ז שפיר יש לגזור אטו שביתת כלים אבל רבה ס"ל דגם לב"ש ל"ש שביתת כלים רק משום גזירה דשביתת כלים לאו דאורייתא לרבה. ומעתה שפיר כתב המג"א דהרי התוס' הקשו לרבה דאוסר שביתת כלים מקרא דוכל אשר אמרתי אליכם תשמרו אמאן תרמיי' וכתבו דרבה ס"ל דשביתת כלים דאורייתא בעביד בי' מעשה ומעתה שפיר מקשה המ"א דאכתי קשה על רבה למה לי' טעם דחוק דהשמעת קול והא יותר מסתבר הטעם דשביתת כלים ובעביד בי' מעשה שביתת כלים דאורייתא לב"ש ואם כן לימא משום שביתת כלים וברחיים ודאי דאורייתא וא"ל דל"ש שביתת כלים דהא הי' מע"ש דהא רבה ע"כ גזור שמא יעשה בשבת ובשבת יהי' שייך משום שביתת כלים וז"ש דמכל מקום קשה לימא גבי רחיים משום גזירה והיינו דבזה יהי' שייך שביתת כלים ומדוקדק לשון המ"א שכתב לימא גבי רחיים נמי משום גזירה והיינו דלכך יהי' שייך שביתת כלים משום דכיון דשייך גזירה שוב יהי' שייך משום שביתת כלים וכמ"ש וע"כ דגם אם יעשה בשבת לא יהי' איסור תורה ורבה לא גזר בזה וז"ב בכוונתו. ואני תמה דאמאי לא הקשו התוס' דאם לרבה בעביד מעשה מודה רבה דלב"ש אסור מה"ת אם כן למה לא אמר רבה ברחיים הטעם משום שביתת כלים ואליבא דב"ש ויותר טוב לאוקמא אליבא דב"ש מלחדש הטעם דהשמעת קול וכמו שהקשה רב יוסף לרבה וע"כ צ"ל דבע"ש ל"ש שביתת כלים לרבה ולפ"ז שפיר הקשה המ"א דלרבה שייך גזירה ואם כן שייך שביתת כלים. אברא דלפ"ז צריך להבין דאם כן לר"י דס"ל משום שביתת כלים והוא לא ס"ל דאסור משום גזירה האיך שייך שביתת כלים הא הי' בע"ש ואינו מחויב להקל המשא או שיסיר המלאכה שישנ' בכלים והנראה בזה דבאמת זה תלוי בזה דלרבה דלית לי' שביתת כלים אף לב"ש רק בעביד מעשה ואם כן כל שכבר שם בע"ש חטין על כל פנים מה שאינו מסיר החטים זה לא חשיב עביד מעשה דממילא הרחיים טוחן דמה שאינו מסיר זה אינו רק שלילה וב"ה ל"ש עביד מעשה ורק דלרבה שייך גזירה שמא יעשה בשבת ואז עביד הרחיים מעשה אף לר"י דס"ל דאף לב"ה שייך שביתת כלים ורק דבגפרית ומוגמר שרי משום דלא עבדי מעשה כלל אם כן שפיר ס"ל דברחיים דענין עביד מעשה בגופא אם כן אין נ"מ לדידי' בין אם הי' מע"ש או בשבת עצמו דסוף סוף עביד מעשה. ובזה מדוקדק היטב דברי רש"י שכתב בד"ה לא דלב"ש כיון דמונח בגווי' היינו מעשה דילי' ותמה המהרש"א דמאי דחקא לרש"י לימא דב"ש לכך אסרו משום גזירה שמא יעשה בשבת כמו לרבה ולפמ"ש א"ש דלר"י ע"כ ל"ש גזירה דאם שייך גזירה שוב גם במוגמר וגפרית שייך לגזור אליבא דב"ה גם כן דבשבת שייך שביתת כלים אליבא דר"י דסבירא לי' שביתת כלים דאורייתא אף לב"ה ולמה לא יגזרו ב"ה וא"ל דלא עביד מעשה דבשבת אם נניח מוגמר וגפרית אין לך מעשה גדול מזה וע"כ דלית לי' לר"י גזירה רק דשביתת כלים אסור מצד עצמו ואף בע"ש כל דעביד מעשה בעצמו הרי אינו שובת ולכך במוגמר וגפרית דאין הכלי עושה מעשה שמונח בארץ והכלי אינו עושה שום דבר אם כן לא מסתבר דיהי' צריך להסיר המוגמר וכדומה מן הכלי בשבת ול"ש שביתת כלים בזה אבל ברחיים דעל כל פנים אינו שובת והתורה הקפידה דגם כליו יהיו שובתים מעיבוד ולכך אסרו ולכך קשיא לי' לרש"י דאם כן למה יאסר לב"ש וע"ז הוכרח רש"י לחדש דמה שמונח בגווי' חשיב לב"ש ג"כ מעשה וס"ל לב"ש דמחויב להסיר מתוכו המלאכה שיש בה ובזה לא קי"ל כב"ש לר"י אבל במקום דעושה מעשה זה מסתבר לי' לר"י דאסור לב"ה אף בהי' מע"ש ודו"ק היטב כי נחמד הוא. ובזה נלפע"ד הא דתמה הרשב"א בחידושיו לשטת הפוסקים דס"ל דקי"ל כר"י דהרי בתוספתא מבואר דב"ש וב"ה לא פליגי בשביתת כלים כלל אלא כדרבה דהרי אמרו להם ב"ש לב"ה אי אתם מודים שאין צולין בשר וביצה אלא כדי שיצולו מבעו"י וא"ל ב"ה אי אתם מודים שטוענין בקורת בית הבד וכו' אלו עמדו בתשובתן ואלו עמדו בתשובתן אלא שטעמא דב"ש ששת ימים תעשה מלאכתך מלאכתך גמורה מע"ש וב"ה ס"ל עשה אותה כל ששה הרי בהדיא שפליגי אי מותר לגמור המלאכות בשבת דהיינו שעושה מבע"י על שבת וכדרבה והיא תימא גדולה ולפמ"ש א"ש דצ"ב היכא שייך שביתת כלים כשעושה מבע"י וכתבתי דבאמת לב"ה ל"ש שביתת כלים כל דלא עביד מעשה ולב"ש ס"ל דאף בכה"ג שייך שביתת כלים ולא נודע טעמם של ב"ש ובאמת זה קשיא להתוספתא וע"כ פירשה דב"ש ס"ל דהתורה הקפידה שיגמור המלאכה מע"ש והיינו דעיקר הכוונה דהתורה לא רצתה שיטרד האדם בשבת בשום מלאכה וא"כ צריך שיהי' המלאכה נגמרה מע"ש ועיין בטור או"ח סי' רמ"ב וסי' ש"ו מ"ש בשם רבינו יונה שעונג שבת הוא שיחשוב האדם שכל מלאכתו כבר נעשו וא"צ לעשות כלום וא"כ גם בלא עביד מעשה כלל וגם כשהי' מבע"י אסור דעכ"פ טרוד בעבודתיו ולב"ה מותר בכה"ג דס"ל דעשה מלאכה כל ששה וא"כ כל שאינו עושה בשבת שוב ל"ש שביתת כלים וא"כ לכך אסרו ב"ש וב"ה מתירין וא"כ אדרבא מהתוספתא ראי' לשטת ר"י וכמ"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב הא דאמרו השתא דאמרת שביתת כלים לב"ה דאורייתא מוגמר וגפרית מ"ט שרי ונתקשה הרשב"א בחידושיו דמנ"ל להש"ס דב"ה ס"ל שביתת כלים ודלמא ר"י מוקי הברייתא כב"ש דס"ל שביתת כלים וב"ש וב"ה באמת פליגי בזה ולפמ"ש א"ש דלהס"ד הוה ס"ל להש"ס דלכך שביתת כלים דאורייתא משום דס"ל כדרשא דב"ש בתוספתא דבעי שיהי' כל מלאכתו נגמרה מע"ש וא"כ גם לב"ה מהראוי לומר שהוא דאורייתא וע"ז הקשה הש"ס דא"כ במוגמר וגפרית נמי וע"ז חידש הש"ס דלב"ה במוגמר וגפרית לא עביד מעשה ולא אסור אף שאינו נגמר מע"ש וכמ"ש ולכך שפיר אמרו דלפ"ז יצדקו דברי ר"א דשביתת כלים ב"ש היא ולב"ש אין חילוק בין עביד מעשה ללא עביד מעשה והיינו משום דס"ל דבעינן שיגמר המלאכה מע"ש ולב"ה אף בעביד מעשה שרי כל שהוא מע"ש. ובזה מיושב היטב הך דאמרו ב"ש והשתא דאסרו ב"ה משום שביתת כלים וכו' והשתא דאמר רב אושיעא וכו' דאין מובן הלשונות ועיין ברא"ש שזה מדברי הש"ס ולא מדברי ר"י ור"ת מפרש דזה אמר ר"י גופא דעכ"פ לית לי' לר"א טעמא משום השמעת קול ולפמ"ש א"ש בלא"ה דהש"ס בא לפרש שביתת כלים האיך שייך מע"ש וע"ז פירש דלר"י גם לב"ה ס"ל דרשת ב"ש דבעינן שיגמר מבע"י רק דלא עביד מעשה שרי וע"ז חידש דלר"א באמת לב"ש ולב"ה אין נ"מ בין עביד מעשה דלב"ש בשניהם אסור ולב"ה בשניהם שרי ומשום דפליגי בפירוש הכתוב כמ"ש בתוספתא ודו"ק. ובזה מיושב קושית התוס' דאמרו בדף י"ט דכל דאי עביד בשבת חייב חטאת גזרו ב"ש משמע דטעמא משום גזירה ולא משום שביתת כלים ולפמ"ש י"ל דגם למ"ד משום שביתת כלים ס"ל להש"ס דמבע"י ל"ש שביתת כלים ורק משום דלמא אתי למעבד בשבת ולכך במקום דחייב חטאת גזרו לב"ש ולא בדבר שגם בשבת לא יהי' רק שבות ולפ"ז נ"ל דאדרבא לרבה דס"ל משום גזירה אז אף דלב"ה ל"ש שביתת כלים מ"מ משום גזירה שייך ושוב שייך שביתת כלים וכמ"ש. ובזה מיושב היטב דברי הרוקח שבסי' מ"א ובסי' ש"ז פסק כר"י דגם לב"ה שייך שביתת כלים ואלו בסי' מ"ב כתב דברחיים אסור משום השמעת קול והיינו כרבה דהא לר"י לית לי' השמעת קול וכבר תמה בזה הב"י סי' רמ"ו ובב"ח שם נדחק ועיין בקרבן נתנאל בשבת שם ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת ס"ל החשש משום שביתת כלים רק בע"ש ל"ש שביתת כלים ובזה לא ס"ל להרוקח כשטת ר"י רק כהתוספתא דלב"ה בע"ש ל"ש שביתת כלים וע"כ חידש דשייך השמעת קול כרבה והיינו דלרבה ס"ל דגם לב"ש הי' משום גזירה ואם כן ניהו דבזה לא קי"ל כרבה ולב"ש הוה בודאי משום שביתת כלי' אבל כיון דלב"ה ע"כ צריך לחדש משום גזירה ושוב שייך משום שביתת כלים דבשבת שייך משום שביתת כלים וכמ"ש וז"ב ודוק בדברי הרוקח והם מעשה רוקח ממולח בסברת הש"ס טהור קדש.