שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״א סימן ה׳

אברא דלפ"ז צריך ביאור איך מועיל הביטול הא כיון דבהיותו היתר בהיתר ל"ש ביטול דהוה מב"מ ממש ורק אחר שנעשה נותר ואז הוה כאלו בא לעולם בתערובות ול"מ ביטול כמ"ש המרדכי לענין דם ורוק דכיון שבאו לעולם בתערובות לא שייך ביטול. אמנם נראה דלפמ"ש הכו"פ וכל האחרונים דדוקא היכא שלא ניכר המבטל בפ"ע אז סבירא לי' למרדכי דלא בטל מה שאין כן כשניכר המבטל בפ"ע אם כן הרי המבטל דהיינו השלמים שמבשל כעת ניכר והחטאת לא נשאר רק הבלע ושפיר בטל וז"ב ודוק. ובזה מיושב היטב מה דהקשתי זה רבות בשנים בהא דכלי חרש אשר תבושל בו ישבר והא לשיטת כל הפוסקים לבד הראב"ד מותר לבטל איסור מן התורה וא"כ למה לא יערב הכלי לבין הכלים אשר יבושלו בו שאר הקדשים או בכלים אשר לא נתבשל עדן ובפרט לשטת הרמב"ם פ"ח ממעה"ק דרק חטאת טעון שבירה לא שאר קדשים וא"כ למה ישבר יתבטל ברוב וכמדומה שראיתי קושיא זו בספר גנת וורדים להפרמ"ג ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דאיסור שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וכאן הבלע שיש בתוכו בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול וא"ל דהמבטל ניכר דז"א דהא אינו ניכר כלל דהא כל הכלים נתבשלו בהן רק דבזה נתבשל חטאת ובזה שאר קדשים אבל במה נכרים הזה או הזה ול"ש ביטול בזה. ובזה מיושב לנכון קושית הבה"ז על הרמב"ם מהא דאמרו התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מדי דופיו מדהצריכה שבירה בכ"ח ואיך נלמד מזה והא חזינן דגזה"כ היא דוקא חטאת שנתבשלה בה ולא שאר קדשים ולפי מה שכתבתי א"ש דאם נימא דיוצא מידי דופיו רק דגזה"כ שוב יקשה יגעילנו ויבטלנו ברוב וא"ל דבא לעולם בתערובות דהא כל שלא נאסר מחמת הבלע שיש בו ונותר בו רק בשביל שנתבשל בו חטאת שוב ל"ש דבא לעולם בתערובות דהא אף הכלי הי' היתר בפ"ע וניכר ההיתר כמו שאר הכלים דבשלמא כל שאיסורו משום בלע הרי בא בתערובות דהרי נבלע האיסור בו ובא בתערובות מה שאין כן כשיצא מידי דופיו רק דגזה"כ שפיר בטל ברוב ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא. הן אמת דבלא"ה נלפע"ד דל"ש ביטול ברוב דהא כל שאפשר להפריד איסור ל"ש ביטול ברוב וכאן באמת יוצא מידי דופיו ורק שנשאר בו משהו דהרי שאר קדשים א"צ שבירה ושוב ל"ש ביטול. ובזה מיושב הקושיא הנ"ל דאדרבא מדהתירה התורה שאר קדשים ע"כ מוכח שא"י מידי דופיו והיינו שנשאר בו משהו דאל"כ יקשה למה צריך שבירה הא בטל ברוב דא"ל דאפשר להפריד האיסור דאם נימא דבכל הקדשים צריך שבירה ע"כ דא"י מידי דופיו לגמרי ונשאר בו טעם ממש ושוב א"א להפריד איסור וקשה יבטל ברוב וע"כ דלא נשאר רק טעם קלוש ול"ש ביטול ודו"ק כי קצרתי. והנה בגוף דברי הרשב"א תמוה לי דלשטתו דס"ל דמה דאמרו כל יום נעשה גיעול לחברו הוא משום דמחליש כח הבלע ודוקא בהיתרא בלע ולא באיסורא בלע דלפ"ז יקשה דרבא דלא ס"ל לחלק בין היתרא בלע לאיסורא בלע והקשה סוף סוף כי קא פליט באיסורא קא פליט האיך משני דכל יום נעשה גיעול לחברו והאיך מועיל דלא מחליש כח הבלע ועוד קשה קושית הש"ס א"ה לא לבעי הגעלה ונשאר בקושיא וא"כ ע"כ דלרבא באמת לא מטעם החלש' כח הבלע קאתינן עלה רק מטעם ביטול ברוב וא"כ אין ראי' לומר דמחליש כח הבלע וצ"ל דהרשב"א באמת מודה דלרבא מכח מב"מ קאתינן עלה רק דכתב דבריו לפי המסקנא דמחלק ר"א בין היתרא בלע לאיסורא קא בלע ודקא קשיא בעידנא דקא פליט איסורא קא פליט בעדנא דקא פליט לא איתא לאיסורא בעיני' ופירש רש"י דלא ניכר איסורו שבלוע בדופני הכלי ולא מסתבר לי' לרשב"א דלכך יתבטל ולכך ס"ל לרשב"א דהיינו כיון שהוא בלע בדופני הכלי לכך יכול הגיעול להחליש הבלע. אך באמת זה דחוק וגם קשה לשטתו גם כן אם כן למה לי הגעלה ועיין בחידושי הריטב"א בע"ז שם וצע"ג. והנה לכאורה קשה לי בהא דהתחיל הש"ס להקשות דאמאי סגי בקדשים בהגעלה ובאיסור צריך ליבון ומאי קושיא הא באמת הוה נ"ט בר נ"ט דהקדשים נתנו טעם בשפוד והשפוד במה שצולה אח"כ ועדין היתר בהיתר הוא והו"ל נ"ט בר נ"ט להיתרא ולשטת הפוסקים דסגי בנ"ט בר נ"ט ולא בעי שלשה נ"ט א"כ הוה נ"ט בר נ"ט ולפ"ז הא נ"ט בר נ"ט בהיתרא מותר ובאיסורא אסור וכמ"ש בר"ן וכן קי"ל ביו"ד סי' צ"ד דבב"ח מותר נ"ט בר נ"ט משא"כ באיסורין וא"כ לכך באיסורא אסור ובקדשים מותר. ולכאורה רציתי לומר דלפמ"ש בגנת וורדים להסתפק בכלל ס"ה בהא דנ"ט בר נ"ט אם סופו להיות אסור כמו חמץ קודם פסח דסופו לאסור בפסח אם בזה נ"ט בר נ"ט אסור ע"ש ולפ"ז יש לומר דכאן לאחר שנעשה נותר יהי' אסור ויהי' הנ"ט השני איסור וא"כ ל"ש נ"ט בר נ"ט וזהו דקפריך רבא סוף סוף כי פליט איסורא קא פליט וא"כ ל"ש נ"ט בר נ"ט. ובזה יש לישב מה שהקשיתי על הרשב"א דהכי משני רבא כיון דכל יום נעשה גיעול לחברו והי' ממש מחליש כח הבלע קודם שנעשה נותר אם כן ל"ש נ"ט בר נ"ט דהא כל הטעם דבב"ח מותר נ"ט בר נ"ט משום דנקלש הטעם קודם שנעשה איסור מה שאין כן באיסור דניהו דנקלש אבל נאסר כבר בעוד שהי' בו טעם גמור וא"כ מה בכך דסופו להיות אסור סוף סוף כבר נחלק ונקלש הטעם דקודש שיהי' אסור ודוק היטב כי הוא ענין נכבד והמעיין ברשב"א בת"ה סוף בית רביעי ימצא שהרשב"א בעצמו מדמהו לנ"ט בר נ"ט דהיתרא ומ"מ לפע"ד דבריו צריכין ביאור דלא הרגיש כלל דרבא לא ס"ל לחלק בין איסורא בלע להיתרא בלע והרי מקשה בעצמו סוף סוף כי קא פליט באיסורא קא פליט ור"א הוא דמסיק להלן בין איסורא להיתרא ומטעמא אסור ולא מן איסורו ניכר וע"כ דברי הרשב"א צע"ג לפע"ד. ובזה מיושב מה דפירש"י דהקושיא היא דכי מבשל בשר קודש למחר פליט שפוד בגוי' טעמא ולמה לא פירש סתם דהא יש בשפוד טעם ניתר והתורה צותה מריקה ושטיפה טרם שיעשה נותר או עכ"פ בשעה שנעשה נותר ולפמ"ש א"ש דבאמת ידע הש"ס החילוק בין איסורא בלע להיתרא בלע וא"כ לענין השפוד בעצמו הו"ל היתרא בלע וכל שמגעיל הרי הוקלש הטעם וסגי כל שהיתרא בלע אבל לס"ד דעכ"פ כי פליט איסורא קא פליט כקושית רבא וזה שדייק רש"י דכי פליט ביום המחרת איסור נותר פליט בגוי' וז"ב. והנה בהא דאמר רבא קדשים היינו טעמא כדאמר ר"נ כל יום ויום נעשה גיעול לחברו קשה טובא לפע"ד דהא זה משני ר"נ אליבא דר"ט בזבחים דף צ' והרי חכמים פליגי עליו במשנה וס"ל דנמתין עד זמן אכילה ועביד לה מריקה ושטיפה וא"כ סיפא דשפוד ואסכלא מגעילן בחמין אהיכא קאי דלרבנן ל"מ דלא ס"ל דנעשה גיעול לחברו וע"כ דקאי לר"ט וא"כ לזה בשפוד ואסכלא מגעילן בחמין אסיפא קאי ע"כ בסוף הרגל או בשאר ימות השנה ויהי' רישא וסיפא בשני ענינים וזה לא מצינו גם מה שרצה לפרש דהגעלה היינו מריקה ושטיפה ג"כ תמוה דהרי ברישא תנא מריקה ושטיפה ואחר כך שינה התנא לשונו ונקט בלשון הגעלה וע"כ נלפע"ד לולי דמיסתפינא לחדש דבר הייתי אומר דבאמת תמי' טובא על רבא דא"ה הגעלה נמי לא לבעי וכדמקשה רש"מ ומסיק בקשיא. אמנם מאחר דהרשנו הרשב"ם בב"ב דף נ"ב דקשיא נוכל לישב הנה יש לומר דבאמת כבר כתבתי בשם עבוה"ג ונקה"כ דבאמת הא דנעשה גיעול לחברו הוא משום דמב"מ בטל ברוב והיינו קודם שנעשה נותר אבל אח"כ כשמבשל בו ע"כ משום דהגיעול מחליש כח הבלע ולזה ס"ל לרבא דאף דמחליש כח הבלע עכ"פ מריקה ושטיפה בצונן מיהא בעי דכל שנחלש כ"כ כח הבלע סגי לי' במריקה ושטיפה בצונן וע"כ בתחלה מה דרבא מפרש דהגעלה הוה מריקה ושטיפה גם כן כיון למ"ש אחר כך רק דאביי לא שבקה למגמר למלתא והבין דהיינו בסתם מריקה ושטיפה וע"כ פריך מי דמי מריקה ושטיפה בצונן להגעלה בחמין ופירש בע"א ורבא דחי לי' ולכך סיים רבא למלתא ואמר אלא אמר רבא וגם בכה"ג שייך לשון אלא כיון דחידש בה דברים ואמר דמשום דאינו טעמא דכל יום נעשה גיעול לחברו וא"כ שוב סגי במריקה ושטיפה בלבד וע"ז פריך הש"ס א"ה הגעלה נמי לא לבעי דהיינו אף מריקה ושטיפה לא לצרוך כיון דנעשה גיעול לחברו וכמ"ש למעלה דלרשב"א דמחליש כח הבלע א"צ שוב דבר וע"ז מסיק בקשיא אבל רבא שפיר מוקי לה על כל פנים כרבנן דר"ט ורק מה דסגי במריקה ושטיפה היינו כיון דנעשה גיעול לחברו ודו"ק היטב. ובזה יתישב הרבה קושיות והמשכיל יבין ועיין כו"פ סי' קס"א שהי' לו גרסא אחרת בש"ס כאן והקשה קושיא ולפמ"ש לפנינו בש"ס ל"ק כלל ע"ש וצ"ע.