שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״א סימן ד׳

והנה ראיתי בחתם סופר שם קושיא בשם הגאון בעל מחצית השקל בהא דאמרו שם ולמאן דאמר נטל"פ מותר געולי נכרים דאסרן רחמנא האיך משכחת לה ומשני דלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא ועל זה הקשה דאם כן ל"ל מיעוטא דלא לבעי הזאה שלישי ושביעי ת"ל דאם כן יקשה ל"ל הגעלה הא הוה נטל"פ. הנה ת"ל גם אנכי הרגשתי במ"ש רש"י בפ' מטות אך את הזהב דלפי פשוטו היינו שממועטין אתם להשתמש בה עד שיזו עליהם ובזו יהי' נטל"פ וכבר הארכתי בזה בתשובה. אמנם נראה דהנה בשו"ת הרשב"א סי' תצ"ז הביא בשם רבותינו בעלי התוס' דכתב דחשש התורה בגיעולי מדין הי' שמא בשלו בו דבר חריף ומחליא לשבח והנה מלבד דהרשב"א דחה דבריהם תמהתי דגם הדין מצד עצמו ליתא דהרי מבואר סי' קכ"ב ביו"ד דאף שישנו בקדירה דבר חריף ונשתהה אחר כך מעת לעת דאינו אוסר ולא מהני מה שנשתמש בו כבר דבר חריף והארכתי בזה בתשובה לבאר הדברים אך כעת נראה דיש לישב דברי הרשב"א בפשיטות דהנה הרשב"א שם הביא עוד בשם בעלי התוס' דפירשו דהא דאמרו לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא היינו שלא בשלו בו יותר מיום אחד אבל כל שבשלו בה יותר מיומא חד אף שבשלו בה בן יומא מותר והרשב"א דחה דבריהם בזה. ובאמת שבריטב"א בע"ז שם מוזכר סברא זו של התוס' בשם הרמ"ה עיין שם וגם הריטב"א דחה דבריו וכמו שכתב הרשב"א על כל פנים בעלי התוספות לשיטתם שפיר כתבו דיש לחוש שמא בשלו דבר חריף דבזה על כל פנים כל שהוא בן יומא בודאי אוסר ביומו מה שבשלו בו דעדיין חריפותו קיים כל שהוא כעת בן יומו אף שכבר בשלו בו ולפי זה נראה לפי עניות דעתי דמיושב היטב הקושיא דעל כל פנים צריך קרא דאם לא כן ל"ש לומר דנעשה נטל"פ דבאמת י"ל דבדבר חריף משוה לשבח אף כשאינו בן יומו דלא כמ"ש האו"ה והש"ע ביו"ד סי' קכ"ב וחיישינן שמא נשתמשו בו דבר חריף וגם הכו"פ סי' צ"ה הקשה דניחוש שמא ישתמש בו הישראל דבר חריף וע"כ צריך קרא ודוק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הרשב"א והכו"פ דשמא שמשו דבר חריף או שהישראל ישתמש דבר חריף ואם כן משכחת לה גיעולי נכרים דאסור דהנה כבר נודע מה שכתב הרמב"ן דהא דצוה גיעולי מדין ולא בסיחון ועוג משום דבשבע שכבשו ושבע שחלקו אף קדלי דחזירי מותר ולפי זה הא כבר נודע מה דאמרו בחולין דף י"ז דדוקא קדלי דחזירי דידהו ולא קדלי דחזירי דידן ולפי זה ל"מ דלא ניחוש דשמא ישתמש בו הישראל דבר חריף ומחליא לשבח דאם כן יקשה למה לא הזהירה בסיחון ועוג וא"ל דקדלי דחזירי מותר דז"א דזה הוה כמו קדלי דחזירי דידן דאנו עושין ומחליא לשבח וגם אם שמש הנכרי דבר חריף אפשר דמקרי מחליא לי' לשבח כל ששימש בו באותו היום לפי מה דפרשתי כוונת הרשב"א בשם בעלי התוספות ודוק היטב. והנה לכאורה קשה בהא דאמרו מתוך שנאמר במי נדה יכול יהי' צריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך ולמה לא יהי' צריך הזאה שלישי ושביעי והא ל"מ אם הכלים נגעו במת דחרב הרי הוא כחלל בכלי מתכות ושם הי' זהב וכסף ונחשת והיינו כלי מתכות אלא אף אם הכלים לא נגעו במת מכל מקום האדם שנוגע במת אם נשתמש בהם הרי האדם מטמא הכלים ולמה לא מצריך הזאה שלישי ושביעי ובאמת שרש"י כתב בהדיא אך את הזהב דאך ממעט שממועטין הם מלהשתמש בהם אפילו לאחר טהרתן מטומאת מת עד שיטהרו מבליעת איסור ומפשטת דבריו משמע דבאמת גם הכלים אסור להשתמש עד שיטהרו מטומאת מת וצ"ל דהש"ס דממעט מהזאה שלישי ושביעי היינו באם לא נגע במת או באדם שנטמא למת רק שצריך טבילה כל שיצא לקדושת ישראל בזה אמרה תורה דאין צריך הזאה אבל שם הי' צריך הזאה דהרי הי' על כל פנים ספק טומאה הבאה על ידי נגיעה. אך לפע"ד הוא דחוק דפשטת הש"ס משמע דקאי אך בהאי ענינא דמיירי בכלי מדין ושם נטמאו הכלים וע"כ נראה דהנה הרמב"ן הקשה בפ' מטות במה שהקפידה התורה במדין ואתם חנו מחוץ למחנה ולא הקפידה בסיחון ועוג ועל זה כתב כי מלחמת סיחון ועוג היו כל ישראל וטומאה הותרה בציבור והנה אף שטומאה הותרה בציבור היינו לענין קדשים ובקרבנות וכבר שאלני על זה הרב מוה' אברהם קאמפף נ"י מראווא והראיתי לו שהרגיש בזה בשו"ת רדב"ז חלק חמישי סי' שני אלפים ר"ב. וכשאני לעצמי פרשתי דבמדבר לא הותר להם בשר תאוה רק קדשים וטומאה הותרה בציבור ואף לר"ע כבר הוכיח המלמ"ל פ"ג מאבל שכל דיני טומאה שיצטוו לא הי' רק לקדשים ע"ש ולק"מ על הרמב"ן ולפי זה נ"ל ברור דכיון דכל משך שחנו חוץ למחנה לא היו משתמשין בכלי כמ"ש רש"י שממועטין הם להשתמש בהם עד שיגעילו אותם ואימת היו משתמשים בהם לאחר שבאו לביתם ואז היה טומאה הותרה בציבור דבשלמא במלחמה לא הי' רק י"ב אלף אבל בביתם הי' ציבור והותר ומעתה זה שדרשו אך דממועטין היו להשתמש בהם עד שבאו לביתם ואז ל"צ הזאה שלישי ושביעי דמלבד שלא הי' מקום להכלים לטמא דלא היו נוגעים במתים או באדם דהא לא נשתמשו בם אלא אף אם הי' ספק שמא נגעו בהם הא השימוש הי' לאחר שבאו לביתם ואז טומאה הותרה בציבור והנה במה דדרשי לכם הובא בחתם סופר דלכך צריך למעט הזאה שלישי ושביעי אף דשוב הי' נטלפ"ג מכל מקום לא היו יכולין לטבול והו"ל כטובל ושרץ בידו דהבלוע בעצמו לא נפגם עיין שם ולפע"ד הי' נראה דאם היו משתמשים בהם שוב לא היו יכולים לטבול דהי' צריך הזאה שלישי ושביעי וכמ"ש. והנה הכו"פ הקשה בסי' ק"ג דהאיך אפשר דלא אסרה תורה אלא קדירה ב"י הא ע"כ נשתהו במלחמה יותר מיום אחד ואם כן עבר עליהם יום אחד ולמה לי הגעלה עיין שם ולפע"ד נראה דכיון דהי' שם שבוים ואותן שבוים שלא נכנסו עדן בברית לא היו צריכים טבילה שלא נטמאו והם היו משתמשים בכלים נבלות וטריפות ואם כן היתה קדירה בת יומא בשביל השבוים שאכלו בהם. ובזה יש לומר דלכך בסיחון ועוג לא נצטוו על הגעלה דאם נימא דסיחון ועוג היו בכלל שבעה עממים אם כן שוב הי' אסור להחיות כל נשמה ול"ש הגעלה וצ"ע בזה. והנה ק"ל לשטת רש"י דרק בקדשים אף משהו אסור ועיין חולין דף צ"ח ובתוס' שם והרי כאן הי' לענין קדשים כמ"ש בשם הרמב"ן דטומאה הותרה בציבור והיינו דהי' לענין קדשים ולפ"ז הא בקדשים הוא במשהו וכל דמשהו אסור אף נטל"פ אסור כמ"ש התוס' בע"ז דף ס' ואם כן משכחת לה גיעולי נכרים בכהאי גוונא. אך לפ"ז יקשה דאם כן אמאי בסיחון ועוג לא נצטוו על גיעולי עכו"ם וא"ל דקדלי דחזירי הותר כמ"ש הרמב"ן דז"א דניהו דהותר להם קדלי דחזירי היינו לאכול כחולין אבל לענין קדשים דאוסר במשהו וגם בלא"ה הא קודש הוא ופשיטא דלא הותר קדלי דחזירי לקודש ואם כן שוב אסור וצ"ע. והנה לכאורה צ"ב הא דכתבו הרשב"א בת"ה דהא דנטל"פ מותר אף דעדן חזי לגר הוא משום דעל כל פנים בודאי יש רוב נגדו רק מבשא"מ בששים ולפ"ז כל שנטלפ"ג אינו חמור מבשא"מ ממב"מ וסגי ברוב עיין שם וקשה הא הר"ן ביאר בנדרים דף י"ב טעמי' דר"י ורבנן דר"י סבירא לי' דיליף מדם הפר ודם שעיר ורבנן סבירא להו דלא דמי דשם הוה היתר בהיתר אבל איסור בהיתר אינם מין אחד שזה איסור וזה היתר ע"ש ולפ"ז כאן יקשה דממה נפשך אם תחשבהו כמב"מ מהראוי שלא יתבטל דכל אחד מחזק חברו ועל כל פנים מבשא"מ חשוב משום שזה אסור וזה מותר א"כ איך שייך שנטל"פ והא מכל מקום ראוי לגר וא"ל דבטל ברוב דהו"ל כמב"מ והא שוב הי' ראוי שלא יתבטל כלל והנראה בזה דכל טעמו של הר"ן דמב"מ לא בטל הוא משום דאחד מחזק חברו ולפ"ז זה כשהטעמים שווים אבל כאן שעל כל פנים הוה נטלפ"ג א"כ ניהו דעדן לא נעשה לגמרי לפגם אבל עכ"פ כל שזה פגם פורתא על כל פנים וזה שבח לגמרי שוב לא מקרי מב"מ וז"ב ולפ"ז נלפע"ד ברור דזה דוקא במקום דרק במב"מ במשהו והיינו כר' יהודה דמב"מ במשהו וא"כ כל שנטלפ"ג לא מקרי מב"מ אבל במקום שאסור אף בשא"מ משום חומר האיסור כמו חמץ בפסח (חשוב) ל"ש נטלפ"ג דהא באמת אינו נו"ט לפגם לגמרי רק דבטל ברוב כמו מב"מ והרי כל שהוא במשהו ל"ש לומר עכ"פ דמב"מ בטל וא"ל דלא מקרי מב"מ דמה בכך דלא מקרי מב"מ הא בשא"מ ודאי לא בטל ברוב וז"ב כשמש. ובזה ממילא יש לישב סברת התוס' בע"ז דף ס"ו דכ"מ דמשהו אסור אף נטלפ"ג אסור והיינו כמ"ש דכל דמשהו אסור ולא משום מב"מ במשהו א"כ אף נטלפ"ג אסור ויש להאריך בזה בפסחים דף ל' ואכ"מ ודו"ק היטב. אברא דלפ"ז צ"ב הא דכתבו התוס' בחולין דף ק"י בד"ה הלכתא דהא דאמרו דכל יום נעשה גיעול לחברו אף דממעיט באכילה דחטאת אינו נאכל אלא לזכרי כהונה הוא משום דמב"מ בטל ברוב מה"ת ובמקדש אוקמא אדינא וקשה הא באמת מב"מ אדרבא המועט מחזיק המרובה ורק דזה היתר וזה איסור ולא נקרא מב"מ ולפ"ז כאן דבעת שנתבטל בשלמים עדן היתר בהיתר הוא קודם שנעשה נותר ושוב הוה מב"מ ממש ולמה יתבטל הא אדרבא מב"מ גמור אינו בטל והיא קושיא נפלאה וצ"ל דמ"מ בעת שנעשה נותר אז נתבטל דאז הוה מבשא"מ וז"ב. ובזה אמרתי במ"ש הרשב"א הובא בטיו"ד סי' צ"ב דאם בשל ירקות בקדירה שבשלו בה חלב דהירקות הוה גיעול למה שבישל בה חלב והביא ראי' מהא דאמרו כל יום נעשה גיעול לחברו ומחליש כח הבלע וכתב הב"י דלפמ"ש התוס' אין ראי' דשם מטעם מב"מ בטל ברוב קאתינן עלה כמ"ש התוס' בחולין וע"ז תמה בשו"ת עבודת הגרשוני סי' קט"ז ובנקה"כ שם דגם הרשב"א מודו לדברי התוס' דע"כ לא כתבו התוס' דמשום מב"מ הוא רק על מה שמבשל שלמים בכלי שבשלו בו חטאת ואז לא הי' הגעלה עדן ע"ז כתבו דבטל ברוב והיינו בעודו היתר אבל מה שמבשלים אח"כ בו בפעם השלישי בעת שכבר נעשה נותר ואז ל"ש לומר דבטל ברוב דדוקא כ"ז שהוא היתר בהיתר שייך לומר דבטל ברוב לא אחר כך כשכבר נעשה נותר ולכך צריך למ"ש הרשב"א דמחליש כח הבלע ע"ש שהאריכו ובמ"ש נכונים דברי הב"י דאם נימא דעיקר הביטול בעת שהי' היתר אז ל"ש ביטול דהוה מב"מ ממש דהיתר בהיתר הוא וגם רבנן מודים לר"י דלא בטל מב"מ וע"כ דעיקר הביטול בעת שנעשה נותר ואז הוה כמבשא"מ שזה היתר וזה איסור וגם לפמ"ש למעלה כל שנטלפ"ג ל"ש מב"מ וא"כ שוב אין ראי' דמחליש כח הבלע די"ל דההיתר הוא משום דמבמ"ב בטל ברוב וזה נחשב מב"מ מצד שהוא בעצם מב"מ ובטל ברוב ובאמת שלפע"ד א"א לומר דבטל בעודו היתר דהא שיטת פוסקים רבים דהיתר בהיתר ל"ש ביטול וגם קשה לשיטת הרשב"א ל"צ כלל דלבטל ברוב ולאוקמא אדינא הא ת"ל דמחליש כח הבלע בעודו היתר וע"כ דמשום בטול קאתי עלה וגם נלפע"ד בכוונת הב"י דלפמ"ש הר"ן הא דמב"מ לא בטל הוא משום דהמועט שוה כמו המרובה ואחד מחזיק את חברו ועיין פ"י בביצה דף ל"ח אם כן איך אפשר לומר דמחליש כח הבלע הא כיון דיש לו דין מב"מ אם כן אינו מחליש את חבירו אלא מחזקו ואף דלענין הדין נקרא מבשא"מ בזה היתר וזה איסור אבל מכל מקום ל"ש לומר דלכך מתבטל בשביל דהוה מב"מ והא ניהו דמועיל הביטול בהא מ"מ ל"ש דמחליש כח הבלע וכמ"ש וע"כ דאחר שנעשה נותר אז מבטל לי' ולא דמחליש כח הבלע וכמ"ש ודוק היטב.