שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ״א סימן ג׳

והנה דרך אגב אמרתי לבאר איזה גרגרים בסוגיא זו מה שראיתי בחתם סופר סי' קי"ד שהאריך בסוגיא זו. והנה ראיתי שהביא הערה נכונה בשם הרב אבד"ק יערגין דלפמ"ש הרמב"ם פ"י מהלכות מאכלות אסורות הכ"ב דבהקדש משקים היוצאים מהן אין כמותם ואינו לוקה ועכ"מ דאינו רק מדרבנן א"כ שוב כל פליטה מהקדשים אינו רק איסור דרבנן ואינו נאסר ע"ש שהאריך בזה ולפע"ד נראה בראשית ההשקפה דהנה בחולין דף ק"נ אמרו מה לתרומה שכן חייב מיתה וחומש וכתבו התוס' שם דלרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה שוב יש למילף קדשים מתרומה ע"ש ולפ"ז לענין נותר מהכלים שהן בכרת שוב איכא למילף מתרומה והוה משקין היוצאין מהם כמותם. ובזה נלפע"ד כוון אמת במ"ש רש"י ד"ה גבי ונותר איסור כרת הוא ותמה שם בחתם סופר דמה רצה רש"י בזה ולפמ"ש א"ש ודו"ק. עוד הי' נ"ל דבר חדש דהנה כבר נודע מ"ש רבינו הרמב"ם בהלכות כלאים פ"ו הכ"ח ובטומאת מת פ"ט דכל הספיקות אינן אלא מד"ס והביא הכ"מ נוסחא ישנה וכן הוא לפנינו דכתב הרמב"ם דבדבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מה"ת שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי וא"כ לכך כתב רש"י דנותר הוא בכרת דהיינו שאף שאינו רק ספק אם לא יצא לגמרי בהגעלה וצריך לבון דהרי חזינן דבאמת אינו רק טעם קלוש דהא בהיתרא סגי בהגעלה לפי המסקנא אלמא דאינו דבר ברור אם לא יצא בהגעלה לגמרי או אולי נשאר טעם קלוש וא"כ שוב הו"ל ספק ורק מדרבנן לחומרא ואולי בקדשים לא גזרו ולכך כתב רש"י דנותר כרת הוא ומה"ת ספיקו להחמיר. הן אמת שמהרי"ט בחלק יו"ד סי' א' פקפק בדברי הכ"מ אלו דל"מ חילוק בין איסור לאו לאיסור כרת ולפע"ד הי' נראה בסברת רבינו דבשלמא כל הספיקות י"ל דמה"ת לקולא דהתורה לא רצתה להעמיד על האדם שיהי' עליו חיוב בספק איסור דהא יכול להיות דלא עבר כלל ואיך יענשו מספק או שיהי' על כל פנים בחשש איסור תורה ויפסל מספק מחזקת כשרותו והא יוכל להיות שלא עבר כלל אבל בכרת דאין עליו עונש רק בידי שמים אם כן אדרבא זו טובתו דצותה התורה להביא אשם תלוי למי שלבו נוקפו אולי עבר עבירה וקמי שמיא גליא ואולי עשה באמת עבירה ומתחייב כרת ח"ו וע"כ חפשה התורה חפש מחופש שיביא אשם תלוי להגן עליו מן היסורים והיינו בדבר שהעונש קמי שמיא גליא אבל בדבר שהעונש הוא בידי אדם אם כן הקילה התורה בספיקות דדלמא לא עשה עברה כלל ואף אם אולי עשה עברה הא כל שהתורה ויתרה בספק שוב מותר הוא מצד הספק אבל בכרת אולי עשה עברה וקמי שמיא גליא ול"ש ספקא קמי שמיא ואם כן לכך מביא אשם תלוי להגן עליו וז"ב לפע"ד. ויש להמתיק הדברים דאם הי' התורה מחייבי' מספק איזה עונש אולי הי' פטור וזה נענש בחנם ומה יעשה הב"ד והרי הם בני אדם ולא להם לדעת תוכן הדבר ע"כ הקילה התירה בזה אבל בכרת אדרבא אולי באמת נתחייב ויהי' נכרת ואם לא נכרת ישא עונו ולא יהא לו כפרה ע"כ אמרה התורה שיביא אשם תלוי בעוד לא נודע וז"ב לפע"ד. אמנם כ"ז הוא לדעת כל הקדמונים והאחרונים שהבינו כן בדברי רבינו אבל לפע"ד הי' נראה דבר חדש דגם הרמב"ם סבירא לי' דכל הספיקות הן מן התורה ואין ביניהם אלא שינוי השם דכבר נודע מה שהשריש רבינו הגדול דכל דבר שאינו מפורש בתורה נקרא אצלו דברי סופרים אף שבאמת דינו כד"ת לכל דבר וכמ"ש בשרשיו שורש ב' ובזהר הרקיע ומגלת אסתר ביארו הדבר וכ"כ הה"מ פרק א' מאישות דהרמב"ם קורא קידושי כסף מד"ס אף שדינו כדין תורה לפי שלא מבואר בפירוש בתורה עיין שם ועיין מה שכתבתי בגליון ראיות הרבה לדברי רבינו ובתשובות רבות מפוזרות בארתי דברי רבינו בזה ולפי זה גם כאן ניהו דספיקו מן התורה לחומרא אבל אינו מבואר בתורה על כל פנים דניזל לחומרא מן התורה ועל כן כתב רבינו דאינו אלא מד"ס שזה נקרא אצלו מד"ס ולפי זה שפיר כתב רבינו בפח"י מא"ב הלכה ט"ז ובכלאים ובט"מ הנ"ל דאינן אלא מד"ס היינו לענין שם אינו נקרא אלא מד"ס אבל הדין דין תורה לכל דבריו ומעתה מבואר היטב הנוסחא זו שכבר השריש רבינו בשרשיו שם דכל שמצינו שחז"ל קראוהו דברי תורה נקרא דברי תורה אף שלא מבואר במקרא אם כן מכל שכן בדבר שחייב אשם תלוי שמצינו בהדיא בקרא שחייבו התורה אשם תלוי אם כן שוב דין תורה נקרא גם כן והוה לי' דבר תורה ממש וזה ברור ואם כן איפוא נסתרו כל הבנינים והקושיות והסתירות שהקשו לרבינו מכמה מקומות ולפי מה שכתבתי אתי שפיר ודוק היטב כי היא הערה חדשה.