שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק נ׳ סימן ג׳

והנה שנת תר"ח אירע מעשה בק' גריידונג באחד הי' לו שלשה שקין של קמח קודם פסח ואמר לאשתו שתתן לשותפם שימכרם בתוך חמצו. והנה האשה לא ידעה ולא הבינה והלכה לשותפם ואמרה לו שנתנה לו במתנה השלשה שקים אלו והוא לא עשה שום קנין ונשארו מונחים כאשר היו והשותף חשב שקנהו באמירה בעלמא והלך ומכרם לישראל אחר בתוך שאר חמצו וזה הישראל מכר חמצו של השותף ושכח למכור אותן השלשה שקים והנה היהודי הראשון חשב כי אשתו עשתה כאשר צוה אותה ואחר ימי הפסח כשעשו ממקצת הקמח עיסה לאפות התחילו לחקור ולדרוש אחר זה ונודע הדבר שלא נמכר כלל בתוך חמצו של השותף וגם שאשתו נתנה לו במתנה באמירה בעלמא ובאו לשאול הרב האב"ד וצוה שיאפו אותו מקצת שכבר נילוש ולשאול את גדולי הדור מה יעשה בו. והנה בבואו אלי אמרתי לו כי לכאורה לא מצאתי תקנה שאחר שהנתינה להשותף לא היה רק באמירה בעלמא במה קנה אותן השלשה שקים ופטומי מילי בעלמא נינהו וגם השותף השני במכרן לאיש אחר יהודי והיהודי שכח לפרטם בשם אם כן שוב לא נמכרו לגמרי ונשאר החמץ ברשות בעלי' הראשון ואף אם ביטל כל שלא מכר אף באנוס אסור וכמבואר בסי' תמ"ח וכאן אף ביטול לא הי' דזה האיש חשב שהשותף ימכור והאשה הוסיפה לתת לו במתנה על כל פנים לא ביטל דבר שאינו שלו דאסור. ולהיות כי זה נחתום עני והוה הפ"מ בערך ששה עשר רייניש והתורה חסה על ממונם של ישראל אמרתי לו דהי' מקום לדון ולהתיר. והנה לכאורה מבואר בש"ע סי' תנ"ג ס"ד דמותר ליקח קמח מן השוק אמנם המ"א הביא בשם זקני הגאון מוה' יצחק ז"ל אבד"ק ליסא (והוא המוזכר במ"א סי' א' שהי' אבד"ק פוזנא וזהו המוזכר באא"ז הח"ץ ז"ל סי' ל"א) דעכשיו שרגילין לרחוץ החטים ושוהין אותן במים אסור ליקח קמח מן השוק דהוה ממש כדגן שנטבע וכן הורו חכמי פראג וכ"כ בשו"ת צמח צדק סי' ל"ב ועיין בחק יעקב ואם כן כיון ששאלתי את האיש ואמר שרחץ החטים אם כן הוה כחמץ. אמנם באמת יש לדון דניהו דלתתו החטים מכל מקום מה משפט החטים שנלתתו אם הוה חמץ גמור ממש או רק נוקשה ומצאתי בפרי מגדים בפתיחתו לסי' תס"ז שעמד בזה והביא בשם הלבוש בסי' תס"ז ס"ט שכ' דאף בחטין שנתבקעו במים לא הוה חמץ גמור מה"ת כ"א מדרבנן והוא כתב שמכל הפוסקים נראה דאם נתבקעו חשוב חמץ גמור כל ששהה שיעור מיל ונתבקעו חייב כרת עיין שם. ולכאורה אמרתי ראי' לזה מהא דאמרו בפסחים דף ל"ו דחטים של מנחות אין לותתין אותן שמא יחמיצו וקשה אם נימא דלא הוה חמץ מן התורה אם כן מה חשש יש בזה הא נוקשה לענין מנחות אינו מבואר כלל אי מקרי חמץ וכמה כרכורים כרכרו בזה התוס' במנחות דף נ"ג ד"ה אלא וכתבו דשמא יש שום יתור בתודה ובמנחות דחמץ נוקשה חשוב חמץ ע"ש ואם כן כל דאינו חמץ מה"ת רק מדרבנן מנלן דחשוב חמץ לענין מנחות וע"כ דהוה חמץ גמור ושוב גם במנחות הוה חמץ גמור ולכך אסור ללתות. אמנם אחר העיון יש לדחות דלפמ"ש הגאון בעל שער המלך הלכות חמץ ובמק"ח לש"ב הגאון מליסא ז"ל סי' תס"ב דאף לשטת הרא"ש והטור דנוקשה אינו רק מדרבנן היינו דוקא באותו נוקשה שאינו ראוי לאכילה כגון זומן ועמילן ושיאור דלא חזי לאכילה אבל נוקשה של מ"פ עם מים אף דנוקשה הוה לא ממעטינן אותו רק מכרת ולאו אית בי' ודבריהם מוכרחים דהא מ"פ עם מים הוה רק נוקשה ואיך משכחת לה קרא דלא תאפה חמץ בכל המנחות והגאון ש"ב בעל נודע ביהודא מהדורא קמא האריך בזה מדעתי' דע"כ מ"פ עם מים הוה חמץ גמור דאם לא כן האיך משכחת לה במנחות והאריך בזה ודבריו תמוהים דהא אנן קי"ל דמ"פ עם מים הוה רק נוקשה וגם קי"ל דנוקשה אינו רק דרבנן וכבר תפשו עליו בזה במהד"ת ונדחק להעמיד דבריו אבל באמת הדבר מוכרח לחלק כמ"ש השעה"מ והמק"ח וכל האחרונים ואם כן לפ"ז בקמח שנלתת דאדרבא עי"ז נעשה קמח יפה וסלת ואם כן אף דלא נתחמץ חמץ גמור מכל מקום נוקשה הוה והוה חמץ לענין מנחות ואם כן אין ראי' מזה. אמנם על כל פנים הדבר מבואר דכל שתבקע הוה חמץ גמור ולפ"ז כל שלא נתבקע ולא ראינו בו סמני חמץ בודאי יש לומר דאינו חמץ גמור ואף נוקשה לא הוה ועיין בפרמ"ג שם ולפ"ז לפי מה דמבואר בסי' תמ"ז סי"ב דחמץ נוקשה אפילו בעיני' אינו אסור בהנאה ועיין מ"א דאף באכילה מותר והח"י כתב דבאכילה אסור ולפ"ז גם כאן לכאורה הי' מותר על כל פנים בהנאה. אמנם נראה דאף דנימא דשאני נוקשה דלא חזי לאכילה ואינו אסור רק מדרבנן לא קנסו לאחר פסח בהנאה מה שאין כן בנוקשה כי האי דאפשר דאסיר מה"ת מכל מקום נראה כיון דלא ניכר סמני חימוץ וגם לא ראינו שנתבקע אפשר דאף חמץ נוקשה לא הוה ואינו אסור רק מדרבנן ועל כל פנים נלפע"ד דמותר לערבו עם שאר קמח של חמץ שלא עבר הפסח באיסור ובכה"ג מותר לבטל כמ"ש אא"ז המג"ש וכמ"ש למעלה כיון דאינו רק איסור וחשש דרבנן כנלפע"ד להקל בזה לפי שהוא הפ"מ לעני. אמנם הככרות שכבר נאפו א"א לבטלם דהוה דבר שבמנין ואף דככרות של בעה"ב היא דמוסיף ר"ע וחשיב דבר שבמנין כמבואר סי' ק"י כבר כתב הש"ך דגם ככרות של נחתום בזמנינו חשיב דבר שבמנין וגם נלפע"ד דהו"ל דין חהר"ל דראוי להתכבד לאורחים ולא בטל ואם כן הככרות לא מצאתי להם תקנה ואף שיש מקום להקל על כל פנים בהנאה כמ"ש דכאן אפשר דלא חשוב אף חמץ נוקשה מכל מקום כיון שכתב אא"ז המג"ש דראוי לקנסו להפסיד שליש או חציו אם כן בכהאי גוונא על כל פנים די בקנס זה שיפסיד הככרות והקמח הנשאר יערב ברוב ושרי ודו"ק היטב. אמנם בגוף הביטול שחידש אא"ז המג"ש דמותר לבטלו ברוב הנה לפמ"ש האחרונים ובראשם הרב בעל חוות דעת סי' צ"ט דבהנאה ל"ש לומר דמותר לבטל דבשלמא באיסור אכילה כל דמבטלי אינו מרגיש הטעם אבל כל דאסור בהנאה האיך שייך ביטול הא מכל מקום נהנה במה שלוקח האיסור ומבטלו דהא מרוויח בכמות האיסור שמערב ולפ"ז בפסח דאסור בהנאה שוב ל"ש ביטול מיהו המג"ש מדמה שם יי"ש דאינו אלא זיעה לנוקשה דכתב הריב"ש דמותר לאחר פסח בהנאה ושוב יוכל לבטלו ואם כן גם בנ"ד מותר בהנאה ומדברי הפ"י שם ראי' להח"י שהבין בריב"ש דאינו רק מותר בהנאה ולא באכילה דאם לא כן לא הי' צריך המג"ש לערב היין שרף ועל כל פנים בנ"ד ודאי מותר לערב כדי לבטלו דאינו איסור רק מדרבנן ואף אם נמצא בו קצת בקיעים נתבטלו קודם פסח ברוב כמבואר סי' תנ"ג ואם כן פשיטא דיש לסמוך על ביטול ברוב ודו"ק. והנה כ"ז כתבתי לעצמי ולא רציתי להורות לבע"ד עצמו שבא ושאל אותי כי אולי הוא נגד המורה ואמרתי לו שהמורה ישאל חוות דעתי ואשיב לו. והנה י"ט למב"י תר"ח הגיעני מכתב מהרב המאה"ג מוה' חיים דוב אבד"ק גריידינג ושאל השאלה הלזו ואכתוב מה שרשמתי במה שראיתי בתוך דבריו. הנה בתחלה כתב דמלשון הש"ע סי' תמ"ה לא משמע כלל דגם בביטל ושגג או אנוס דיהי' אסור גם לאחר פסח ובסי' תמ"ח ס"ג הוא דכתב אפילו שוגג או אנוס ולא בביטול הנה בזה כבר הסכימו כל האחרונים דאף דביטל ושגג או אנוס דאסור ובספר תורת השלמים להח"י רצה להקל בזה ולא קי"ל כן ועיין בנו"ב מהד"ק חלק או"ח סי' י"ט ובפרט שכאן גם ביטול לא הי' שהרי האיש חשב שאשתו נתנה אותו להשותף ואם כן לא הי' צריך לבטל וגם לא הי' לו מה לבטל והאשה חשבה שבזה הוה נתינה ולא הי' ביטול כלל וגם בתוך דבריו ראיתי שבתוך הפסח ידע מכ"ז ולא בערם ע"כ שלא רצה לבטל. והנה מ"ש מעל"ת דזה לא הוה חמץ גמור והביא דברי המ"א סי' תס"ז ס"ק י"ב הנה כבר הערתי בזה ועיין חק יעקב בס"ק ז' שם ומ"ש שכן כתב הגאון בעל נוב"י הנה סתם ולא רמז הסי' וכפי הנראה כוון למ"ש סי' כ"ה בנמצא גרעון בגרעמזילך. ומ"ש מעל' דהש"ך בסי' נ"ז בס"ק י"א מפקפק בזה שלא לחשבו בס"ס הנה המעיין יראה שם דדוקא בספק פלוגתא דרבוותא לא התיר למכור לעכו"ם מה שאין כן בספקא דמעשה ואף שבכ"מ ספקא דמעשה קיל מספק פלוגתא דרבוותא היינו משום דספק בגוף המעשה אם הי' שם המעשה נאסר בודאי וכאן יש ספק שמא אין כאן איסור לגמרי דהא איכא מרבוותא דסבירא לי' להתיר אבל לענין למכרו לעכו"ם הוא להיפך דספק בגוף המעשה הוה ספק ספיקא דשמא אין כאן איסור כלל ואת"ל שיש איסור שמא לא ימכרם לישראל אבל בפלוגתא דרבבתא האיך הוא עושה מעשה והרי עובר על דברי האוסרים דלדידהו מכניס עצמו לספק איסור ודלמא באמת הדין עמהם וכל הטעם דאסור למכור הוא משום דאסור לעשות ספק דרבנן וכן בס' בדאורייתא לכתחלה כמ"ש המהרי"ט והמ"א סי' תס"ז ואם כן איך עושה הוא איסור לכתחלה והא להאוסרין אסור לעשות כן ועובר על דברי האוסרים ומ"ש מעל' דכוונת הש"ך דהוה כעין ספק תורה בהתגלגל דלענין גוף איסור הוה ספק תורה לחומרא ולענין מכירה שוב לא מועיל הספק ספיקא דיש לנו לדון לענין אכילה והוא ספק איסור תורה ונעשה כודאי וממילא גם לענין מכירה הוה ספק תורה ועיין מלמ"ל הלכות מקוואות כלל ו'. ומ"ש דלא הוה יותר מנוקשה הנה כבר דברתי מזה למעלה. ומ"ש לדמות שכח למכור החמץ להא דשכח קדירה בשבת ע"ג כירה שיש בזה מחלוקת הטור עם הרמב"ם בסי' רנ"ג ובזה רצה לפרש דברי הירושלמי דאוסר משום הערמה הוא בשביל דבאיסור דרבנן חיישינן שמא במזיד לא יבער ויאמר ששכח כמו התם ותמה על כל הפוסקים שלא העירו בזה הנה ת"ל כבר זכיתי בה תחלה זה רבות בשנים בחידושי לסי' תמ"א כתבתי בהא דקנסו שוגג או אנוס והה"מ חתר למצוא מקורו ואני כתבתי דבכל מקום שמצינו קנס חכמים הי' אף בשוגג או אנוס והבאתי דברי הרמב"ם פי"ד מתפלה לענין כהן שעבד ע"ז דאף שגג או אנוס קנסוהו ואא"ז הח"ץ ז"ל סי' י"ג כתב דמקורו מהא דאמרו בע"ז דף נ"ב דאף כלים דלאו בני דעה קנסו מכ"ש שוגג או אנוס וכ"כ הרמב"ם פ"ד ממתנת עניים ה"ז לענין מכר והקדיש דאפילו שוגג או אנוס קנסוהו והוא מהירושלמי וכן הבאתי מסי' רנ"ג בשכח מאכל ע"ג קדירה דקנסוהו ואף דבנתבשל כ"צ קי"ל שם דמותר בשכח היינו משום דזה האבעיא אם רצו לקנוס אותו בזה ואם כן הוה ספיקא דרבנן ולקולא ועיין בט"ז שם ס"ק ז' דגם שם בשכח לא עבד איסור כ"כ דבשבת בעינן מלאכת מחשבת ובזה כתבתי שם דלכך צריך הירושלמי לטעמא דהערמה ות"י דלא קיים מצות ביעור ולפמ"ש נ"מ לענין שוגג או אנוס דאינו רק משום קנס וכל שבטלו ל"ש קנס רק חשש הערמה ולכך כתבתי דמש"ה לא כללינהו הש"ס ביחד הנה הרגשתי שם בזה ת"ל. ומ"ש כיון דנזכר בתוך הפסח לא קיים מצות חכמים ואסור רק דכיון דלא הוה אלא נוקשה ולדעת הטור מותר להשהותו אם כן אף דלא קי"ל כן מכל מקום בעבר עליו הפסח יש להקל הנה אמת שכן יש לומר ולצדד אבל על כל פנים מ"ש לבטלו ברוב ודאי נכון וישר ודו"ק.