שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״ט סימן ד׳

והנה במה שהקשו בע"ז ד"ה מ"ט על רשב"ג מהא דאסר רשב"ג ליתן כלים לכובס אלמא דלא ס"ל קבלן קבלנותי' עביד ותמהו התלמידים דמה ראי' דלעולם דס"ל קבלן קבלנותי' עביד ורק לב"ש אסור משום מ"ע כל שנותן עם הערב שמש ולק"מ דהתוס' קאי בשטת ר"ת דפירש לקמן דלבנות בית שרי בקבולת וס"ל דאין חילוק בין קבולת בתלוש לקבולת במחובר ולדידי' אין חילוק בין קבלנות לאריסות ואם כן ע"כ דלא ס"ל קבלן קבלנותי' עביד דאם לא כן למה לא יהי' מותר לתת כלים לכובס לב"ש דל"ש משום מ"ע דהרי לר"ת אין חילוק בין קבולת לאריסות אבל לר"י דס"ל דיש חילוק בין קבולת לאריסות ועיקר ההיתר שם משום דקבולת בתלוש לא נאסר וב"ש ס"ל דכל שנותן בה"ש מחזי כגומר מלאכתו בשבת אם כן אין ראי' מכובס דלעולם דסבירא לי' קבלן קבלנותי' עביד ואפילו הכי אסור ולזה כיון המהרש"א שכתב דדבריהם לשטת ר"ת אבל לשטת ר"י אינו דומה קבלנות לאריסות וכוון למ"ש דגם בקבולת שייך מ"ע ודוקא באריסות שרי ואם כן ב"ש דאסרי משום דסבירא להו דגם בקבולת תלוש שייך מ"ע ואסור עם השמש ולק"מ ודברי התוס' והמהרש"א נכונים. ובזה יש לישב גם מ"ש למעלה שדברי המהרש"א צ"ע דיש חילוק בין כובס לקבולת בית ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דעל כל פנים לר"י י"ל דגם ב"ש סבירא לי' דקבולת קבלנות עביד ורק דסבירא לי' גם בתלוש להחמיר ולא מחלקי בין בית לכובס ודו"ק היטב ולפמ"ש דברי ר"ת תלוים זה בזה דלפי מה דסבירא לי' דאין לחלק בין תלוש למחובר אם כן הך דעורות לעבדן ע"כ משום דקבלן קבלנותי' עביד ולפר"י הטעם משום דהוה קבולת בתלוש ומדוקדקים כל דברי התוס' במחלוקת הר"ת והר"י ודו"ק. עוד נ"ל דבר חדש בטעם דאריס אריסותא קעביד דהנה בהא דאסור להשכיר לעכו"ם מרחץ שנקרא על שמו הנה כאן פירש"י דאסור משום דנראה כשלוחו ולא פירש משום אמירה לעכו"ם והיינו משום דאמירה לעכו"ם ל"ש רק בשבת עצמו ולא מערב שבת כמ"ש הרא"ש בב"מ דף כ"ז ועיין בבית מאיר סי' ה' שהאריך בזה ולפ"ז נלפע"ד דבר חדש דלפמ"ש הרא"ש נדרים ע"ב דעל השמיעה ל"ש שליחות דהוא מידי דממילא ועקצה"ח סי' קפ"ב שביאר הדברים דדוקא בעשי' שייך שליחות ולא במה שבא ממילא ולפ"ז כיון דאריס אריסתו קעביד והישראל ממילא נהנה על כל פנים שליחות ל"ש בזה והנה אף אם נימא דאף ע"ש אמירה לעכו"ם שבות כמו שהיא דעת הרבה פוסקים נלפע"ד דכאן ל"ש אמירה לעכו"ם דהנה בטעם אמירה לעכו"ם כתב רש"י בע"ז דף ט"ו דהוא משום ממצוא חפצך ודבר דבר ולפ"ז כיון דהרהור מותר רק דאמירה לעכו"ם הוה דיבור ואסור ולפ"ז זהו כשמצוה לעכו"ם שיעשה מלאכתו של ישראל אבל כאן הרי כיון דאריס אריסתו קעביד אם כן העכו"ם עושה מלאכת עצמו ורק דממילא נעשית גם מלאכתו של ישראל וזה אינו רק הרהור בלבד ושרי ואף דגם לרמוז לעכו"ם שיעשה מלאכת ישראל אסור היינו כשהיא מלאכתו אבל כאן הרי עיקר עשי' היא דעכו"ם ואף אם חלק עכו"ם משביח גם חלק ישראל על כל פנים לא עדיף מאם אמר לי' ומכ"ש ברמז לו לעשות מלאכתו של ישראל אחר שבת דשרי כמבואר סי' ש"ז סכ"ט בהגה ועיין מ"א ס"ק ל"א שם ואם כן הו"ל כמרמז לו שיעשה מלאכתו אחר שבת דניהו דנהנה ישראל ממנו אבל על כל פנים אין הנאה בא תיכף רק אחר כך ושרי ועיין מ"א ס"ק כ"ט דמלאכת עכו"ם גם כן כל שנהנה הישראל אסור אבל כאן אין הישראל נהנה בזה רק לאחר שבת דהא העכו"ם עושה חלקו ובכהאי גוונא שרי בודאי ול"ש אמירה לעכו"ם וזה נלפע"ד בטעם דהתנו עמו דשרי משום דכל דהתנה דזה יטול חלקו של שבת אם כן אף דנראה שמעמיד פועל מכל מקום לא עדיף מאלו רמז לעכו"ם שיעשה מלאכתו לאחר שבת דשרי ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה ונפלאה לפע"ד ודברי הפסקי תוס' סוף פ"ק דע"ז בענינים אלו מעורבבים שערב כל השטות ביחד דוק ותשכח.