שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״ט סימן ג׳

והנה בהא דפריך ות"ל משום לפני עור פירש"י ולא דמי לנכרי העושה מלאכה בשבת שהנכרים לא הוזהרו עליו ע"ש מכאן סתירה למ"ש זקני הגאון מג"ש בפי' סמ"ג הנ"ל דלפני עור ל"ש בגוים לאחר מ"ת דראה ויתר גוים דעמד והתיר להם והיא תימא דאם כן בשלמא בכותים דהן כישראל טרם שגזרו עליהם שייך לפני עור מה שאין כן בנכרים וע"כ דז"א ובאמת גוף דבריו תמוהים לפע"ד דהרי אמרו בהדיא בע"ז דף ג' דהקב"ה שאל על הראשונות שבע מצות שקבלום היכן קיימוהו ופריך מהא דעמד והתירן ואמרו וכי אתגורי אתגר אלא שאם מקיימים לא יקבלו שכר וכ"כ רש"י בע"ז דף ו' ד"ה ולפני עור ועיין בסמ"ג לאוין קס"ח שמנה בלאו דלפני עור גם אבמה"ח לב"נ וע"כ דלאו גמור הוא וצ"ע שלא מזכירו ברמב"ם במנין המצות. והנה שאל אחד מהתלמידים במה דפריך ות"ל משום לפני עור והא נ"מ אם יוכל לשכור מכותי דל"ש לפני עור ול"מ לשטת הפ"מ הובא במלמ"ל פ"ד ממלוה דבכה"ג ל"ש לפני עור אלא אף להמלמ"ל שם בכה"ג יוכל לשכור שדה לעצמו מנכרי אחר לא מישראל ל"ש לפני עור. והשבתי דמכאן ראי' למ"ש הש"ך ביו"ד סי' קנ"א דבישראל מצווים להפרישו אף דלא קאי בתרי עברי דנהרא ואף דכתב דבישראל מומר א"צ להפריש כבר כתב בדגול מרבבה שם דכשהוא שוגג מצוה להפרישו ואם כן הכותים דשוגגים הם אם כן שייך לפני עור ומיהו הש"ך לא הזכיר דברי התוס' בע"ז דף ו' ע"ב ד"ה ממין ובסמ"ג לאוין קס"ח ודו"ק. והנה בתוס' ד"ה מ"ט הקשו לרשב"ג דס"ל אריסא אריסותא קעביד והקשו דהרי רשב"ג אמר דנהגו ליתן לכובס שלשה ימים הרי דלא ס"ל קבלן קבלנותו עביד וכתב המהרש"א דזה לר"ת לקמן אבל לפי ר"י ור"מ לק"מ דקבלנות אינו דומה לאריסות ושאלו התלמידים דגם לשטת ר"י הקשו התוס' שפיר דהתוס' כתבו בקבולת בית דכ"ע ידעי ששוכרין ליום אבל בכובס כתבו התוס' בעצמם דבביתו של נכרי שרי. ויפה תמהו. וצריך לדחוק דקושית המהרש"א דעל כל פנים קבלנות אינו דומה לאריסות דאריסות תמיד מותר וקבלנות לפעמים אסור אם הי' במקום שדרך לשכור ליום ודו"ק. אך מה דק"ל על התוס' הוא דלמה צריכי להקשות מקבלנות על אריסות הי' להם להקשות מקבלנות על קבלנות דהרי בספינה אמר רשב"ג בשבת וי"ט דא"צ לפסוק שישבות וכ"כ התוס' בעצמם בד"ה אריסא ומטעם שהנכרי לא יניח לעשות קבלנותו בשביל הישראל ואם כן חזינן דס"ל דקבלן קבלנותו עביד וצ"ע לכאורה והנראה דשם שאני דשם הוא בעל הספינה והישראל שוכר לו מקום בספינה ובזה בודאי קבלן קבלנותו עבד שהרי הספינה היא של הנכרי לגמרי ויש שם עכו"ם רבים אם כן אף שישראל יושב שם גם כן מכל מקום פשיטא דשרי דלא יניח קבלנותו בשביל הישראל מה שאין כן כשישראל שוכר עכו"ם שיעשה לו בקבלנות והתוס' לא הביאו ראי' רק דאף בדבר שהוא פרהסיא שייך קבלן קבלנותו עביד אבל גוף הדבר לא דמי וז"ב ודו"ק היטב. והנה התוס' כתבו בשם ר"י דל"ד לרחיים שהותר בקבולת משום דשם כששם החטים בתוך הרחים הם נטחנים מאליהם אבל כל שעכו"ם עושה מלאכה בידים בשבת שפיר אסור ודומה כמי שישראל מצוה לו לעשות בשבת. ובזה נלפע"ד דזה הענין דאריסא אריסותא קעביד אף דחלק הישראל מושבח אבל על כל פנים עושה בידים ל"ש דמה שעושה עושה בשביל עצמו ומה שמושבח חלק הישראל זה על כל פנים אינו עושה בידים ושרי ודו"ק היטב כי היא הערה נחמדה ויש להאריך בזה. והנה בהך דלא ישכור לגוי מרחצו לא נתבאר בש"ס אם שכרו אסור ומהא דאם באו לחשבון אסור אין ראי' דשם הוא נהנה ממלאכת שבת דהרי הגוי עשה מלאכה בשבילו אבל כאן דהוא השכיר לעכו"ם אם כן אין כאן איסור מצד הדין רק שאסור משום מראית עין לא נתבאר אם עבר ועשה אם שכרו מותר וכאשר השקפתי בזה מצאתי בב"י סי' רמ"ג שהביא בשם שו"ת הגאונים שנשאל רב נטרונאי במי שקנה מרחץ מעכו"ם והשכירו לעכו"ם אם שכרו אסור והשיב ששכרו מותר שכל שכבר השכירו עבד לאיסורו ושכרו מותר והוא כמ"ש דל"ד לאם באו לחשבון והב"י כתב עליו שאין נראה כן מדברי הרמב"ם והמרדכי כמ"ש בסי' רמ"ה. והנה מדברי הרמב"ם ודאי דאין כאן ראי' דהא הרמב"ם לשון הגמרא מעתיק והוא מיירי בנהנה ממלאכת שבת ומדברי המרדכי גם כן אין ראי' כפי מה שהעתיק הב"י בסי' רמ"ה דשם י"ל דמיירי באופן שמיירי בש"ס שהרי הביא ראי' מהש"ס. אמנם כאשר נתן עין בדברי המרדכי נמצא דדברי המרדכי עצמם צ"ע שהרי בפ"ק דשבת סי' רמ"ה מתחיל להביא מהך דלא ישכור מרחצו ומסיים דשכרו אסור ומביא מהך דאם באו לחשבון והוא כהבנת ב"י אבל צ"ע דאם כן דברי ר"י תמוהין מהש"ס וע"כ נראה דבאמת כל שאסור להשכיר מהראוי ששכרו יהי' אסור דלא יהנה ממה שאסור בשבת לעשות וכמו במעשר בשבת דאסור להנות וה"ה בזה וצ"ע. שוב ראיתי בחידושי ת"ח מ"ש בסוגיא הלז וכבר הרגשתי ת"ל למעלה בזה. והנה בהא דאמרו כותי נמי אימר עביד בי' מלאכה בחושה"מ הקשה אחד מהתלמידים דאם נימא דבדרבנן ל"ש חשש מ"ע דלא כש"ך סי' פ"ז ס"ק ו' ביו"ד אם כן בחושה"מ דאינו רק מדרבנן ל"ש חשש מ"ע. והנה לכאורה גם בשבת ויום טוב מה שיעשה העכו"ם יהי' רק איסור דרבנן אף אם נימא דהישראל צוהו. אך ז"א דכ"כ דרש"י אזל לשטתי' דיש שליחות לחומרא ואם כן שייך תורת שליחות והוה חשש מ"ע של איסור תורה וכן מצאתי בהגהת מימוני פ"ו משבת שכתב בהדיא דהטעם דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ולשטת הפוסקים דאין שליחות לעכו"ם אף לחומרא צ"ל דמזה ראי' למ"ש המחנה אפרים הלכות שלוחין סי' י"ח דפועל ידו כיד בעה"ב ויש שליחות בזה לעכו"ם והשעה"מ תמה עליו בפ"א מתרומות ולפמ"ש יש לו ראי' מהש"ס והפוסקים דנראה דמטעם שליחות אתינן עלה. אמנם מחוה"מ ודאי קשה אם נימא דמלאכת חוה"מ אינו רק מדרבנן מה שייך חשש מ"ע והנלפע"ד בזה דכל הטעם דלא חשו למ"ע באיסור דרבנן משום דאינו רק ספק דרבנן ולא גזרו בזה ולפ"ז זה כשכבר נולד החשש אבל לעשות ספק דרבנן לכתחלה אין עושין ולכך גזרו שלא להשכיר מרחצו דודאי יהי' המ"ע דהא הכותי בודאי יחמם ולכך אסור וז"ב. אברא דלפי זה כשמשכיר על שנה ויודע שבודאי יחמם בחוה"מ אבל אם שוכר לבנות לו בית בקבולת ויוכל להיות שיגמרו קודם יו"ט אם כן בכה"ג שוב מהראוי להתיר בחוה"מ דל"ש מ"ע באיסור דרבנן והרי אמרו במ"ק מקבלי קבולת לבחוה"מ אסור אף בחוץ לתחום ובכה"ג ל"ש חשש מ"ע ולא עשו הספק כתחלה. אמנם נראה דהחשש הוא כיון דחוץ לתחום מותר בשבת ויום טוב אם כן שוב אסור בחול המועד דחיישינן כשיראו שבונה בחול המועד יקשה להם וישאלו ויאמר להם שאף בשבת ויו"ט בנו ואזי היא מ"ע על השבת ויום טוב שבנו באיסור ולפ"ז בתוך התחום דאסור לעשות בשבת ויום טוב שוב הי' מקום להתיר בחוה"מ דל"ש מ"ע לא על השבת ויום טוב ולא על חוה"מ ואולי כיון דאסור בשבת ויום טוב שוב יהי' זלזול לחוה"מ בשביל דהוא דרבנן וכל שדאורייתא ורבנן ביחד איכא זלזול לדרבנן כמ"ש המ"א סי' קפ"ד בשם הר"ש חיין לענין ברכה רביעית דבהמ"ז על כל פנים יהי' איך שיהי' הדבר מבואר דבחוה"מ אסור בחוץ לתחום משום מ"ע דבנו ביו"ט. ובזה אמרתי לישב קושיא עצומה שהקשה בשו"ת מהרי"ט צהלין סי' ס"א במ"ש הרמב"ם בפ"ו משבת הי"ב י"ג שלכך אסור במלאכה גלוי' ומפורסמת בקבולת שהרואה לא ידע שפסק ויאמר שפלוני שכר את העכו"ם לעשות לו מלאכה בשבת ובפ"ז מיו"ט הלכה כ"ה עכו"ם שקבל קבולת מישראל אפי' הי' חוץ לתחום אינו מניחו לעשות במועד שהכל יודעין שמלאכה זו של ישראל ויחשדו אותו ששכר את העכו"ם לעשות לו במועד שאין הכל יודעין ההפרש שיש בין שכיר לקבלן ולפיכך כתב הטעם שאף שידעו שקבולת היא מכל מקום לא ידעו ההבדל שבין קבולת לשכירות ולמה שינה הרמב"ם והיא תימא גדולה ונדחק וגם בשו"ת לחמי תודה למהר"י בסאן נדחק בזה ולפמ"ש יש לישב דכבר כתבתי דבחוה"מ ל"ש מ"ע דאינו רק דרבנן וצ"ל דהמ"ע היא שכאשר ישאל יגידו לו שגם בשבת ויום טוב בנו ובשלמא בחול ממש לא יראו דבר שיהי' להם מה לשאול ולא ישאלו אם בנו בשבת דלא נחשדו ישראל על שבתות אבל בחוה"מ כשיראו שבונים והכל יודעים למלאכת ישראל ידרשו ויחקרו וזה ישיב או שהפועלים יאמרו שבנו גם בשבת ויו"ט והי' מ"ע. אך לפ"ז צ"ב דממנ"פ אם לא ישאלו אין חשש ואם ישאלו וישיב להם מהכ"ת ניחוש שלא ישיב להם שהוא בקבולת ושוב ליכא חשש כלל לזה כתב הרמב"ם שזה אם ידעו ההבדל שבין שכירות לקבלנות אבל כיון שלא ידעו ההבדל שפיר יחשדו אותו ומעתה זהו בחוה"מ דאין מקום לחוש אם לא ישאלו ורק על ידי שאלה ותשובה יצמח החשש שפיר הוצרך הרמב"ם לחוש לזה אבל בשבת ויו"ט בתוך התחום דאז החשש פשוט כשיראו שבונים בשבת לא ישאלו כלל ויאמרו פלוני בונה בשבת שפיר כתב הרמב"ם חשש זה וז"ב לפע"ד ודו"ק היטב. עוד נ"ל בכוונת רבינו דבר חדש דהנה באמת צ"ב לשטת הפוסקים דשבות דשבות מותר בשבת ומכ"ש במקום פסידא או צורך גדול ועיין בש"ע או"ח סי' ש"ז ולפ"ז יקשה חוה"מ לשטת הפוסקים דאינו רק מד"ס וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ז מיו"ט דאינו רק מדרבנן אם כן אמאי אמרו במ"ק דף י"ב כל שאינו עושה במועד אינו אומר לעכו"ם לעשות וכ"כ הרמב"ם שם בפ"ז והיא הלכה פסוקה בטוש"ע ואמאי והא הוה שבות דשבות והי' להם להתיר על כל פנים במקום פסידא או צורך גדול אף במחובר וצ"ל דכל הטעם דחוה"מ אסור מדרבנן כדי שלא יהי' נחשב כשאר ימות החול שאין בו קדושה וכמ"ש הרמב"ם ריש פ"ג וכיון שכבר אסרו חז"ל בשבת ויום טוב אמירה לעכו"ם ושם לא הוה רק שבות אחד בלבד אם כן אם נתיר בחוה"מ יהי' מחזי לאינשי כיום החול ולפ"ז במקבלי קבולת חוץ לתחום דבשבת ויו"ט שרי אם כן ה"א דבחוה"מ גם כן יהי' מותר דבאמת הוה שבות דשבות ועל כל פנים לא מחזי כחול שהרי גם בשבת ויום טוב שרי וע"ז אמר דכל הטעם דמותר בשבת ויום טוב משום דהוא באמת קבולת אבל כל שהם לא ידעו ההבדל שבין שכיר לקבלן שוב באמת הוא אסור בשבת ויום טוב ואם כן שוב אם נתיר בתוה"מ יהי' נחשב כחול ולכך לא יכול לתת טעם דיחשבו ששכר לעשות מלאכתו דמה בכך הא לא הוה רק שבות דשבות וכל שמותר בשבת ויום טוב א"כ גם בחול המועד שרי רק דכל עיקר שמותר בשבת ויום טוב משום דבאמת קבולת היא אבל כל שלא ידעו ההבדל שוב באמת אסור בשבת ויום טוב ושוב יהי' מחזי כחול ודוק היטב כי נעים ונחמד הוא. וע"ש בשו"ת לחמי תודה שהביא דברי הרמב"ם בפ"ח מיום טוב הי"א והאריך שם בדברי הה"מ והכ"מ. וראיתי להזכיר מה שנשאלתי בזה מהחריף המופלג מוה' מרדכי מיזיש נ"י בהא דאמרו במ"ק י"ב שהוא מקור דברי הרמב"ם הנ"ל ביום טוב במזונות וכתב הרא"ש בשם הראב"ד דהיינו שיתן להם לאחר יום טוב אבל ביום טוב אסור דהא אין מזמנין עכו"ם ביום טוב והרא"ש כתב דאפילו מזונות ממש מותר דלא אסרו חז"ל ליתן לעכו"ם רק לזמן את העכו"ם שרוצה לכבדו ושייך שמא ירבה בשבילו אבל לעבדים ולשפחות מותר ע"ש וכ"כ הרא"ש בביצה פ' שני אות י"ד וכ"כ הב"י בשמו סי' תקי"ב והוקבע להלכה בש"ע שם ס"א וע"ז הקשה הנ"ל דבסי' תקל"ז סי"ד העתיק בטוש"ע וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו ומשמע דמזונות אסור ליתן לו וזה דלא כרא"ש ובב"י סי' תקל"ז לא העתיק כלל דברי הרא"ש במ"ק שם והיא תימא גדולה והשבתי דל"ק לפע"ד דשם יראה דהטוש"ע העתיקו דאם הכניסו העכו"ם מעצמן מותר להחזיק טובה בשבת וביום טוב נותן לו שכר ושם אסור להזמינו דבשלמא אם קאי על השכיר או השומר המנער את הצאן כמ"ש הרמב"ם והה"מ שם אם כן הם מקרי עבדים ושפחות ובזה ל"ש שירבה בשבילם אבל בבאו מעצמן והוא מחזיק להם טובה יוכל להיות שירבה בשבילם ולכך הטוש"ע שפירשו כפירוש השני כמ"ש רש"י דקאי על אם באו מאליהם לכך אסור ליתן להם מזונות וז"ב לפע"ד וראה זה חדש דיש נ"מ בין הפירושים ומצאתי בב"ח סי' תקל"ז שכתב על דברי הטור וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו ופירש הנמוק"י דהיינו לאחר יום טוב דביום טוב אסור וע"ז הביא הב"ח שכ"כ הרא"ש בשם הראב"ד והשיג עליו הרא"ש וע"ז מסיים ולכן כתב רבינו כאן בסתם מותר לתת ביום טוב מזונות ע"ש ודבריו תמוהים דהא כתב ומותר לתת שכר מזונות והיינו כהנמוק"י דאם לא כן הי' לו לכתוב סתם דביום טוב מותר לתת מזונות וצ"ע.