שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״ח סימן ג׳

ובזה הנה מקום אתי לישב פירוש מהרש"ל שפירש דנבדוק עוד בדיקות וכ' שכ"כ הרשב"א והיינו כיון דעל כל פנים כעת הוא בחזקת שוטה רק דאנן תלינן דקורא אחדי' עכ"פ וצריך לברר בדיקות אחרות שיתברר הדבר שאינו שוטה כיון דאיכא ריעותא גדולה וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשה הגאון בעל נו"ב הובא בס' אור הישר שהקשה בהא דפריך ודלמא קורא אחדא ומשמע אבל אם לא תלינן בקורא אחדי' הוה שוטה גמור וא"צ למבדק עוד והקשה לשטת רבינו שמחה ודעימי' דכל דאינו מאותן ד' דברים האמורים בחגיגה אף שהוא שוטה באחד משאר משאר דברים א"צ בדיקה אם כן ניהו דהוא שוטה מכל מקום בשאר דברים אינו שוטה ואכתי נבדקו בשאר דברים ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת הכי אזלא קושית הש"ס כיון דכל הבדיקה היא רק לברר הדבר ואם כן כל שאנו יכולין לתלות בקורא אחדי' מה תועלת בבירור וממנ"פ אם לא נתלה בקורא ניהו דצריך לברר כיון שהוא על כל פנים שוטה באחד מהדברים וצריך לברר אכתי למה לא נברר בשאר דברים על כל פנים ומכ"ש כשיש לתלות בקורא אחדי' א"כ א"צ לברר כלל וע"ז משני בפירי ואדרבא מכאן ראי' לשטת ר"ל ור"א ודעימי' דלשטת הרמב"ם מה"ת לתלות בקורא אחדי' ולהכשיר וע"כ דאינו שוטה גמור ומיהו יש לדחות דהרי דעת הרמב"ם דבעינן דעתו משובשת תמיד ואם כן בעינן על כל פנים תלתא זמני והרי אף באחד מהדברים האמורים בחגיגה דעת הב"י דאם לא הי' ג' פעמים לא מקרי שוטה ואף דהראש יוסף והתב"ש ביו"ד סי' א' חולק ע"ז מכל מקום בזה ודאי מודה דעל כל פנים כשאינו שוטה באחד מהדברים האלו רק באחת משאר דברים בעינן דעת משובשת תמיד ואם כן כ"ז שלא נתברר שעושה כן תמיד לא מקרי שוטה ושפיר תלינן דקורא אחדי' וז"ב ובחידושי אמרתי ראי' בזה דבעי שיתחזק ג"פ מהא דאמרו בב"מ דף פ' המוכר שפחה לחברו וא"ל שפחה זו שוטה היא נכפה היא משעממת היא והי' בה מום אחר וסנפו בין המומין הרי"ז מקח טעות והקשו בתוס' שם ד"ה שפחה דאם כן משכחת סמפון בעבדים בכה"ג דהוה מקח טעות ואיך מותרת לאכול בתרומה משום דסמפון בעבדים ליכא והא משכחת לה בכה"ג ע"ש ובכתובות דף נ"ח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כל שהוחזק ג"פ המום דשוטה או נכפה ומשועמם דהוא גם כן עניני שוטה כדחשב הרמב"ם בפ"ט מעדות גם הנכפה בכלל השוטה פשיטא דקלא אית לי' ויודע הדבר ולא שייך סמפון בעבדים ליכא וע"כ מיירי שם דבאמת לא הוחזק ג"פ רק דמכל מקום מקח טעות איכא דאם באמת הייתי יודע שהי' בו מום רק שלא הוחזק לא הייתי קונה דאף ספק לא ניחא לי דלקני ובכה"ג מקרי מקח טעות דאינו רוצה להכניס עצמו בספק ועיין בחו"מ סי' רל"ב ובש"ך יו"ד סי' ד' ס"ק ה' ובנה"כ שם ואם כן כיון שסנפה בין המומין ולא הי' מרגיש כסבור שמשקר בו ושפיר הוה מקח טעות אבל תרומה שפיר מצי אכיל דלענין איסור תרומה כל שלא אתחזיק ג"פ אמרינן דלא תהי' שוטית ולא יהי' מקח טעות ומותרת לאכול בתרומה דהא לא סנפו בין המומין ואם כן לא יוכל לחזור כל עוד שלא נתברר שלשה פעמים דממנ"פ סבור וקבל או דהוה כמו מומין שבסתר דלא אכפת לי' ומה"ת להחזיקה בחזקת שוטה כל עוד שלא נתברר שלשה פעמים וכמ"ש הב"י ואם כן ממנ"פ מותרת לאכול מה שאין כן התם דסנפו בין המומין שפיר הוה מקח טעות ודו"ק היטב כי חריף הוא ומכאן נראה ראי' שהוציא רבינו ז"ל דאף בשאר דברים מקרי שוטה שהרי נכפה בעת כפייתו הוה שוטה כדחשיב לה הכא בין מומין דשוטה והרי אינו עושה דברים המבוארים בחגיגה ואפ"ה מקרי שוטה וז"ב ודו"ק ועיין בכתובות דף ס"ח ע"א מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את בניו ובנותיו וד"א ומפרש הש"ס שם דר"י אמר זה צדקה וקאי על מי שנשתטה כמ"ש רש"י שם וקשה הא שוטה פטור מכל המצות ואיך יתחייב בצדקה וע"כ דמיירי שנשתטה באיזה דבר ובשאר דברים הוא בחזקת בריא ולכך חייב בצדקה אמנם נראה דממנ"פ אם נימא דשאר דברים הוא בחזקת בריא אם כן שוב ל"ש לומר דיצא שלא מדעת הא לזה הוה לדעת דמוקמינן בחזקת בריא ודו"ק. שוב ראיתי בקצה"ח סי' ר"ץ שהקשה דהא שוטה פטור ממצות וכתב דבצדקה שייך שיעבוד נכסי כמ"ש הכ"מ סוף הלכות נחלות ואם כן שפיר מחייבינן לממונו בתורת צדקה ע"ש. אברא דאכתי תקשה כיון דמה שמשועבד ממונו של אדם הוא מתורת ערבות דנכסי דאינש אינון ערבין בי' ואם כן כל שהגוף פטור איך שייך נכסי דאינש ערבין דהא אין נפרעין מן הערב תחלה וכל דהלוה פטור גם נכסיו פטורין ואף דהר"ן פ' הכותב כתב על דברי ר"ת דשני שיעבודים יש ולכך יכול למחול וז"ל ומיהו כשמת הלוה אף על פי ששיעבוד גופו פקע שיעבוד נכסי לא פקע לפי שעיקר ערבותן של נכסים בענין זה שכ"ז שלא יצא הלוה שירד לנכסיו שיפרע מהם ע"ש היינו שם דנתחייב בעת ההלואה וכבר נשתעבדו הנכסים שפיר שייך לומר דנשתעבדו נכסיו מכבר ובמה נפקע שיעבודם אבל צדקה אף דנימא דשייך שיעבוד נכסי אבל לא נשתעבדו הנכסים רק בעת שיתחדש ענין צדקה ואם כן כשיצא שלא לדעת ואחר כך אירע ענין צדקה אם כן אם נפטר הוא ואיך ישתעבדו נכסיו בזה וראיתי ברמב"ם פי"א מנחלות הי"א שהוסיף גם בנתחרש שב"ד פוסקין עליו צדקה אם הי' ראוי והוא תמוה דעל השוטה אנו בושים ולא ידענו טעם לדבר ומכ"ש בנתחרש שלא מוזכר בש"ס מנ"ל זאת הא הוא פטור מכל המצות מיהו י"ל דשוטה דינו כקטן ומעמידין להם אפוטרופוס כמבואר בחו"מ סי' רפ"ה ס"ב בהגה ואם כן שוב י"ל דנתחייבו נכסיו אבל גם זה קשה דהא אפוטרופוס אין פוסק צדקה על הקטנים כמבואר סי' ר"ץ סט"ו וצ"ע. אחר שכתבתי זאת ראיתי במחנה אפרים הלכות צדקה סי"א שהקשה כעין זה אבל לא ביאר הדברים כאשר בארתי אמנם נראה בזה דהנה באמת שאני צדקה מכל המצות דבאמת כל המצות עקרו תלוי בגופו שהגוף נתחייב במצות רק שצריך ע"י פעולת ממון שיקנה לו תפילין ציצית סוכה לולב וכדומה אבל צדקה עקרו על הממון שאם יש לו ממון התורה חייבה גופו שיתן ממונו והתורה צותה שיתן לרעהו ממה שחננו ד' ואם כן בזה ל"ש לומר דשוטה פטור ממצות דבשלמא במצות שעיקרן בגופו כל שגופו נפטר כגון שהוא חרש ושוטה ממילא נפטר מן המצוה אבל כאן שעיקר המצוה הוא שממה שחננו ד' ממון יתן צדקה א"כ הגוף נתחייב ע"י שיש לו ממון ואם כן ממונו נתחייב ואם כן מה בכך שהגוף שוטה אבל ממונו נתחייב בצדקה והרי יש לו להשוטה הלז ממון ושפיר ע"ז ל"ש לפטור בשביל שגופו שוטה שזה אינו מהחיוב בגופו רק ממונו נתחייב וע"י הממון נתחייב הגוף ואם כן שוב מחויב האפוטרופוס ליתן עבורו ול"ד לקטנים דהם לאו בני מעבד מצוה משום חסרון השנים אבל השוטה חסרונו שאין גופו שלם אבל ממונו שלו הוא וז"ב לפע"ד. ובזה מיושב מה שהקשה הקצה"ח סי' ס"ו ס"ק כ"ו על הענקה דחייב במיתת האדון והא הגוף נפקע והענקה אינו מחויב מקודם ולפמ"ש אתי שפיר דשם העיקר הוא על ממונו שמה שחננו ד' מחויב להעניק לעבדו וא"כ ע"י ממונו גופו נתחייב אף שמת הוא. ובזה נלפע"ד לישב קושית המח"א הלכות צדקה שם דלשטת הר"ן דגם בצדקה נחתינן לנכסי' א"כ למה במי שהלך למ"ה אין יורדין לנכסיו לגבות צדקה דל"ש הטעם שעושה שם צדקה מכל מקום למה אין יורדין לנכסיו לזון בניו ובנותיו דזה חיוב צדקה טפי מאחרים דעל הקרובים מצוה טפי כמבואר ביו"ד סי' רנ"א ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת כבר כתבו התוס' בב"ב דף ח' ובכתובות דף מ"ט דהא דכופין על הצדקה אף דמ"ע שמתן שכרה בצדה אין כופין משום דבצדקה יש לאו גם כן דלא תקפוץ את ידך ע"ש ולפ"ז עכ"פ לירד לנכסיו א"א בשביל הלאו דזה הלאו מקויים באחרים גם כן רק דהמ"ע של צדקה היא להקרוב קרוב קודם ועל מ"ע א"א לכפותו דמתן שכרה בצדה. ובזה נלפע"ד לישב קושית הר"ן פ' נערה על הרשב"א דאיך אפשר דגם בדאית' לפנינו נחתינן לנכסיו בצדקה אם כן אמאי בנשתטה כופין ולפמ"ש י"ל דסברת הרשב"א דלכך אין כופין משום דמתן שכרה בצדה ול"ש לומר דיש לאו דדלמא נותן שם צדקה ומקיים הלאו אבל בנשתטה דאינו נותן כלום שוב כופין וז"ב כשמש ועקצה"ח סי' ר"ץ שכתב כיון דבצדקה יש שיעבוד נכסי גם הנודר ומת מחוייבין לקיים נדרו ולפמ"ש שאני צדקה דהשיעבוד משום הממון וכאן עיקר החיוב בשביל שנדר וגופו נתחייב וכל שמת פקע שיעבודו ודו"ק היטב כי הוא ענין נבחר ת"ל שנתגלגל בדרך אגב. שוב ראיתי דמה שהקשיתי האיך הב"ד רשאין לפסוק על החרש ושוטה דמ"ש מאפוטרופוס של הקטן דל"ק דהא גם ביתומים אם נטלו רשות מב"ד רשאין כמ"ש הה"מ בהלכות נחלות שם וא"כ כאן דקדק רבינו וכתב שהב"ד פוסקין על החרש ושוטה וב"ד ש"ד ותמהני על המהרי"ט בתשובה ח"א סי' קכ"ז שלמד מחרש שוטה לקטנים שיכולין לפסוק עליהם אפוטרופוס והדבר יפלא דמלבד דשאני בין ב"ד לאפוטרופוס וכמ"ש המהרי"ט בעצמו אחר כך דנטלו רשות מב"ד רשאין וא"כ להס"ד שם דלא הי' ברשות ב"ד מה ראי' מב"ד לאפוטרופסין וגם הרי הכ"מ שם כתב דנשתעבדו הנכסים ואם כן בקטנים דעדיין לא נתחייבו ל"ש שיעבוד נכסי ואף לפמ"ש דכוונת הכ"מ דמצוה שבממונו נתחייבו הנכסים בעצמם אף שהוא שוטה מכל מקום ל"ד דשם הוא גדול רק שהוא שוטה והרי ממונו לא נשתטה אבל כאן קטנים הם וגם בזה חולק הר"ן כמ"ש הכ"מ שם. אך מה שחידש שם המהרי"ט דאם לא נתנו האפוטרופסין הצדקה אינם רשאי ליתן דע"כ לא אמרו דמועיל פסיקת האפוטרופוס רק אם כבר מסרו וכמו שאין רשאין להוציא עבדים לחירות לפי שאינו שלהם תמהני דגם שם אינו רק משום מראית העין שאחרים יסברו שמשחררין בלא קבלת כסף אבל להקדש שפיר מועיל כל מה שפסקו ומ"ש דאינו מועיל להקדיש דבר שא"ש הדבר יפלא דיד אפוטרופוס כיד בע"ה ובלא"ה הא בנטלו רשות מב"ד מותרין אפילו לשחרר וכמבואר בחו"מ סי' ר"ץ סעיף י"ג בהגה ועסמ"ע שם ס"ק ל"ט והרי כבר כתב שם דהי' ברשות ב"ד ומ"ש שם דמילי לא ממסרי לשליח דבריו תמוהין וכבר תמה עליו המחנה אפרים וכל אחרונים וע"כ בזה דבריו נפלאו.