שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק מ״ח סימן י״ג

והנה לכאורה צריך להבין האיך כורכין בבת אחת והא הוה חבילות חבילות ועיין תוס' פסחים קט"ו ד"ה והדר דל"ש חבילות חבילות אלא בתרי מילי ע"ש ואם כן כאן דהוה תרי מילי מצה עם מרור איך אוכלין בב"א ולכאורה רציתי לומר כמ"ש התוס' בברכות דף מ' ע"ב ד"ה הכל שכתבו דאין לעשות המוציא וגם אכילת מצה על הפרוסה דהוה כעושה מצות חבילות חבילות וע"ז כתבו דהוה ברכת הנהנין ואינם נקראים חבילות חבילות כמו אקידוש שמברכים קידוש וברכת היין ולפ"ז גם כאן הוה ברכת הנהנין ול"ש חבילות חבילות ובאמת שהדברים צ"ב דהרי אמרו בר"ה דף כ"ט ע"ב בסוף הפרק דברכת מצה וברכת קידוש דאף על פי שיצא מוציא דהוה ברכת חיובים ולא מקרי ברכת הנהנים וא"כ למה לא יהי' מקרי חבילות חבילות במצה וקידוש ולמה קרי לי' ברכת הנהנין וצ"ע בכוונת התוס' ברכות ועל כל פנים נלפע"ד דכאן ל"ק דכל הטעם דחבילות חבילות כתבו התוס' מ"ק ח' דהטעם דמחזי כמשאוי עליו ורוצה לפרוק מעליו ולפ"ז כאן דמצות התורה עליו שיאכל בב"א להלל שפיר מותר לכרוך ולפ"ז נלפע"ד הדבר ברור דזה דוקא אם מצות אין מבטלות זא"ז אבל כל שמבטלות זו את זו שוב הוה חבילות חבילות דנראה כמשאוי שהרי כל אחד מבטל טעם חברו ונראה כרוצה לפרוק עול המצות מעל נפשו וזה שאמר דלא לכרוך אינש מצה ומרור בהדדי משום דמצה בזה"ז דאורייתא ומרור בזה"ז דרבנן ואתי מרור ומבטל לי' לטעם מצה ואף למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז היינו דאורייתא ודאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן לא והיינו דכיון דא"א לומר דעושה בשביל שמצות התורה כך היא לאכלן ביחד דהא המרור אינו רק דרבנן ומדאורייתא אין חיוב כלל בזה"ז וא"כ שוב מבטל לי' להמצה ונראה כעושה חבילות חבילות דבשלמא כשהם שוים אז מצות אין מבטלות ולא מקרי חבילות חבילות דמצותן בכך משא"כ כשמרור דרבנן. אברא דגוף דברי הש"ס צ"ב דאף אם המרור גם כן דאורייתא הא חזק המרירות מבטל לטעם מצה וכמ"ש התוס' בזבחים דף ע"ח ד"ה אלא. הן אמת דצ"ב דמה אכפת לן הא בלע מצה יצא וכ"כ לעיל בזה דיש לחלק דכאן מבטל לי' בידים שהרי על ידי המרור שאוכל הוא מבטל בידים בטעם מרירותו וזה א"א ולפ"ז נלפע"ד דאם התורה צותה כך שוב לא אכפת לן דבאמת בלע מצה יצא רק דאסור לבטל בידים וזהו כשאינו מצווה על המרור אבל אם מצווה על המרור ולאכלם ביחד אם כן הוא מתכוין לקיים המצוה ומה אכפת לן שנתבטל טעם המצה הא באמת בלע מצה יצא והוא אינו מבטלו בידים וז"ב. ומעתה לכך אם הי' המרור מדאורייתא לא אכפת לן במה שמבטלו אבל אם מרור דרבנן מבטל לי' להמצה. אמנם אי קשיא הא קשיא בהא דאמרו דהלל ס"ל דמצות אין מבטלות זא"ז והקשו התוס' בזבחים דף ע"ט ד"ה אמרו דמהיכן מוכח דלמא שאני התם דהי' לוקח הרבה מכל אחד ואחד וכוונתם למ"ש בדף ע"ח דדוקא כזית מצה בכזית מרור הוא דיוכל לבטל אבל הרבה א"י לבטל ובאמת שאין מקום לקושיא זו כמו שחשבתי בראשית ההשקפה ומצאתי בבה"ז שהרגיש בזה דהרי יותר מג' זיתים מרוסקים לא הי' מחזיק בשום אופן בית הבליעה וכבר הארכתי לעיל בזה. אמנם אי קשיא הא קשיא דניהו דלא הי' רק ג' זיתים מצומצמים עכ"פ מה ראי' מהלל דהלל הי' בזמן שבהמ"ק קיים והי' אוכל פסח ומצה ומרור ואם כן הרי אמרו דפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה ואכלן דפטור דא"א שלא ירבה מין אחד על חברו ואם כן הי' בכל פעם שאוכל רוב נגד האיסור ולפ"ז מה שייך ביטול הא הי' בכל פעם נגד כל אחת מהמצות רוב נגדו משני המצות האחרות ואיך ביטל זה את זה דהרי כל שיש רוב נגדו אינו מבטל המיעוט להמרובה והמרובה מבטל המיעוט ונמצא שכל אחת לא נתבטל לגבי חברו וצ"ל דמ"מ חזק המרירות גומר ומבטל וכמ"ש בתירוץ הראשון אבל זה דחוק דאם כן היינו תירוץ הראשון של התוס'. אמנם באמת אחר העיון הדבר נכון דע"כ מוכח דמצות אין מבטלות זא"ז דאם נימא דמבטלות רק דהכא א"א שלא ירבה מין על חברו הרי שוב כולם נתבטלו זה בזה ולא הרגיש שום טעם דהרי לכך לא לקי בפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן דכל שנים מהם בטלו השלישי ולא טעם שום טעם איסור וה"ה במצות אם מבטלות זא"ז וע"כ דמצות אין מבטלות וזה לדעתי מה שאמר ר"א כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין והיינו דעכצ"ל דמרגיש כל אחד ואין המרובה מבטל המיעוט ממילא גם איסורים מרגיש שתיהן דאם נימא דבאיסורים מבטלים זה את זה גם במצה הי' מהראוי לאסור דהא מבטלות זו את זו. ובזה נלפע"ד הא דאמר חלוקין עליו חבריו על הלל וקשה מנ"ל דחולקין דלמא שאני הלל דאכל פסח מצה ומרור ביחד והמרובה ביטל את המיעוט ואכל כלו ביחד משא"כ בזה"ז דליכא רק מצה ומרור ואחד מבטל חברו ולפמ"ש א"ש דע"כ הלל ס"ל דאין מבטל דאם הי' מבטלות שוב הי' אסור לאכול ביחד דאחד מבטל חברו ואינו מרגיש כלום וז"ב. ובפשיטות י"ל דלכך ל"ש לומר דבלע מצה יצא ומה אכפת לן במה שמבטל זא"ז דא"כ שוב יקשה דהו"ל מצות חבילות חבילות דכל שמבטלו מפיג טעמו רק שבלע מצה יצא עכ"פ אין לך חבילות חבילות גדול מזה דהרי פורק עול מצות מצה מעליו וזהו כשמרור דרבנן וא"כ הוא מקיים מצות מרור ומצות מצה אינו מקיים כתקנה וגם י"ל כיון דמרור דרבנן והוא זכר למקדש והרי המקדש לא הי' מבטל דהוה שניהם דאורייתא אבל כאן דמבטלו איך שייך זכר למקדש וגם הוה חבילות חבילות וא"ל דברכת הנהנין שאני דז"א דאדרבא עי"ז שאוכל בב"א ע"כ המצה בולע ולא נהנה ושוב הוה חבילות חבילות. ובגוף הדבר דאין עושין מצות חבילות חבילות לכאורה הי' נראה טעם חדש דהרי הראב"ד פ"ז מפרה כ' דלכך אסור למלאות בחד יד ולעשות מלאכה ביד אחרת משום דפרה נפסלה בהיסח הדעת וא"א לאדם שיעשה שני דברים ויכוין דעתו לב' דברים כאחת ולפ"ז נלפע"ד דלכך אין עושין שתי מצות כאחת דא"א שיכוין לשני דברים כאחד ובעי כוונה למצות. אברא דלפ"ז צ"ב דא"כ מרור דרבנן דדעת המ"צ הובא במ"א סי' ס' דבדרבנן א"צ כוונה א"כ אדרבא כיון שמרור דרבנן יוכל לכוין לשם מצות מצה והרי בש"ס אפכא אמרו דאם בשני מצות דאורייתא אין מבטלין זא"ז. אך נראה דע"כ ל"ש לומר דא"א לכוין לשני דברים כאחת היינו דוקא במקום שהם ענינים נפרדים וגם במצות אם הם נפרדות אבל במקום שצותה התורה לעשות ביחד א"כ הכל הוה כמצוה אחת שהרי התורה אמרה דיאכל הפסח על מצות ומרורים וא"כ הוא מכוין לקיים מצות הבורא שצוה להתחבר ביחד ולפ"ז אדרבא כשהוא דרבנן גרע דאז מסיח דעת מהדאורייתא וא"א לכוין כ"כ ולפ"ז נלפע"ד דמ"ש התוס' דכ"ש דבר רשות ולפמ"ש י"ל דוקא דבר מצוה דרבנן דעל כל פנים מתכוין אדרבנן ג"כ אבל בדבר הרשות ל"ש הסח הדעת שעל הרשות אינו מכוין כלל ודו"ק היטב ויש להאריך בכ"ז אלא שלפ"ז צ"ב האיך תלוי איסורין במצות הא מצות שאני דכן היתה מצות התורה שיאכלם ביחד וא"כ ל"ש הסח הדעת אבל איסורים אינם מבטלים דאינו מרגיש טעם האיסור. אך י"ל דאם הי' מבטלות הטעם הרי ע"כ מסיח דעת מהכוונה דהרי בעינן שירגיש הטעם והרי נתבטל הטעם וע"כ דמצות אין מבטלות זא"ז ומרגיש טעם של כל אחד ושוב באיסור אסור. ובזה מיושב קושית התוס' דלמא אכל יותר וכוונתם דשוב אף לאחר שמבטל נשאר טעם כזית בפיו ולפמ"ש א"ש דכל שמבטל קצת שוב הוה הסח הדעת ביותר מכזית שוב לא צותה התורה שיתחבר ושוב אסור ויש לי בזה חבילות חבילות ועת לקצר. שוב ראיתי במרדכי פ' ע"פ שכתב דהמוציא לא חשוב חבילות דהוא רק ברכת הנהנים ועט"ז סי' תע"ה סק"א מ"ש בשם רש"ל והט"ז תמה עליו ואני תמה דדברי הרש"ל הן הן דברי התוס' ברכות דף ל"ט ד"ה הכל הנ"ל ומהתימא על הט"ז שלא הזכירם וצע"ג. והנה במה שהארכתי למעלה במחלוקת ר"י ור"ל סוף גיד הנשה דר"י ס"ל דסגי בהנאת גרונו ור"ל ס"ל הנאת מעיו בעינן הנה מצאתי בסוכה דף מ"ט ע"ב דר"פ אמר ש"מ כי שבע אינש חמרא מגרוני' שבע וערש"י שם דאוכלין שובע שלהם בא במילוי כרס וביין שובע בא בגרון וזה כר"ל דלר"י הנאת גרון סגי באוכלין ג"כ אבל באמת שם קאי אליבא דר"ל ע"ש דדריש ר"ל שכר לשון שביעה וגם יש לחלק בין שובע להנאה ששובע בודאי צריך למילוי כרס אף לר"י. והנה התוס' בזבחים דף ע"ח הנ"ל ד"ה הפיגול הקשו דהכא אמרינן דהפיגול ונותר וטמא שבללן ואכלן דפטור דא"א שלא יתרבה מין אחד על חברו והא במעילה דף י"ז ע"ב אמרו דהפיגול והנותר אין מצטרפין ואמר ר"י א"ש ל"ש אלא לטומאת ידים אבל לאכילה מצטרפין דאמר ר"א כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו וכתבו די"ל דהתם בדלא מיערב והכא בדמיערב א"נ הכא ללקות והתם לעבור עליו ועוד התם ניהו דאיסורא איכא מלקות ליכא משום דהוה לאו שבכללות כדאמרו בפסחים כ"ד ודבריהם תמוהין דהתירוץ הראשון דמיירי בדלא מערב קשה למה לא אמרו דבאמת המשנה קאי לענין אכילה רק דמיירי בדמערב ואיסורין מבטלין זא"ז ומ"ש דהתם מיירי לענין איסור ולא למלקות והוסיפו לחזק זאת דהרי אין לוקין על לאו שבכללות תמהני על דבריהם הקדושים דלפי דבריהם אין לוקין על נותר ופיגול כלל וזה א"א דמשנה שלימה שנינו בריש אלו הן הלוקין דלוקין וכבר הקשו בעצמם בפסחים שם ד"ה הא וכתבו דגלי קרא דלוקין על נותר ופיגול וגם תימא דא"כ ר"ל דפוטר כאן משום התראת ספק ות"ל דליכא מלקות בפיגול ונותר ואף דבר"ל הוזכר גם והטמא כבר כתב בהגהת הגאון ר"י פיק ז"ל דלא גרס והטמא ועוד דאפילו נימא דגרסינן והטמא וכמו שמבואר לפנינו אי"ה אכתי קשה דעל כל פנים על נותר ופיגול אין לוקין והו"ל רוב דאין לוקין ולמה לי לטעם דבלול ואף דנימא דאם לא בלל על כל פנים היו לוקין על הטמא ז"א דעל כל פנים פשטת לשון הש"ס מורה דלוקין וכן היא משנה מפורשת וא"כ שם דלא קתני רק פיגול ונותר בודאי לוקין ובמג"ש בפסחים שם חידש כיון דאמרינן ליחודי לאוי קאתי א"כ הוה דבר שהי' בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו אלא ללמד על הכלל כלו יצא ע"ש וא"כ שוב לוקין על כלו וגם תירוצם הראשון כבר כתבתי דהוא תמוה דאכתי מי דחקם לומר דלא מיירי במערב ולענין אכילה ומבטלין זא"ז ולכאורה רציתי לומר דהרי במעילה שם בערלה וכה"כ נחלק ר"ש דאמר דאין מצטרפין והיינו דא"צ לצרף דכ"ש למכות וא"כ אם קאי לאכילה הי' לו לומר גם כאן ר"ש אומר א"צ צירוף אבל ז"א דכבר כתבו התוס' שם וכ"מ ממס' ע"ז דף ס"ב דכל שהוא בתערובות לא אמר ר"ש ואם כן אם הי' מוקי במעורב לא פליג ר"ש והיא קושיא גדולה. אך בגוף קושית התוס' י"ל דלפי מה דאמרו בירושלמי פ"ק דחלה דבשני דברים רבים על אחד ודאי מבטלין זא"ז אבל בשני דברים אין אחד מבטל את חברו א"כ שם במשנה דלא מיירי רק בפיגול ונותר לבדו אין מבטלין אבל ר"ל דמיירי בפיגול ונותר וטמא הו"ל שנים על אחד לכך מבטלין ושפיר קאמר ר"ל ואולי התוס' לא גרסו בר"ל גם כן פיגול ונותר ולכך הקשו משם. ובזה ישבתי לנכון מה שאמרו בירושלמי סוף פסחים דריב"ל אמר דפיגול ונותר מצטרפין לטמא את הידים ותמה בשלום ירושלים דהא במשנה אמרו דאין מצטרפין ואמרו בש"ס דקאי לענין טומאת ידים ולפמ"ש א"ש דהירושלמי מפרש דהמשנה קאי לענין אכילה ורק דפיגול ונותר מצטרפין מה שאין כן פיגול ונותר וטמא אין מצטרפין ובש"ס דילן באמת אינו מחלק בין שנים לשלשה דהרי אמרו ופליגא דר"א דר"א אמר כשם שאין איסורין מבטלין זא"ז כך מצות אין מבטלות זא"ז ומשמע דאין חילוק. והנה כשהרציתי זאת להרב החריף מוה' מאיר ברא"ם נ"י ההוא אמר דדברי התוס' נכונים דמ"ש בתירוצם השני הכוונה דעל כל פנים להצטרף שלא יפסל אחת לחברתה ודאי דאינו מצטרף דהרי הצירוף נלמד מקרא דלא יאכל כי קדש הוא והרי בקרא זהו שכלל כל הפסולים דאין לוקין על לאו שבכללות. וזה נכון מאד. גם מ"ש בתירוץ הראשון א"ש גם כן דא"א לומר לאכילה ובמערב דהלשון מצטרפין משמע להצטרף בכזית וזה א"א דל"ש ביטול כל שאינו מרובה זע"ז וזה דחוק אבל מ"ש לישב תירוצם השני זה נכון מאד. אך שבתי וראיתי כי עדיין קשה דכאן לא מקרי לאו שבכללות כי אחרי שעל נותר לחודא או על פגול לחודא חייב מלקות וכמ"ש התוס' בטעמו א"כ אף לענין צירוף ל"ש לומר דלא מיחד לאוי' דהרי אם נימא דהתורה חייבו מלקות כשנצטרפו כל הפסולים בקדש אף אותן שאינו חייב מלקות כשאכלו לבדו מכ"ש שראוי להלקות מלקות על מה שחייב מלקות כשאכלו לבדו כגון נותר ופגול ועיין בפסחים דף י"א וב"ק קט"ז ובנזיר ל"ה ובמנחות נ"ח ובכל המקומות שנמצא ענין לאו שבכללות לא תמצא בכה"ג לאם אכל לבדו כשיעור הוא חייב והתורה אמרה שמצטרף אף כשאכלו ביחד וא"כ אם חייב כשנצטרף הדברים שאין חייב כשאכלו לבדו מכ"ש בזה שנתחייב כשאוכל לבדו וז"ב. ודרך אגב תמהני מה דפריך ר"פ לאביי הא לאו שבכללות הוא והרי אביי ורבא נחלקו בזה ולפי גרסת הרמב"ם בספר המצות שורש ט' והרמב"ן והמג"א שם וכן כתב הכ"מ פ"ה מאסורי מזבח ה"א דאביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות א"כ מה ק"ל על אביי ולפי שטת הרמב"ן בענין לאו שבכללות אפשר לישב וגם אם נימא דאחת הוא דמחייב ל"ק כלל וצע"ג. ובגוף דברי הש"ך אשר הבאתי מראש לפע"ד לישב דכיון דבב"ח ודאי אפשר לסוחטו אסור והיינו אף אם יבא אליהו ויאמר דלא נשאר בו טעם של חלב או בשר כלל אסור דעכ"פ הי' כאן פעם אחת בב"ח דרך בישול שוב נאסר אף שנסחט כלו וא"כ בשלמא כל איסורים שפיר מבטלים זא"ז דכל שיש ששים לא נשאר טעם אבל בב"ח הרי כל אחד היתר בפ"ע וההתחברות אסר וכיון שאפשר לסוחטו אסור שוב האיסור הוא משום דכיון שהי' בו התחברות אסרה תורה והרי כיון שהי' בו התחברות אסרה תורה החלב והבשר אף שכלה כל הטעם וא"כ ל"ש שיבטלו זא"ז דהרי אף שלא ירגיש טעם בב"ח מכל מקום אסרה תורה כל שכבר היתה התחברות ובאמת לדידן דאפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים גם בשאר איסורים אין ראוי לבטל רק שהרא"ש לא ס"ל כן והרי לדידן דקי"ל חנ"נ גם בשאר איסורים כתב הש"ך בסי' צ"ח דמהראוי לאסור ואם כן ה"ה בזה אבל בב"ח ודאי ל"ש ביטול ודו"ק ועיין בשו"ת בית אפרים חיו"ד סי' ל"א ולפמ"ש יש לבאר כל דברי או"ה לפי שטתי ואכ"מ להאריך.