שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״ח סימן ה׳

והנה בהא דאמר מה לעומר שכן מתיר לאו שבתוכה פירש"י לאו דלחם וקלי וכרמל לא תאכל וע"ש בתוספת ולכאורה הי' מקום לומר דמתיר לאו שבתוכה שאסור לקצור קודם קצירת העומר וע"י העומר מתיר הקצירה וא"ל דאינו לאו רק עשה דראשית קצירכם שהעומר יהי' ראשית הקצירה כמ"ש הרמב"ם פ"ז מתמידין הלכה י"ג דז"א דהרי הרמב"ם בעצמו שם בהלכה כ"א כתב דהקוצר קודם קצירת העומר אינו לוקה ומשמע דאיסור לאו יש בו רק שאינו לוקה אברא דבאמת צ"ב דמה לאו שייך בו ואולי כיון דאסור באכילה קודם שמתיר העומר דאף דהקציר כשר כמ"ש הרמב"ם בהלכה כ"א היינו שמותר לאכלו אחר שהובא העומר אבל קודם העומר אסור א"כ הוא שוה לקרבן שהאימורים מתירים א"כ ממילא ה"א שלוקה כל שקצר קודם לעומר דהוה קודש דכל שלא הקריב האימורין הוא קודש וע' תרגום יונתן על פסוק קודש ישראל לד' ראשית תבואתה שכתב דמחייב אם קצר קודם לעומר והיינו באוכל קודם לעומר וא"כ ה"א דהוא כקודש ולכך אשמעינן רבינו דהקציר כשר ואינו לוקה אבל עכ"פ יקשה למה לא קאמר שבא להתיר עשה שבתוכה דעכ"פ ראשית קצירכם כתיב ואולי מזה ראי' דרק קודם קצירת העומר אסור הא לאחר שנקצר העומר אף שלא הביא העומר מותר לקצור וא"כ הקרבת העומר שוב לא מתיר והכ"מ נדחק שם דמנ"ל לרבינו קודם קצירת העומר דוקא ועלח"מ שם ולפמ"ש מבואר כן מהך דמנחות. ובגוף דברי רבינו שכתב דאינו לוקה אם קצר קודם הנה כבר בארתי זאת משום דאינו לאו רק עשה. אמנם מ"ש דהקציר כשר לא נודע טעמו דמנ"ל זאת ולפע"ד דיצא לו מהא דאמרו במנחות דף ס"ח ע"ב דאין מביאין מנחות וביכורים וכו' קודם לעומר ואם הביא פסול וקשה ת"ל דהקציר פסול וא"כ אף לאחר העומר פסול כל שקצר קודם העומר וע"כ דלאחר העומר הקציר כשר וא"כ קמ"ל דפסול קודם הבאת העומר ולכאורה רציתי לומר דז"א דהא באמת ראשית קצירכם כתיב ולא קציר מצוה כדאמרו בדף ע"ב במנחות שם וכ"כ הרמב"ם פ"ז מתמידין הט"ו וא"כ שוב כל שהביא מנחות ממנו הו"ל קציר מצוה וכשר. אך אחר העיון הדבר נכון דכיון דאם הביא פסול והו"ל מצוה הבא בעבירה דקודם לעומר אסור להביא אותם א"כ שוב אסור לקצור דלא הועילו מעשיו ושוב אסור אף לאחר העומר דבשעת קצירה הי' אסור לקצור ונעבדה בו עבירה בעת הקצירה וע"כ דהקציר כשר וז"ב וע' פכ"ה דף קט"ו דחשיב נתעבדה בהן עבירה שאסור בהנאה וה"ה בזה הרי נתעבד בו עבירה ושוב מהראוי לאסור בהנאה ועיין ברש"י דף כ"ט וברמב"ן בסוף חידושיו ליבמות נדפס שם איזה גרגר מחידושיו לסוטה ע"ש וע"כ דהקציר כשר וע' במנחות שם דקשיא לי' לר"ט מ"ש קודם לעומר מקודם לשתי הלחם ושני לי' שבזה לא הותר מכללו אצל הדיוט ואם איתא לשני לי' דלא הותר לי' לקצור קודם לעומר ונעבדה בו עבירה מיהו יש לדחות די"ל דבישנה פוסל אף שהביא קודם לעומר דהיינו שכבר נקצר העומר רק שלא הובא העומר ובזה שוב ל"ש לאסור משום קצירה. ובזה י"ל הא דאמר שלא הותר מכללו אצל הדיוט והקשו בתוס' דת"ל דהא בעינן ממשקה ישראל ולפמ"ש י"ל כיון דע"כ מיירי שמביאה קודם הבאת העומר ונקצר בלילה או ביום קודם הבאת העומר א"כ אם נימא דאין מחוסר זמן בו ביום וכדאמרו במנחות דף ק' ובזבחים דף י"ב וא"כ עכ"פ ממשקה ישראל מקרי דיהי' מותר באותו יום יש לו שעת הכושר דזמן ממילא קאתי ובפרט אותו יום ודו"ק. וע' במכות דף ט' דאם מצא קצור אינו קוצר ואם נימא דלוקה אם קוצר קודם א"כ גם מצא קצור יפסול דנעבדה בו עבירה בעת הקצירה ואף די"ל דמצא קציר היינו שנקצר מאליו אבל זה דחוק וע' מנחות דף ע"ב ועכ"פ בדברי רבינו משמע דבקציר כשר ואינו לוקה. שוב ראיתי שכן הוא בהדיא במנחות דף ה' דפריך מקרב היכא קרבי והא בעינן ממשקה ישראל ומשני דאין מחוסר זמן לבו ביום וא"כ מיושב היטב קושית התוס' וכמ"ש ולפי מה דמסיק הש"ס דהאיר המזרח מתיר ג"כ א"ש דעכ"פ ל"ש ממשקה ישראל ומשם מבואר דהקציר לא נפסל דהרי אמרו שם ל"ש אלא בארבעה עשר וחמשה עשר והיינו דאם הביאה בעת ההיא דפסול אבל אם יביאה אח"כ כשר אף שנקצר קודם העומר וע"כ דכשר דבאמת העומר מצותו לקצור בזמנה ודו"ק היטב. שוב ראיתי מבואר במשנה במנחות דף ס"ד משקרב העומר היו יוצאין ומוצאין שוקי ירושלים מלאין קמח שלא ברצון חכמים ופירש"י דלמא אתי למיכל מיני' והיינו קודם ההקרבה. והנה ראיתי במקנה בקידושין דף ל"ח שחידש דאף לשטת הב"ח דחדש אינו נוהג בשל עכו"ם היינו דוקא שנגמרו ביד הנכרי משא"כ נגמרה ביד ישראל דאסור והביא ראי' ממ"ש הרמב"ם פ"א מתרומות הי"ב דלקח תבואה זרועה מן העכו"ם אחר שהביאה שליש ביד העכו"ם ונגמרה ביד ישראל מפריש תרומות ומעשרות לפי חשבון וע"ש בכ"מ דבא"י לכ"ע הדין כן וה"ה לענין חדש ולפע"ד לבבי לא כן ידמה דבאמת צ"ב ום בתרומות ומעשרות אמאי לא יבטל ברוב שהי' פטור שגם הי' באופן שהרוב הי' פטור וכעין דמבואר בתוס' ב"ק דף ס"ט לענין גידולין וכן הוא באו"ח סי' ש"ך לענין גיגית ונ"ל דבאמת דעת המרדכי דכל דבר שבא לעולם בתערובות ל"ש ביטול וחלקו בכו"פ וכל האחרונים דכל דההיתר היה ניכר בפ"ע עד שלא בא לכלל איסור בטל האיסור בו כמו בהך דגיגית דהיין שהי' בו ע"ש הי' היתר וכל שלא ניכר ההיתר בפ"ע ובא לעולם בתערובות כמו יבמה שרקקה דם שא"א בלי צחצוחי רוק ל"ש ביטול ע"ש ולפ"ז בשלמא תרומה עיקר תלוי במירוח א"כ עד שלא נגמר ל"ש שום חיוב והו"ל בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול אבל בחדש דתלוי בהקרבת העומר וכל שנשרש חייב בחדש שוב שייך ביטול וז"ב לדעתי. איברא דלפ"ז צ"ב בהא דאמרו דאקריב עומר והדר אכלי מעיקרא לא אכלי וקשה אמאי לא אכלו עכ"פ כזית מצה דזה הוה רק חצי שיעור דעכ"פ בשל עכו"ם לא נהג חדש ואף אם נימא דרבה תוס' על עיקר או כיון דעד שבאו לארץ לא נהג חדש אף בשל ישראל אם כן מקרי בא לעולם בתערובות ול"ש ביטול מכל מקום כיון דאינו רק כזית מצומצם ואם כן יש בו של היתר במה שגדל ביד עכו"ם דאינו נוהג חדש והו"ל חצי שיעור על ידי תערובות דמותר וע' כו"פ סי' ק"ט שביאר הדבר באורך והארכתי בזה בחידושי והיא קושיא גדולה וצ"ל דהתוס' הקשו דלמה לא בא העשה דבערב תאכלו מצות ודחי עשה דחדש וכתבו דגזרה כזית ראשון אטו כזית שני ולפ"ז י"ל דל"ש ביטול דבאמת הכזית ראשון כלו היתר משום דעשה דוחה ל"ת והו"ל כעין דבר שיל"מ דהשתא מה שיש לו מתירים לאחר זמן ל"ש ביטול ומכ"ש במה שיש לו היתר גם עתה וכ"כ הר"ן בנדרים דף נ"ב בהדיא לענין פת שאפאה עם בשר ע"ש וכיון שכן שוב גזרינן שמא יאכל עוד כזית שני והיינו שיאכל כ"כ שיהי' בו כזית חדש בכא"פ ואסור ובלא"ה נלפע"ד דל"ש בזה ביטול דהא לענין הכזית מצה צריך שיהי' כזית מצה ואיך שייך ביטול בדבר שניכר בעין ובפרט בדבר דאחשבי' לענין קיום המצוה והא דגזרינן אטו כזית שני היינו שיאכל כ"כ שירבה על ההיתר ול"ש ביטול כלל. ובזה ישבתי לנכון קושית הגאון בעל כו"פ שהעולם מקשים בשמו אחרי דשיעורין נשתכחו בימי אבלו של משה אם כן שוב יש חשש שמא ירבה בשיעורין והיותר מהשיעור שוב אסור ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דעל כל פנים השיעור היותר גדול לא יהי' כזית בכא"פ מן האיסור בלבד ואם כן ח"ש על ידי תערובות אינו אסור וא"ל דצריך למצוה דממנ"פ אם הוא צורך למצוה שוב העשה דוחה ואם הוא יותר משיעור שוב הו"ל ח"ש ע"י תערובות ולכך משני הירושלמי דגזרה כזית ראשון אטו שני ואז חיישינן שיאכל הרבה עד שיהי' כזית בכא"פ ודו"ק היטב. ובזה מיושב היטב מה דהקשו האחרונים דאיך שייך דהעשה דוחה ל"ת הא בעינן מצה הראוי לשבעה והרי לשבעה אינו ראוי ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דכזית מצה שוב יהי' ראוי לשבעה דבכזית מצומצם אין בו רק ח"ש מצומצם על ידי תערובות כל שאינו לצורך מצוה ליכא בו איסור וכמ"ש ואם כן אותו כזית ראוי לכל שבעה. ובזה ישבתי על נכון בהא דקאמר בש"ס מנחות דף ס"ח כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ומשני מצה שאי אתה יכול לאכלו שבעה מן החדש אתה יכול לאכלו ששה ומריש הוה קשיא לי דכאן יקשה קושית הירושלמי דיבא עשה וידחה לא תעשה ול"ש תירוצו על הקרא ומצאתי במקנה בקידושין שם שהקשה כן ע"ש מ"ש בזה מר אביו הגאון החסיד ז"ל דפח"ח ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת אינו ראוי לשבעה ואנן בעינן מצה הראוי לשבעה ואם כן ניהו דבלילה יוכל לאכול כזית אבל יותר אין לו לאכול וגם ביום אין לו לאכל ולכך כתב ששת ימים וע' בשע"המ הלכות נדרים פ"ב ובטעם המלך שם. ובזה מיושב מה שהקשו בתוס' שם דהא בעינן הקרא להורות דכל שבעה רשות מלבד לילה ראשונה ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דדא ודאי אחת היא דאם הי' מצוה בכל שבעה שוב הי' העשה דוחה ל"ת ודו"ק היטב כי ענין נפלא הוא ת"ל. והנה בגוף קושית הירושלמי דליתי עשה ולדחי ל"ת לכאורה לפמ"ש התוס' בשם ר"ת לפרש דהאי ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח דהיינו שאכלו בט"ו בניסן דהוא נקרא ממחרת הפסח ולכך אכלו עוד מעבור הארץ דהיינו ישן וקלוי דהא חדש לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז בניסן דנקרא עצם היום הזה כדכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה והקשה בחידושי מהרי"ט דא"כ למה כתב שאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח הא גם בלילה אכלו דהיו צריכין לאכול מצת מצוה ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבלילה באמת הוה מצי לאכול מן החדש דאתי עשה ודחי ל"ת רק דממחרת הפסח דהיינו ביום דאינו רק רשות לכך אכלו מעבור ארץ דהיינו מן הישן. ובזה מיושב מה שהקשה עוד במהרי"ט דלשטת רבינו תם דהי' להם ישן אם כן אין מקום לקושית הירושלמי דליתי עשה ולדחי ל"ת דהא אפשר לקיים שניהם ולפמ"ש י"ל דבאמת לא הי' להם רק כשיעור אכילה אחת ואם כן אם היו לוקחים בלילה ישן היו מוכרחים לאכול מן החדש בבקר להשקיט רעבונם ובפרט ביום טוב דאסור להיות מעונה ולכך הטיבו את אשר עשו דלקחו לחדש בלילה והי' עשה דוחה ואחר כך אכלו ישן ודו"ק היטב. אבל באמת גוף פירוש ר"ת לפע"ד רחוק מאד דפסקי' לקרא בסכיני' דמעבור הארץ אכלו וממחרת הפסח מצות וקלוי קאי על למטה עד עצם היום הזה לא אכלו וזה דחוק מאד וע"כ לפע"ד העיקר כפירוש הר"י וכן פירש הרמב"ם פ"ז מתמידין הי"א הקרא הזה דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלי קאי למעלה דאכלו ממחרת הפסח דהיינו לאחר של ט"ו. ומזה הביא ראי' דלא כדעת הצדוקים ובאמת שבזה מיושב מה שהרמב"ם הביא ראי' דלא כדעת הצדוקים ובש"ס חפשו ולא הביאו מזה ובאמת שלכאורה ראי' מבוארת היא דמדתלי היתר החדש במחרת הפסח ולא במחרת השבת ש"מ דלא הי' בשבת ומחרת הפסח מתיר ולפמ"ש א"ש דהצדוקים היו יכולין לפרש דמחרת הפסח היינו בט"ו וכמ"ש ר"ת וא"כ אפשר דאין ראי' והי' מקום לכסילים לומר להיפך דלכך לא הקריבו עומר אף בט"ו משום שלא הי' במ"ש ולכך אכלו מעבור הארץ מצות וקלוי ולכך חפשו בש"ס ראיות אחרות ולולא דמסתפינא הייתי מביא ראי' ברורה דלא כדעת הצדוקים ימ"ש מהא דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה דכתבו התוס' דעצם היום הזה היינו ט"ז בניסן וכ"כ כאן ויאכלו מעבור הארץ מצות וקלי עד היום הזה ולפירוש ר"ת היינו וקלי לא אכלו עד עצם היום הזה דהיינו ט"ז וכבר נודע מ"ש האבודרהם בשם הגאונים הובא בב"י סי' תקנ"ו דבעשרה בטבת אם הי' יכול לחול בשבת הי' צריכין להתענות משום דכתיב בעצם היום הזה וכיון שכן שוב ראי' מדכתיב עד עצם היום הזה משמע בכל מקום שיקרה בין בחול בין במ"ש מותר לאכול חדש וא"כ ש"מ דלא כדעת הצדוקים דעצומו של יום מתיר בכל זמן שחל אף שלא חל במ"ש בראשית וז"ב ובתשובה כתבתי בביאור שטת האבודרהם הנ"ל ואכ"מ. והנה במנחות דף ס"ו אמרו דאמר אביי מצוה לממני יומי ומצוה לממני שבועי ואמימר מני יומי ולא מני שבועה אמר זכר למקדש בעלמא הוא ומזה הביאו הפוסקים ראי' דספירה בזה"ז מדרבנן אבל שטת הרמב"ם דספירה בזה"ז ג"כ דאורייתא ועכ"מ מ"ש בשם הר"ן לפרש דברי הש"ס ולפע"ד נראה דהנה בטעם דמני יומי ושבועי נלפע"ד דהנה הש"ס דף ס"ה דמביא ראי' להוציא מלבן של צדוקים דאמרו ממחרת השבת היינו שבת בראשית משום דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבע שבתות תמימות הא כיצד כאן ביום טוב שחל להיות בשבת כאן ביום טוב שחל להיות באמצע שבת ופירש"י דאם חל יום טוב בשבת אז השבתות תמימות אבל כשחל באמצע אין תמימות ע"ש וזה הענין דמנין יום ושבוע דיומא היינו חמשים יום אף כשאינם תמימות ושבועי היינו להורות דלפעמים אינם שבועות תמימות ולפעמים הם תמימות ולפ"ז זה אמימר מני יומא ולא שבועי משום דיומא הוא מצות התורה אבל שבועי אינו רק זכר למקדש ולכך לא מנה דלעתיד לא יהי' חשש דהרי נתבטל דעת הצדוקים ואינו רק לזכר בעלמא דבבית שני הי' צדוקים ימ"ש ולכך לא מני שבועי ודו"ק.