שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״ו סימן ה׳

והנה התוס' בסנהדרין דף ט' ע"ב ד"ה ואין כתבו דהא דאמר רבא עצמו קנה ונכסים לא קנה אף דקיום שטרות דרבנן ואין מהראוי לומר פלגינן דיבורא לא דמי דשם כך הוא נוהג בכל שטרות דעלמא דבגט אשה ובגט שחרור דעלמא המנוה רבנן ע"י בפנ"כ ובפנ"ח אבל בשאר שטרות הצריכו קיום ע"ש. ובזה יש לפרש מה שנחלקו אביי ורבא דאביי אמר מתחלה מתוך שקנה עצמו קנה נכסים והיינו משום דקיום שטרות אינו רק דרבנן שוב ל"ש פ"ד נאמן גם על הנכסים וע"ז השיב רבא כמ"ש התוס' בשלמא על עצמו נאמן מידי דהוה אגט אשה אלא נכסים לא לקני מידי דהוה אקיום שטרות דעלמא וכמ"ש התוס' ואך מה דהדר אביי ואמר מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו אינו מובן דאיך שייך שיחזור מהיפוך אל היפך ועתוס' שם אמנם נראה דהדבר נכון דהנה בהא דאמר רבא בסנהדרין דף י' פלוני רבע שורי אדם קרוב אצל עצמו אמרינן אצל ממונו לא אמרינן וביאר הרא"ש בפ"ק דמכות דהיינו דלגבי שור אינו בגדר בע"ד והעדות שאמר על האחר נמי בטל דהוה עדות שבטלה מקצתה ובחידושי הר"ן בסנהדרין כתב דבכל ממון הוה בגדר בע"ד ולא הוה עד רק שם דהוה ענין לעצמו דהשור נדון בסנהדרין בזה ל"ש תורת בע"ד ע"ש ולפ"ז יתפרש היטב דאביי הדר בי' וס"ל דעל הנכסים דהו"ל בגדר עד ולא בע"ד כמו שנראה מהרא"ש שלא חילק בין ממון שצריכין לדון עליו או סתם ממון שאומר שהוא שלו וא"כ שוב הו"ל בגדר עד ועדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וע"ז חידש דבממון הו"ל בגדר בע"ד ולכך נכסים לא קני דבעי קיום אבל עצמו למה לא יקנה ושייך פלגינן דיבורא וע"ש בר"ן שביאר בהדיא דרק בעבד הוה סתם ממון ול"ש עדות שבטלה מקצתה ולכך עצמו קנה ונכסים לא קנה וז"ב בביאור כל הסוגיא ולכאורה רציתי לומר דע"כ ל"ש לומר דקיום שטרות אינו רק מדרבנן משום דלא חציף אינש לזייף והיינו כשמזייף כל הענין אבל כאן דבאמת אמרינן שנתן לו גט שחרור וא"כ י"ל דאמר לעדים לכתוב ונמסר בידו כהוגן והוא זייף וכתב גם כל נכסיי נתונים לך בזה ל"ש לא חציף לזייף דגוף ענין הגט הי' אמת אך לא נזכר בשום מקום סברא זו והי' מקום להאריך בביאור כל סוגיא ואמנם לפי שהיא סברא חדשה לא רציתי להאריך. והנה לכאורה הי' נ"ל דבר חדש בישוב קושית הפ"י שהבאתי הלא מראש דבגט שחרור הוה כש"ק בגט כיון דזכות היא לעבד ע"ש. והנראה בזה דהנה גוף דברי הר"ן דבש"ק א"צ לומר בפנ"ח נלפע"ד עפמ"ש הט"ז באהע"ז סי' י"ז בטעם דחיישינן שמא שכרה העד משום דכיון דאמרו בגיטין דף ס"ג דבורא מקרי ואמרה מעשה לא קעבדה וכתבו התוס' דדיבור שנגמר עליו זו המעשה הוה כמעשה ולא יאמרו ע"ש ולפ"ז כיון דטעם ע"א בעדות אשה דנאמן הוא רק משום דדייקא ומנסבא א"כ שפיר יש לחוש שמא תשכור העד ול"ש לומר דמעשה לא עביד דהא אינו רק דיבור בעלמא דהעד אינו גומר המעשה דעדן צריך לדיקא שלה ובכה"ג שוב יש לחוש שמא תשכור עד דהעד ירצה להעיד שקר דהוה דיבור גרידא ע"ש ודפח"ח ולפ"ז נ"ל דגם בשליח האומר בפנ"ח שפיר האמינו חז"ל דאף דדיבור מקרי ואמר אבל כאן הרי גומר המעשה דהרי ע"י שהוא אומר בפנ"ח יכולה להנשא וא"כ שוב ל"ח שמא תשכור אותו דבשלמא אם לא יאמר בפנ"ח יש לחוש שמא תשכור אותו דהרי כל שאינו אומר בפנ"ח א"כ לא נתיר אותה להנשא דחיישינן שמא לא נכתב לשמה וא"כ מה עושה בזה שמביא לה גט ואומר שבעלה שלח לה גט הא היא יודעת האמת שלא שלח לה וגם הב"ד לא יתירו להנשא כל שיש לחוש דלמא לא נכתב לשמה כיון דרבנן אצרוך א"כ שוב יש לחוש שמא שכרה אותו אבל כל שאמר בפנ"ח שוב האמינו אותו חז"ל והב"ד מתירין אותו שוב ל"ח שמא תשכור אותו דהוה דיבור דאתי לידי מעשה ולפ"ז זהו ההבדל שבין שליח להולכה ובין שליח לקבלה ששליח להולכה אינו רק כקוף בעלמא שמביא לה הגט אבל אינה מתירה להנשא וא"כ מה לו בזה ששפיר יש לחוש שמא תשכור אותו והוא אינו עושה שום מעשה כיון דרק בקבלתה מתגרשה וכל שהב"ד יחישו שמא מזויף הוא לא יתירוה שוב לא יחיש העד לעצמו אבל שליח לקבלה דהוא בא ואומר דכבר נתגרשה בקבלתו הגט וא"כ ל"ש לומר דהוה דיבור דאין לך מעשה גדול מזה דהא הב"ד לא הי' צריכין להשגיח כלל על הגט ואף אם הי' נקרע היתה מתגרשת בקבלתו בלבד ולכך נאמן השליח אף כשאינו אומר בפנ"ח וז"ב ולפ"ז בעבד דהוא אינו רק שליח להולכה רק כיון דזכות היא לו שיצא לחרות הוה כש"ק וא"כ ל"מ לשטת הרי"ף ורש"י קודם חזרה דאינו משוחרר עד שיגיע הגט שחרור לידו דא"כ שוב לא עביד מידי ואף לשאר פוסקים שייך לומר דישכור אותו שיאמר שנעשה שליח וא"ל דזה הוה מעשה דז"א דכיון שהוא יודע האמת שלא נשתחרר מה עושה בזה דא"ל דהוא ישוחרר תיכף וא"צ להגט כלל דז"א דניהו דלענין איסור העד נאמן אבל לענין ממון צריך העבד לשטר שחרור ושוב לא עשה כלום עד שיגיע לידו ודו"ק. יהי' איך שיהי' עכ"פ גוף הסברא לחלק בין ש"ק לש"ה נכון מאד לפמ"ש הט"ז. אברא דלפ"ז צ"ב הא דפריך הש"ס בגיטין דף כ"ד אשה מכי מטא גיטה לידה אגרשאי לה ופרש"י וכן הוא שטת הרמב"ם דל"צ כלל שתאמר בפ"נ וקשה אמאי תהי' נאמנת והא כל שחיישינן שמא תשכור העד והיינו דהבע"ד בעצמ' חיישינן שמא שכרה אף דהעד ל"ח כל שדיבורו עביד מעשה גבי הבע"ד חיישינן וא"כ מכ"ש כשבאת בעצמה ואומרת שקבלה גיטה למה תהי' נאמנת וצ"ל דל"ח לזה דפשיטא דלא תקלקל עצמה וכמו באשה שאמרה מת בעלי דנאמנת וה"ה בגירושין דאין לה על מי לסמוך ואם יבא בעלה ויערער לא תהי' מגורשת ולכך האמינוה. ובזה נלפע"ד דזה סברת הראב"ד שהשיג על הרמב"ם וס"ל דבאשה המביאה גיטה אינה נאמנת והיינו דכאן דהיא מגורשת כבר א"כ הו"ל בע"ד ואינה בגדר עד ומעולם לא האמינו חז"ל לבע"ד ורק באשה האומרת מת בעלי דמשום עגונה הקילו אבל כאן מה חשש עיגון בזה הא תוכל לומר בפנ"ח או שתביא עדים או ראי' שנתגרשה. ובזה מיושב היטב דברי הריב"ש סי' שפ"ה שכתב דהא דפריך הש"ס אשה מכי מטי גיטה לידה אגרשה היינו שאף אם אומרת בפנ"ח ל"מ כל שיש עוררים וצריכה להביא עדים שיקיימו החתימות ואף באין עוררין עכ"פ בפנ"ח צריכה לומר ותמה הפ"י בחידושיו בגיטין דף כ"ד דממ"נפ מה מועיל אמירתה בפנ"ח וע"כ משום דמדאורייתא א"צ קיום והאמינוה בדרבנן א"כ ה"ה די"ל דא"צ לומר בפנ"ח דאוקמא אדאורייתא ולפמ"ש א"ש דבאמת אם לא תאמר בפנ"ח נמצא שהיא מתגרשת בקבלת הגט א"כ אינה בגדר עד דאינה שליח כלל רק בע"ד ואיך תהי' נאמנת אבל כל שתאמר בפ"נח א"כ כ"ז שלא אמרה בפנ"ח דין שליח יש לה והוה בגדר עד דאין נ"מ אם מעידה לאחרים או לעצמה ושוב שייך לומר דמעשה לא קעבדה דהרי דיבורה מתירה אותה ויש לה דין עד וז"ב לדעתי ודוק היטב. ועיין ברמב"ם פ"ז מגירושין הלכה כ"ד ובה"ה ולח"מ שביאר דברי הראב"ד דיש חילוק בין בעל דבר דהוא נוגע לעד וזה כעין מ"ש ודוק. עוד נ"ל בסברת הראב"ד וריב"ש דהנה בהא דמשני הש"ס דא"ל הרי את שליח להולכה עד מקום פלוני כתב הר"ן דאף דיש לה מיגו דאם רצתה היתה באת ואומרת נתגרשתי בגט זה ונאמנת כשהגט בידה מ"מ כשהיא שליח להולכה צריכה לומר בפנ"ח בשאר שליח ואינה נאמנת מכח מיגו ועיין בב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"ה וביאור הדברים נלפע"ד דהא כל שעשה אותה שליח להולכה הוה כאלו התנה עמה שלא תתגרש עד שתאמר בפנ"ח והוה ככל תנאי דצריכה לקיים ול"ש להאמינה במגו דבאמת נאמנת רק דצריכה לקיים התנאי כמו שהתנה עמה וז"ב. ומעתה גם באשה עצמה דכיון שמדרבנן חשו חז"ל שמא אינו הגט והצריכו לומר בפנ"ח בין לרבה ובין לרבא א"כ לא גרע מאלו התנה הבעל עמה דל"ש להאמינה אף במיגו מכ"ש נגד תקנת חז"ל והרי אמרו כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכתבו הראשונים דהוה כאלו מתנה ע"מ שירצה אבא ואם כן הקידושין יש להם קיום וחלות עד שיאמרו חז"ל שהיא מגורשת וכל דרבנן אצרכו קיום לא נתקיים התקנה ואינה נאמנת עד שתאמר בפנ"ח ובזה ניחא מה שהצריכו חז"ל לשליח לאמור בפנ"ח דאף דמדאורייתא אזלא לה החזקה וכבר נודע מ"ש הר"ש בפ"ה ממקואות דכל שאזלא החזקה מדאורייתא אף שנשאר מדרבנן ל"ש להעמיד על חזקתו הראשונה דחזקתו הראשונה כבר אזדא לה וה"ה כאן למה לא יהי' נאמן אף בלי אמירה כל שאזל החזקה ולפמ"ש א"ש דכל שרבנן אצרכו וחשו שמא אינו גט שוב לא אזל החזקה דהוה כאלו הי' תנאי בדבר ואך כל שקיים התנאי כפי שצוו חכמים שוב נאמן. ובזה נלפע"ד דלכך אמרו בריש גיטין כיון דמה"ת כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי ורבנן הוא דאצרכו ואהני להו דאם בא בעל ומערער לא משגחינן ביה והקשה הש"ך בסי' מ"ו והלח"מ בפ"ז מגירושין דלשטת רבינו אביגדור דכל דבע"ד טוען מזויף מה"ת צריך קיום אם כן אם יבא הבעל ויערער שוב מה"ת צריך קיום ולפמ"ש א"ש כיון שעד שלא בא וערער אז מה"ת אמרינן דמסתמא הגט כשר ואינו מזויף דמה"ת א"צ קיום ושוב אזדא לה חזקת א"א ואז הי' נאמן העד מה"ת וגם מדרבנן כיון דאמר בפנ"ח ואם כן שוב הרי קי"ל דאיסור בע"א הוחזק והיינו כיון דאז בעת שהעיד הי' נאמן העד דלא הי' חזקת א"א כלל ושוב אף כשבא הבעל ומערער הע"א נאמן יותר כמו דנאמן כשהוחזק האיסור על ידו וכמבואר ברמב"ם ר"פ ז' מסנהדרין וגם כאן הוא כן וז"ב. ובזה מיושב קושית הב"ש סי' קמ"ב סק"ה דאמאי אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא והא לשטת הפוסקים החולקים על רבינו אביגדור אף כשהבע"ד טוען מזויף אינו נאמן ולפמ"ש א"ש דבא"י דלא צריך לומר בפנ"ח ואם כן לא הוחזק ההיתר עפ"י ע"א כלל דהא ל"צ להאמינו כלל ושוב לא אזדא לי' החזקה עפ"י הע"א רק בעצמותו וכל שבא הבעל וטוען מזייף שוב הדרא חזקת א"א לדוכתא ואין ע"א נאמן נגד חזקת א"א ודבר שבערוה ולא הוחזק להיות מגורשת על פיו כלל רק ע"פ הגט בעצמו והרי כל שמערער הבעל על הגט אמרו רבנן דיש לחוש לו ושוב ע"א אינו נאמן להוציא מחזקה דעכ"פ הוה כאלו הי' תנאי בדבר שיהי' צריך קיום וכמ"ש למעלה וז"ב כשמש ודוק.