שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״א סימן ה׳

והנה בהא דאמרו בפסחים למ"ד אמר רבא הלכתא חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו אסור במשהו כרב הוציא רש"י מזה דהלכה כר"י דמב"מ במשהו והתוס' שם ובחולין דף צ"ז ד"ה אמר האריכו דל"ג במשהו כרב ע"ש ובחולין יש בזה כמה ערובי דברים מה שלא שייך בכל דבריהם. ומ"ש ומ"מ לא הי' פוסק ר"ת הלכה למעשה בחמץ בפסח וכשהי' מוצאין חטה בתרנגולת בפסח הי' מצריך להשהותה עד אח"פ וזה אינו שייך לשם ובפרט מ"ש אח"כ דל"ח כמעוכל זה בודאי אין לו שייכות לשם וכבר כתב השל"ה שמצוה לתרץ לשון התוס' והקשור בדבריהם ולפע"ד נראה דהנה באמת יש לומר בחמץ דאסור במשהו משום דהוה דשיל"מ והיינו משום דבתערובות מותר לאח"פ וכמ"ש הרמב"ם והר"ן באלפסי פכ"ש האריך בזה ומעתה אדרבא לרב דס"ל מב"מ במשהו מה"ת אם כן ל"ש דשיל"מ בא"מ דהא באמת אסור מה"ת וכמ"ש הר"ן בשם י"א דלכך הוה דשיל"מ כיון דמה"ת מותר לר"ש לאח"פ אף שהחמירו חכמים לא נקל בשביל זה אבל לרב כיון דמה"ת אסור ל"ש דשיל"מ ואם כן עכ"פ בא"מ ל"ש לגזור אבל לדידן דלא קי"ל כרב ואם כן מה"ת מותר ולכך הוה דבר שיל"מ ובחמץ החמירו אף בא"מ כמ"ש הרמב"ם משום דכתיב כל מחמצת ומעתה י"ל דאדרבא לפי שס"ל לרבא כר"י דמב"מ בטל לכך אמר סתמא דחמץ בפסח אסור דהיינו בנו"ט וכר"י ואם כן שוב אסור במשהו דהו"ל דשיל"מ ולכך לא אמר בהדיא דהלכה כר"י דהרי ר"י פסק בחמץ בפסח גופא ולרבא אדרבא מכח דפסק כר"י לכך יש להחמיר והיינו משום דהוה דשיל"מ מה"ת וזהו דכתבו שם לפרש אמאי לא פסק כר"י ואף דבתוס' פסחים למ"ד מפורש טעם אחר מפני מה לא פסק כר"י בהדיא אבל כאן י"ל דכוונו לטעם אחר וגם יש לכוין דבריהם שם לכאן דה"א דלאחר זמנו יהיה אסור דקנסא קנסו אם כן שוב לא הוה דשיל"מ דהא גם התערובות אסור לשהות ואף דמה"ת מותר להשהות מה בכך כיון דעכ"פ הוא ישרוף אותו ולא יגיע לאחר פסח וע"כ לא כתב הר"ן רק לפי האמת דתערובות מותר רק דגוף החמץ אסור שפיר קרי דבר שיש לו מתירין דמן התורה מותר הכל ומדרבנן על כל פנים התערובות שרי אבל אם נימא דמדרבנן אסור להשהות שוב בודאי לא הוה דשיל"מ ולזה אמרו דלכך לא פסק כר"י ואם כן שוב אדרבא ע"י דפסק כר"י שוב הו"ל דשיל"מ וז"ש התוס' בחולין ולכך להלכה למעשה לא פסק דמותר והוא מצריך להשהותה והיינו דמשום זה הו"ל דשיל"מ. והנה בביצה אמרו בדף ה' דהיכא דמקלי קלי לאיסורא לא הוה דשיל"מ ולפ"ז אם היינו אומרים דחטה חשוב כמעוכל שוב לא הוה דשיל"מ ולזה כתבו דאין ללמוד מטומאה וגם אנן לא קי"ל דהוה כמעוכל. ובזה נראה לפרש מ"ש התוס' ועוד דבספרים ישנים ל"ג רב לטעמי' אלא ה"ג והא רב ושמואל דאמרו תרוויהו דשלא במינו בנו"ט ומשני דגזר בא"מ אטו מינו ותמה המהרש"א דמה הועילו בזה הא כל עיקר דל"ג רבא לטעמי' משום דגם לדידן אסור אף שלא במינו במשהו ואם כן גם לרב יכול לומר האי טעמא ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דלדידן שפיר נקרא דשיל"מ כיון דמן התורה מותר ושפיר גזרו בשא"מ אטו מינו אבל לרב דסבירא לי' מב"מ במשהו מן התורה שוב לא הוה דשיל"מ ולזה כתבו דמכל מקום בחמץ גזר א"מ אטו מינו ודו"ק היטב כי דברי התוס' מזוקקים ומדוקדקים. ובזה מיושב היטב מה דכתבו התוס' דהא דל"ח חמץ בפסח בהדי הך דמסייע לר"י משום דחמץ אף שלא במינו במשהו ותמה המהרש"א דלמה לא הקשו להיפך דבברייתא דמסייע לרב למה לא תני חמץ בפסח דאף שלא במינו במשהו ע"ש ולפי מה שכתבתי אתי שפיר דבאמת זה א"צ למתני' דהא אדרבא אם שלא במינו בנו"ט שוב בחמץ בודאי אסור במשהו משום דהוה דשיל"מ וכמ"ש הרמב"ם ואדרבא לרב צריך לדחוקי דבחמץ גזרו אף דאינו דשיל"מ משום חומר חמץ ועל כל פנים ל"צ למתני חמץ בפסח דזה ודאי במשהו אבל לר"י שפיר קשיא להו דלתני בהדי טבל ויי"נ וע"ז אמרו דבאמת הוא חמור מזה ואף שלא במינו הו"ל דשיל"מ וכמ"ש ודוק היטב ועיין בשו"ת נו"ב מהד"ק חלק יו"ד סי' צ"ב שכל אריכות דבריו הם דברים פשוטים כאן בתוס' וצ"ע שלא הזכיר דברי התוס' כאן שמבואר כן בהדיא.