שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״א סימן ג׳

ודרך אגב אבאר מה שנשאלתי א' חוה"מ של פסח שנת תרי"ב מהרב ר' חיים בעל המחבר שנות חיים במה שאירע יהודי א' מכר תבואה לישראל עפ"י קבלת ערבון כנהוג והמנהג כל עוד שלא בא ליד הלוקח הוא באחריות המוכר ושלח התבואות קודם הפסח אבל הנכרים המובילים תבואה נתאחרו מלבא עד יום א' חוה"מ ויש בהתבואה דגן שצמחו והנה הלוקח לא רצה לקבל וגם איזה קונים מכרו התבואה לעכו"ם מה שיובא אלי' בפסח אמנם המוכר הוא לא מכר קודם הפסח ויש לשאול מה יעשה בהדגן שצמחו כי אחר שלא ביטל ולא מכר והחמץ עדיין באחריותו א"כ שוב יהי' חמץ שעבר עליו הפסח והוא הפסד מרובה ואמרתי בזה דיש לצדד להיתר דהרי הדגן שצמח יש רוב כנגדו שלא צמחו ומהתורה מב"מ ברובא בטל ואם כן עכ"פ לא עבר בב"י מה"ת א"כ עכ"פ לאחר הפסח אינו חייב לבער כמבואר סי' תמ"ז לענין חמץ נוקשה עי"ש סעיף י"ב דכל שלא עבר בכ"י מה"ת ליכא למקנס וגם נלע"ד דל"ש כאן ב"י דהרי הר"ן ריש פסחים כ' דטעם דהתורה אמרה שעובר עלי' בב"י הוא מטעם שחייב כרת באם אוכל ממנו וגם הרשב"ץ ביבין שמועה במאמר חמץ הובא בפר"מ בפתיחה להלכות פסח חלק א' אות ט' דהתורה החמירה עלי' בב"י כדי שלא יבא לאכול משום דחמץ לא בדיל מיני' ולפ"ז באמת כל חטה בפ"ע אין בו שיעור כזית לעבור עליו בב"י לדעת הרבה פוסקים דח"ש אינו עובר בב"י ואף שבהתרבות החטים המצומחים יהי' כשיעור והוה כטומאת משא ועיין מ"א סי' תמ"ב סק"א מ"ש בשם הרמ"ך מ"מ מב"מ גם הוא הסכים דאינו חייב בביעור ובתשובה הארכתי בביאור דבריו ועיין מלמ"ל פ"א ממשכב ומושב דטומאת משא אינו רק מדרבנן מיהו בלא"ה עכ"פ אינו ראוי לאכילה רק כשיטחן והרי כשיטחן עם חטים יהיה ס' נגדו ופשיטא דלא יבררו החטים המצומחים לבדן לטחון ואם כן יתבטל בס' ואם כן ליכא חשש שמא יבא לאכול דאפילו יאכל לא יהיה בו נתינת טעם ושוב ל"ש לעבור עליו בב"י ועיין סימן תמ"ז במ"א ס"ק י"א ולע"ד כאן אף הרשב"א מודה דל"ש שמא יבשלם ויתן טעם כמ"ש דהא יהי' ששים נגדו אמנם כאשר השקדתי בזה ראיתי בפר"ח סי' תנ"ג שדעתו דחטים המצומחים הוה איסור ניכר ול"ש ביטול כלל ולפע"ד מסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן ומהלבוש שם כפי שביאר הפר"מ במשבצות סק"ב מבואר בהדיא דהוה כאיסור שאינו ניכר וגם מצד הסברא הוא כן דאטו ניכר החמץ בעין רק מתוך שהם מצומחות יש לחוש שמא יהי' בהם חמץ ול"ד להך דרשב"א סי' תפ"ו שהביא הפר"ח דשם החטין הם בקועות ניכר הביקוע וביקוע ודאי הוא חמץ משא"כ כאן ומ"מ צ"ע הדבר ומה גם דכ"ז הוא לאחר הפסח אבל בתוך הפסח מחויב הוא לבררו ולזרות החטים המצומחים ולבערם כנלפע"ד וצ"ע.