שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ל״א סימן ב׳

מ"ש מעלתו בענין חטים הנמצאים בפסח בבאר שראה בספר גא"י סי' מ"ט היתר חדש ותורף דבריו עפ"י תשובת רש"י שהובא בב"י סי' תמ"ז דכת' דאפילו למ"ד חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו וה"מ בעיני' דקנסינן לי' משום דעבר על ב"י אבל ע"י תערובות כי הכא שלא שימר הבשר ואיכא למיחש שמא נמלח בדבר שיש בו חמץ אפ"ה אינו אסור אלא בנ"ט ע"ש הרי מבואר דלרש"י כל עיקר הא דחמץ במשהו הוא משום דחומרא דב"י וב"י ולפ"ז החטים שנפלו לבאר דהוא מקום הפקר שאין לו שם בעלים ל"ש ב"י וב"י וא"כ ממילא בטל בששים ואינו אסור במשהו וגם אם נתערב אצל גוי בפסח כל שיש ששים מותר לישראל דל"ש משהו כיון דלא עבר על ב"י זהו תורף דבריו וע"ז שאל אם יש לסמוך עליו הנה לפע"ד הדבר א"א לאמרו דכל טעם דמשהו יהי' בשביל שעבר על ב"י ולפ"ז מהראוי להתיר על כל פנים תרי משהו בפסח דמשהו ראשונה שנתערב א"כ ל"ש קנסא דב"י וב"י וכמ"ש רש"י בעצמו בתשובה שם וא"כ הי' מותר התערובות השני וההיפוך מבואר דהרי הנקה"כ ביו"ד סי' צ"ב והמ"א סי' תס"ז ס"ק י"ג אוסרין הכל וע"ש מ"ש בשם או"ה ואף הט"ז החולק אבל לא מטעם זה רק דתרי משהו לא אמרינן וגם לפי מה שהעלה הב"ח סי' תמ"ז דאם שהי' למשהו בעין עד לאחר פסח לא עבר עלה והמ"א סי' תמ"ז הסכים כן ואף שהי' במקום א' נאסר וכ"כ בסי' תס"ז שם וע"כ כל שלא שייך קנסא דב"י וב"י בכה"ג אינו מהראוי לאסור במשהו דעיקר טעמו של רש"י הוא לפי דקנסו שעבר על ב"י וב"י כשהוא בעין וגם לדבריו א"כ נפל פותא בבירא לא יאסר לעולם דכל היכא דאפקר להפת ולא עבר על ב"י מה בכך שנמצא במים הא לא עבר על ב"י כל שבטלו וההיפוך מבואר וגם בפסחים דף מ' אמרו מי תשמישו של נחתום ישפכו סבור מפני שהן מחמיצין ומחלק הש"ס בדף מ"ב בין קוו וקיימי ללא קוו וקיימי וכן קי"ל בטוש"ע או"ח סי' תנ"ט והרי שם ודאי מפקר להו וא"כ לא יאסר אחר כך כלל מיהו שם עיקר האיסור משום שלא יעבור על ב"י ואף שבאמת המים מופקרים כבר הרגיש בזה המ"א סי' תנ"ט סק"ט וכת' דאינו רק לכתחלה ועט"ז שם ובח"י וא"כ אין ראי' אבל עכ"פ גוף הדבר א"א לומר ובאמת לפי הבנת הספר הנ"ל א"כ בחמץ נוקשה דודאי לדידן אף אם מדאורייתא הוא אבל אינו עובר על ב"י וב"י וכמ"ש התוס' דף מ"ב בשם הריב"א א"כ שוב אינו במשהו והרי דעת התה"ד דנוקשה הוא במשהו והמ"א סי' תס"ז סק"ה כ' דס"ל להתה"ד דנוקשה מה"ת ולפי הבנת הגוא"י ע"כ דלא ס"ל כשטת רש"י דהטעם משום ב"י דאף דרש"י לשטתו ס"ל דאלו עוברין הוא לענין ב"י אבל אנן בדידן לא קי"ל כן כמבואר סי' תמ"ב ס"א אבל באמת לפע"ד אין כוונת רש"י דכל דל"ש ב"י וב"י לא אסרינן במשהו דז"א רק דכל דהוא בעין דשייך איסור ב"י וב"י אם הי' שלו אסרו חז"ל במשהו משום קנסא אבל במקום דהוא ספק שמא נתערב דל"ש בזה ענין ב"י וב"י לא קנסו חז"ל לאסור ספק משהו וז"ב בכוונתו. ובגוף דברי רש"י הנ"ל כפי הנראה שהבין דטעם דחז"ל אמרו שהוא במשהו דהוא קנס שעבר על ב"י וב"י ולפ"ז נ"ל ברור מ"ש רש"י בע"ז דף ע"ג דחמץ בפסח כשנתערב חתיכות שמשליך אחד מהם לנהר והשאר נותן לכלבו ותמה הרא"ש דיבש ביבש חד בתרי בטל ולפמ"ש א"ש כיון דלענין ב"י על כל פנים עובר כמ"ש המ"א סי' תמ"ז דעל כל פנים יש כאן חמץ ואם כן לכך צריך להשליך אחד ולאסרו באכילה דעל כל פנים שייך קנס דהוא במשהו ומשום דעבר על ב"י אבל כל שמשליך אחד ותלינן שזה שנאבד ושוב לא עבר על ב"י שוב מותר בהנאה אבל באכילה אסור דכיון דאסור במשהו שלענין ב"י ל"מ מה שנאבד אחר כך דמכל מקום יש ספק שמא נשאר איסור ולכך אסור באכילה אבל בהנאה מותר דעל כל פנים ל"ש הנאה דאינו נהנה שהרי נפל אחד וז"ב ובחידושי אמרתי בזה דע"כ ל"ש ביטול ברוב ביבש ביבש רק היכא דלא נשאר איסור אחר כך כמו ברוב דיינים דהמיעוט כמאן דליתא אבל כאן דלענין ב"י עדן שם חמץ ע"ז כמ"ש המ"א סי' תמ"ז סקי"א ואם כן ממילא לא בטל גם לענין אכילה ולכך משליך אחד ואינו מותר רק בהנאה שלא נהנה וכמ"ש ודו"ק. ועיין סי' תמ"ז בטור וב"י במ"ש בשם הרוקח נמצא בדלי מים חתיכה אחת חמץ וכו' כי עכו"ם שמביא המים שמא נתן חמץ וע"ש בב"י וט"ז ס"ק י"ז שמבואר דלא כגוא"י הנ"ל. והנה מדברי רש"י אלו משמע דעובר על ב"י בח"ש והרי כ' דלכך משהו אסור בחמץ בין במינו בין שלא במינו ה"מ אי איתא בעיני' דקנסינן לי' שעבר על ב"י אלמא דאף במשהו חמץ עבר על ב"י ובאמת הרבה ס"ל כן דחמץ עובר על ב"י בח"ש אבל רבים מאחרונים שחולקים בזה ועיין באא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו ובאמת שלפע"ד הי' נראה דבב"י ודאי שייך בחצי שיעור דבשלמא לענין אכילה שייך לומר דאכילה הוא בכזית ובצרי לי' שיעורא אבל ב"י כל משהו ומשהו הוא רואה ולמה לא יעבור על ב"י. ובגוף הדין דחטין בבאר היו נלפע"ד דבר חדש דהנה חטים בבאר הוה נ"ט לפגם כמ"ש המרדכי וגם שעורים בבאר הוה נטל"פ וגם עיסה מסתמא נטל"פ כמ"ש המ"א סי' תמ"ז ס"ק י"ז לפ"ז הי' נ"ל דאף דנטל"פ אסור בפסח במשהו יהי' מותר דלפמ"ש הרמב"ם בטעם דחמץ אסור במשהו משום דהוה דשיל"מ א"כ הא מבואר ביו"ד סי' ק"ב ס"ד דהיכא דהמאכל מתקלקל ל"ש דשיל"מ לפ"ז ל"מ כשנפל למים דמשקה סרוח אין שם משקה עליו אם כן אין שייך דשיל"מ דיהי' מותר לאח"פ דהא לאח"פ לא יהי' מותר דהא לא יוכל להשהותו כ"כ דבאמת הוא נטל"פ אלא אף במאכל כל שנטל"פ א"א להשהותו על אחר זמן איסורו דבודאי יהי' מוסרח כיון שגם כעת הוא מוסרח ואף אם נימא כמ"ש הרשב"א במשמרת דנטל"פ דאינו ב"י אינו סרוח גמור רק שכל שאינו נ"ט לשבח במאכל לא אסרה תורה אבל הבלוע בעצמה נאסר והוה נבלה וא"כ שייך דשיל"מ נלפע"ד דבאמת לכאורה ל"ש דשיל"מ כלל במשהו דל"ש לומר עד שאתה תאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דכל שהוא אינו רק משהו א"כ לא נרגש הטעם ולא יאכל באיסור כלל וגם לא יאכל בהיתר וצ"ל דכיון דעל כל פנים יש בו משהו נרגש משהו על כל פנים וגם זה המשהו לא יאכלנו באיסור רק בהיתר גמור ולפ"ז בנטל"פ דבאמת נטל"פ מותר רק דכל שמשהו אסור נטל"פ נמי אסור אבל ל"ש לומר עד שאתה תאכלנו באיסור דאינו איסור כלל וגם ל"ש שיאכל בהיתר דאחר כך לא יורגש כלל הטעם האיסור דהרי באמת נטל"פ הוא. אברא דהמ"א כת' בסי' תמ"ז ס"ק מ"א דנטל"פ ומשהו גם כן המנהג לאסור ומביא כן בשם תה"ד סי' קכ"ח ועיינתי בתה"ד ומצאתי שמביא ראי' מחטין בבאר וכת' המרדכי דנטל"פ ואפ"ה אסרו המרדכי ע"ש ונהנתי שכוונתי בראייתו אבל באמת קשה דהא ל"ש דשיל"מ אמנם נראה דהמרדכי לשטתו דס"ל דלכך חמץ הוה במשהו משום דלא בדילי וכרת לכך החמיר גם בנטל"פ ומשהו ועיין מ"א סק"ה שם וגם המהרא"י ס"ל עיקר הטעם דלא בדילי כמ"ש סי' קפ"ו אבל לפי טעמו של הרמב"ם משום דשיל"מ יש להקל. ובזה נראה דמה שהביא התה"ד ראי' מדברי התוס' בפסחים דף ל' ד"ה לשהינהו שכתבו בשם הר"י דהואיל ואיכא תרתי לטיבותא במשהו ונטל"פ שלא במינו יש להקל והרי דנטל"פ ומשהו מקילין ולפמ"ש א"ש דרב לטעמו דס"ל דמב"מ במשהו בכל איסורים וכר"י א"כ בשלא במינו דלא גזרו רק אטו מינו ולכך בנטל"פ ומשהו יש להקל משא"כ לדידן דמחמירין בשביל דהוה כרת ולא בדילי לכך גזרו אף במשהו ונטל"פ ודו"ק. ובזה יש לישב קושית השעה"מ פ"ח מחו"מ ה"ה דמה נסתפק התה"ד הא הר"ן כתב רק דקדירות אין בהם נ"ט רק משהו והכריח כן מדפריך ונשהינהו לאחר פסח ונעביד בהו בשלא במינם ואם כן איך אפשר דרב ס"ל נטל"פ אסור והא הוה נטל"פ ומשהו ולפמ"ש א"ש דבאמת מה דיש מקום להקל בנטל"פ ומשהו הוא לטעם דהוה דשיל"מ אבל לרב דמשום דס"ל מב"מ במשהו אתינן עלה א"כ יש לומר להיפך דגם נטל"פ ומשהו אסור. ובזה יש לישב גם הקושיא ממ"ש רש"י דלית הלכתא כוותי' דרב משום דקי"ל נטל"פ מותר וזה משעברו עליו הפסח הופג טעמו והבין מזה הטור דרש"י ס"ל נטל"פ מותר וקשה הא שאני התם דהוה נטל"פ ומשהו ולפמ"ש א"ש דרש"י לשטתו דס"ל הטעם דמשום דהוה כרת ולא בדילי ואם כן אין נ"מ בין נטל"פ ומשהו ביחד ודוק היטב. ובזה ישבתי לנכון דברי הסמ"ג עשין ע"ח שכתב ראי' לדעת הרא"ם דנטל"פ אסור אף במשהו מהא דאמרו גזירה דלמא עביד במינו ותמה בשעה"מ דאמאי לא מייתי מהא דאמר רב קדירות בפסח ישברו ולפמ"ש יש לישב דעיקר הספק הוא בנטל"פ ומשהו משום דלא הוה דשיל"מ ולפ"ז עיקר הראי' מהא דגוזר רב שלא במינו אטו מינו (והיינו דמב"מ במשהו) והוא משום דהוה מב"מ במשהו ודו"ק כי קצרתי. והנה המהרי"ט בשניות חלק או"ח סי' א' הביא דברי הר"י בעל המכריע שכתב דבר חדש דבחמץ בפסח יבש ביבש הוה דשיל"מ ולא בלח בלח משום דכל שהוא נמוח ואין שם לא ממש ולא טעמו שנמוח ואינו נרגש רק משהו ל"ש דשיל"מ ע"ש והוא דבר חדש ובאמת שסברתו נכונה דל"ש דבר שיל"מ דלא בטיל דהרי הוא בטל ועומד כיון שנמוח שם. ובאמת שברמ"א סי' ק"ב ביו"ד ס"ד מבואר דטעמו בטל ולא הוה דשיל"מ ובש"ך שם האריך להשיג ע"ז והרי מצאנו חבר לדעה זו ר"י בעל המכריע ויש לי להאריך בזה ולא נפניתי כעת ועכ"פ כשנטלה העיסה או החטין ולא נשאר רק טעמו ויש לנו עמוד גדול לסמוך ע"ז עכ"פ דשיל"מ לא שייך בזה ואינו אסור במשהו לשטת הרמב"ם ז"ל. ובגוף דברי רש"י שכתב דטעם הבדיקה הוא כדי שלא יעבור על ב"י והקשו בתוס' דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי נלפע"ד דשיטת רש"י הוא דהנה ענין תשביתו הוא כולל השבתה בלב והשבתה בידים דהיינו על ידי ביעור ובאמת אם יבטל בלב באמת לא עבר על ב"י אבל המאאע דתשביתו ביטל שלא קיים רק דמה"ת סגי בביטול דכל עיקר המצוה דתשביתו היא כל תכליתה כדי שלא יעבור על ב"י ואם כן כל שבטלה אינו עובר על ב"י ומה בכך דלא קיים המ"ע דתשביתו הא אינו מצוה בפ"ע רק שלא יעבור על ב"י ולפ"ז רבנן רצו לתקן שיקיים המצוה דתשביתו ג"כ ועשו תיקון שיבדוק ויבער כדי שיקיים המצוה דתשביתו ומיושב קושית התוס' ועיין בר"ן שכתב דהבדיקה גם כן יש לו עיקר מה"ת הנה הוא ס"ל דבדיקה היא מה"ת אבל רש"י ס"ל דבדיקה היא רק דרבנן אבל עיקר הכוונה היא בשביל שיתקיים מ"ע דתשביתו בפועל. ובזה מיושב היטב הא דאמרו בדף ד' מדאורייתא בביטול בעלמא סגי ופרש"י מדכתב תשביתו ולא כתב תבערו והקשו התוס' דתשביתו היינו הבערה כדאמרו מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ולפמ"ש א"ש דבאמת תשביתו הוא ענין כולל שישבית ויבטל הדבר ואם כן פשיטא דבהבערה ודאי מתקיים מ"ע דתשביתו רק דגם בביטול בעלמא סגי שאם הי' כוונת התורה שתהי' מ"ע בפ"ע שישבית הי' לו לכתוב תבערו ומדכתב תשביתו שהוא כולל כל עניני ביטולים ש"מ דתשביתו הוא עיקר הכוונה שיבטל ולכך בביטול בעלמא סגי וז"ב ודו"ק. ובזה נלפע"ד הא דאמרו בדף ד' בעי מיני' מרנב"י המשכיר בית לחברו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידי' הוא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי ת"ש המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה התם מזוזה חובת הדר הוא הכא מאי ופרש"י הכא מאי בדיקת חמץ דרבנן היא דאי משום ב"י וב"י הא אמר לקמן דבביטול בעלמא סגי ורבנן הוא דאצריך בדיקה והוא תמוה דלמה לא כתב רש"י בפשיטות דמזוזה חובת הדר וחמץ אינו חובת הדר ועפ"י מ"ש בזה ולפמ"ש יש לומר דהנה באמת אם הי' תשביתו הכוונה על בדיקה וביעור בידים א"כ היתה גם כן חובת הבית וחובת הדר שיבדוק אבל הכא כיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי א"כ עיקר מצות התורה הי' רק בשביל שלא יעבור על ב"י והרי כיון דחמירא לאו דידי' הוא פשיטא דאינו חובת הדר. אמנם הרש"ל בח"ש כתב דאם הי' מדאורייתא הבדיקה על המשכיר לבדוק ודבריו צ"ב דלמה יהי' טפי על המשכיר מעל השוכר ולפע"ד נראה דהנה כבר הארכתי בתשובה אחת לבאר הך דמבואר בסימן ר"ס דבשכירות אם מצא מציאה היא של שניהם והארכתי דהו"ל כחצר השותפין דהשוכר יש לו קנין פירות דהיינו ההשתמשות וזה יש לו קנין הגוף ולפ"ז אם היה מה"ת הבדיקה בודאי קנין הגוף של המשכיר עדיף ובפרט דשכירות לא קניא כלל אף שדעת הב"ח רק מדרבנן א"כ פשיטא דקה"ג עדיף. ובגוף האבעי' על מי לבדוק ופשיטא לי' ממזוזה לכאורה צ"ב דהא זה דוקא בא"י אבל בח"ל פטור כל שלשים יום ובא"י נמי אינו רק משום ישוב דא"י ומה מדמה למזוזה וצ"ל דשם הטעם הוא דכל שלשים יום אינו בית דירה כמ"ש התוס' במנחות דף מ"ד ד"ה טלית וכאן אין נ"מ אם הוא בית דירה או רשותו וכל שהוא ברשותו חייב. ובזה י"ל הא דאמרו שאני מזוזה דחובת הדר הוא והיינו דשם בדירה תלוי וכאן ברשותו הוא דתלוי ודו"ק. והנה בהא דכתבו התוס' שם ד"ה על דאין לפרש הטעם דחמירא דידיה הוא וא"י לבטל אלא הוא ולא נודע למה א"י לבטל אלא הוא ואמר אחד מהתלמידים דכיון דביטול הוא מתורת הפקר והפקר אינו מועיל בדבר שא"ב ואם כן א"י לבטל אלא הוא והנה ז"א דאדרבא הוא א"י לבטל לפי שא"ב ומה גם כיון דשכירות לא קני' עדיין ברשותו מקרי וז"ב. והנה בהא דאמר שם אם משמסר מפתח קונה ופרש"י דמסירת מפתח קונה והתוס' הקשו עלי' דמסירת מפתח אינו קנין רק כמאן דא"ל לך חזק וקני וכן הקשו התוס' בב"ב והרא"ש שם על הרשב"ם ע"ש. ולפעד"נ דמסירת מפתח הוא כמו מסר' האב לשלוחי הבעל דזה ענין הכנה לקנין והרי קונה עי"ז לכמה דברים כמבואר בכתובות דף מ"ח וה"ה מסירת מפתח הוה גם כן הכנה לקנין וזה אומרם כמאן דא"ל לך חזק וקני והיינו שע"י המפתח יכול להחזיק ולקנות ואם כן הוה מסירת מפתח קנין והכנה לקנין כן נלפע"ד דבר חדש. שוב ראיתי בפ"י שכתב כעין זה אבל לא ביאר הדברים דמסירת מפתח דומה למסירה לשלוחי הבעל ודו"ק היטב.