שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ג׳ סימן ד׳

ולפ"ז גם בבית שיש בו מת כל שאין כהן כיון דיכול לעשות מחיצה ולאכול ג"כ מקרי ראוי לאכול ועיין ביו"ד סי' שמ"א ס"א והנה בהא דאמרו בעירובין שם דכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ודכ"ע מצות לאו ליהנות נתנו ובהא קמיפלגי מ"ס ניחא לי' דמנטר דאי איצטריך אכיל לי' לכאורה תמוה דניהו דאח"כ ל"ש מצוה ואסור להנות מ"מ למה יאסר לא יהי' ניחא לי' לאכול אח"כ ואז שוב יהי' מותר. אמנם נראה דמכאן ראי' ברורה למ"ש המאירי הובא בספר מעשה רקח הספרדי דהא דמצות לאו להנות נתנו אף שבשעת המצוה איכא הנאת הגוף לא אכפת לן רק שלא ימשך הנאת הגוף אחר המצוה כמו במעין דאחר שנטהר נהנה ע"ש. ולפ"ז גם כאן באמת יש הנאת הגוף בהדי מצותו שקונה בית שם ויכול לילך עי"ז וגם יוכל לאכול שם ורק דבהדי מצותו לא אכפת לן אבל כל שנהנה אחר המצוה שוב אסור בהנאה ודברי המאירי מפורשים בש"ס הנ"ל ודוק. ולכאורה יש לומר דבר חדש דלפמ"ש המל"מל פי"א מטומאת המת דדוקא במאהיל על המת היא דל"מ אהל זרוק אבל בשנכנס לאהל המת כל שיש אהל זרוק איכא הפסק בין הטומאה א"כ משום איסור בית הקברות בודאי יהי' מועיל אהל זרוק דהוה עכ"פ מחיצה רק דעכ"פ קונה ביתו בא"ה ודו"ק. אחר זמן רב ראיתי ברמב"ם פ"ו מעירובין שכתב בהלכה י"ז דהנותן ערובו בבה"ק אינו עירוב לפי שאסור להנות והרי נהנה אחר העירוב ע"ש. ולפע"ד כוון למ"ש דיש לו הנאה אחר שנעשה המצוה וזה אסור לשטת המאירי. ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' פ"ח בסופו דתמה על הרמב"ם דנתן טעם לפי שבה"ק אסור בהנאה דהא בקבר יחידי דאין האיסור רק משום דנהנה מא"ה ביה"ק י"ל כר"י כמ"ש הרא"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאטו הרמב"ם מוכרח לסבור כרא"ש דבאמת הוא ס"ל דלא קיי"ל כר"י אף בקבר יחידי ומשום דכל דאי מיצטריך ניחא לי' ל"ש אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצות לאו ליהנות נתנו וכדאמרו בש"ס ועיין בה"ה שביאר בהדיא דרבינו פסק כרבנן דר"י אמנם מ"ש למעלה ראי' ברורה להמאירי לפע"ד מבואר כן בדברי רבינו בהדיא דהרי כתב כיון שרוצה בקיום העירוב אחר הקני' הרי נהנה בו והיינו דבכה"ג הוה הנאת הגוף אחר קיום המצוה ודו"ק. והנה בהא דמבואר בש"ע או"ח סי' שס"ו ס"ג דהמנהג להניח העירוב בבהכ"נ וכתב בהרמ"א הטעם דעירובין שלנו יש להם דין שתוף וא"צ להניח בבית דירה והוא תימא לפע"ד דניהו דאנו סומכין על עירוב במקום שתוף ושתוף במקום עירוב וכמ"ש הרמ"א סי' שפ"ז אבל למה יעדיף כח השיתוף שיועיל אף במקום שאינו בית דירה יותר מעירוב שצריך מקום דירה ומקום פיתא ולומר דבהכ"נ מקרי מקום פיתא לפי שאורחים אוכלין שם מלבד דבעינן שיהי' מקום פיתא לאותן אנשים הצריכין לערוב וגם לשטת התוס' דאסור לאכול בבהכ"נ עצמו אף לאורחים א"כ פשיטא דלא מקרי מקום פיתא. אמנם לפע"ד נראה אחר שהתבוננתי בעומק הענין דעירוב ראיתי ברמב"ם פ"א מערובין הכ"ו שכתב בזה"ל ומה הוא העירוב הזה הוא שיתערבו במ"א כל אחד שמניחין אותו מע"ש כלומר שכלנו מעורבין ואוכל אחד לכלם ואין כל אחד מאתנו חולק רשות מחברו אלא כשם שיד כלנו שוה כמו יד זה שנשאר לכלנו כך יד כלנו שוה בכ"מ שאחז כל אחד לעצמו והרי כלנו רשות אחד וכמעשה הזה לא יבא לטעות ולדמות שמותר להכניס ולהוציא מרה"י לרה"ר הנה האיר עינינו במאור תורתו דלא שנחשב שבמקום הזה דרים כלם דזה א"א רק דבזה המקום יש לכלנו חלק ורק שצריך להיות חלק ומקום לאכול פת או מקום שינה שם לכל מר כדאית לי' אבל מורה שבזה המקום יד כלם שוה דכשם שכלם שוה בזה כך שוה כלם בכל המקום שיש לכל אחד בפ"ע ולפ"ז נ"ל ברור דמה שהקפידו שיהי' ראוי לבית דירה ולמקום פיתא היינו דוקא כשמשתתפין בבית או בחצר ששייך ליחיד רק שע"י העירוב נעשה כאלו משותפין אנחנו א"כ שוב צריך שיהי' עכ"פ בית חשוב דאז נראה שיש לכל אחד חלק במקום חשוב ועי"ז נראה שגם במה שיש לכל אחד בפ"ע משותפין אנחנו בו אבל אם באמת יש בית ששייך לכל הקהל פשיטא דמותר להניח שם אף שאין מקום דירה דהא כשמניחין העירוב במקום הזה ומורה שאוכל אחד לכלנו אף שאינו מקום דירה הא הבית הזה באמת יד כל אחד שוה בו וכשם שאנו משותפין בבית זה כך אנו משותפין במה שיש לכל אחד בפ"ע וא"צ שיהי' בית דירה ולפ"ז בהכ"נ דיד כל אחד שוה בו א"כ א"צ שיהי' בית דירה וז"ב לפע"ד.