שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ו סימן ז׳

והנה לכאורה צ"ב הא דאמר דמשכחת לה בפאה קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו דהא כבר נודע מ"ש הפ"י בב"מ דף ס"ב דכל דבא הלאו מחמת הפקעת ממון חברו ל"ש לומר מלקא לקי ממונא לא משלם דהו"ל כמו גזל דאטו משום מלקות של זה נפקיע ממונו של זה וכ"כ בעשרה מאמרות מאמר חקור דין זה הכלל וא"כ לפ"ז כאן שע"י שנלקה זה בשביל שלא נתן פאה לא יתחייב לתת הפאה דאינו לוקה ומשלם פשיטא דבזה לא אמרה תורה דללקי ויפקע ממונ' של עניים דודאי חמור וחס' התורה ע"ז. הן אמת דצ"ע אי שייך כלל במתנת עניים ענין דאינו לוקה ומשלם דהא באמת כל הטעם דאינו לוקה ומשלם כתב רש"י בב"מ דף צ"א דכדי רשעתו אתה מחייבו והיינו שאין כח ביד ב"ד לחייבו רק משום רשעה אחת אבל לצי"ש חייב ולפ"ז כיון דהמזיק מתנת כהונה פטור רק לצי"ש חייב א"כ כ"ז כשלא ירצה לצי"ש לא יתחייב ורק לצי"ש ולצי"ש חייב אף בלוקה. אמנם ז"א דהא באתניהו בעיני' חייב מדינא אף במתנת כהונה ורק מזיק מתנת כהונה או שאכלן פטור וא"כ כאן בלא הזיק ואכל חייב וגם במשתרשי לי' חייב א"כ שפיר שייך לומר כדהוה הוא ומשום הפקעת ממון חברו וא"כ לא אמרה תורה שילקה ולכאורה היא הערה עצומה וצ"ל דכל דעשאו קמח ונשתנה א"כ כבר נפקע המצוה לת"ק ושוב אף כשלא ילקה יפטור מהממון ופשיטא דלוקה ולר"י לא משכחת לה רק בשאכלה דאוכל מתנת כהונה ודאי יפטור רק לצי"ש חייב וגם ע"י המלקות לא יפטור מזה ושפיר פריך הש"ס. ובזה מיושב היטב קושית השעה"מ פ"א מגירושין על הרמב"ם דפסק בפ"א ממתנת עניים ה"ב דאף אם טחן הקמח ולשו ואפאו פת ה"ז יתן פת לעניים ואינו לוקה משום דנתק לעשה והיינו משום דכתיב תעזב יתרא והא זה דוקא לאביי אבל לרבא דס"ל דאי עבד ל"מ ל"צ קרא דתעזוב ומוקי לה בפ"ק דתמורה דף ה' למפקיר כרמו ובצרו וא"כ מהראוי דילקה דלא הוה לאו הניתק לעשה ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת ל"ש שילקה כל דאיכא משום הפקעת ממונ' של עניים ובשלמא לאביי דס"ל דאי עבד מהני א"כ אהני מעשיו ונפקע כבר חיוב המצוה דלא תכלה פאת שדך כתיב וכבר כלה ונפקע חיוב מצוה דפאה מעלי' משא"כ לרבא דל"מ ועדיין חייב א"כ א"א דללקי ולא אצטריך כלל ואף בלשו ואפאו דהוא שינוי הא לר"י חייב אף כשהי' שינוי ושייך משתרשי ושוב לא לקי עד שנאסר או נשרף הפאה דאז שוב לקי דבלא"ה כבר נפטר מהחיוב ממון דמזיק מתנת כהונה פטור. ובזה מדוקדק הא דכתב רבינו בה"ג דאבד או נשרף דלוקה שהרי לא יוכל לקיים עשה שניתק לו וקשה מדוע לא כתב רבינו בה"ב דלכך לא לקי משום דניתק לעשה ולפמ"ש א"ש דבאמת גם לרבא אליבא דת"ק דלא ס"ל דתעזוב אתי לעשה מ"מ כ"ז שיוכל לקיים המצוה ל"ש כלל דילקה דהא ניתן לתשלומין ואיך שייך שיפקע חיוב הממון בשביל מלקות של זה אבל בנאבד או נשרף אף לר"י דתעזוב מרבי להיות נתק לעשה מ"מ כל שאינו יכול לקיים העשה שבו שוב שפיר לוקה דמן המצוה כבר נפקע וכמ"ש ועיין בתוס' שם ובב"ק דף צ"ד ודו"ק היטב כי נכון הוא. ודרך אגב ארשום כאן בקצרה מה שכתב לי אחד מהתלמידי' בענין טה"נ. והנה הקשה לשטת רש"י והריטב"א בקידושין דף נ"ח דהגונב טבלו של חברו דמשלם כל דמי הטבל בעד הטה"נ שיש לו בו לפ"ז מ"פ הש"ס בחולין דף ק"ל הנ"ל מבעה"ב שהי' עובר ממקום למקום דר"א ס"ל דלכשיחזור לביתו ישלם בעד מה שאכל לקט שכחה ופאה וחכ"א עני הי' באותה שעה טעמא דעני אבל עשיר חייב ומה קושיא הא התוס' שם דף קל"א ד"ה יש הוכיחו מזה דאף בדבר שאין בו טה"נ לבעלים אם בא העני א"צ ליתן לו מדקרי לי' ממון שאין לו תובעין ולפ"ז אף בלקטו אינך אף דאין בהם טה"נ לבעלים היינו לענין זה דאין מוציאין מיד העני אבל כ"ז שלא לקח יש לו לבעה"ב הרשות לתת לעני שירצה והו"ל טוה"נ וא"כ לכך צריך לטעם דעני הי' באותה שעה דאם הי' עשיר הי' צריך לתת לבעה"ב בעד כלו כיון דיש לו בו טה"נ ואני תמה דלפ"ז בכל לקט שכחה ופאה והי' הבעה"ב יוכל למכור להעני כיון דיש לו בו טה"נ שיכול לתנו לאחר וא"כ שוב אין שום זכי' בלקט ומה הועילה התורה דאמרה תעזוב והא יכול לקבל בעד כל הלקט ממון כיון דיש לו טה"נ בזה וע"כ דל"ש טה"נ במה דחייבה תורה לתת לעניים ומה דקרי לי' ממון שאין ל"ת הוא משום דיכול לומר לו לעני אחר אני נותן ואולי זה האחר יש לו מכירי כהונה וכבר זכה בהם אבל לומר דישלם לבעה"ב בעד דמי כלו זה דבר שאי אפשר והרי לקט שכחה ופאה הוה הפקר ופטור מהמעשרות ואם נימא דיש לו בה טה"נ וצריך לשלם לבעה"ב בעד כלו א"כ הרי יש לו לבעה"ב זכיי' גמורה וע"כ דל"ש לומר טה"נ ובפרט בדבר שמיעטה התורה בהדיא דאין לו טה"נ ובלא"ה אין התחלה לדברים דכל שכבר נטל הבעה"ב ואז הי' נוטל כדין א"כ א"צ לשלם בודאי וא"ל דזה דוקא בעני אבל בעשיר בודאי חייב לשלם גם זה ליתא דמ"מ פשיטא דכל שמזיק טבלו של חבירו חייב לשלם לו אף שהוא בודאי צריך לתנו ליד כהן דטובלו ומכ"ש בלקט שכחה דאינו טובלו. ובאמת שאני תמה למ"ד טובת הנאה ממון ולשטת רש"י והריטב"א צריך לשלם בעד כלו וקשה א"כ האיך פטור לקט שכחה ופאה מן התרומות ומעשרות והא יש לו טובת הנאה לבעה"ב והוה ממון דידי' והיא משנה מפורשת בחלה פ"ק ופסקה הרמב"ם להלכה פ"ב מתרומות ה"ט ואף דמהרמב"ם אין ראי' דהוא פסק דט"ה אין ממון אבל לפ"ז מהראוי לפסוק ט"ה ממון וע"כ דבדבר דכתיב עזיבה ודאי דאין לו ט"ה כלל וכמ"ש ולפע"ד הי' מקום לחלק בין טרם שהניחם לפני עניים דאז אפשר דיש לו ט"ה אבל לאחר שהפרישם ועזבם לעניים בודאי נעשה הפקר ובודאי אין לו משום טה"נ בזה אך גם קודם שהניחם לפני עניים לפע"ד א"א לומר כלל שיהי' ט"ה לבעלים בדבר דכתיב עזיבה דא"כ מתעקר לגמרי המצוה דבשלמא בתרומה ומעשרות דטבילי א"כ ע"כ צריך שיתן להכהנים ולויים א"כ יש לומר דיש לו ט"ה אבל במ"ע דאינו טובל אם יהי' לו ט"ה וידחה לכל עני ועני א"כ ישאר בידו ועיין תוס' ב"ק דף כ"ח ד"ה זה דהא דפטורה פאה ממעשר משום דיצא זה שיש ללוי חלק ונחלה עמך והאיך יש לו חלק כיון דיכול לדחות לכל אחד וע"כ דבזה אין לו חלק וז"ב לפע"ד. והנה בהך דגונב טבלו של חברו ק"ל דאמאי יתחייב הא הו"ל מזיק מתנות כהונה של חברו ולמה ישלם לו דמי טבלו והא זה הוה כמזיק מתנות כהונה וא"ל דמשתרשי לי' וחייב דז"א דהא להר"ן כל שמזיק בידים מתנות כהונה אף דמשתרשי לי' פטור ולמה יתחייב ואף די"ל דכיון דמיירי בתרומות שלא הורמו א"כ אינו מקרי מזיק מתנות כהונה דאין לכהן זכיי' אלא משעת הרמה ואילך כדאמרו בחולין דף ק"ל וא"כ עיקר המחלוקת הוא כיון דגם הבעה"ב מוכרח להפרישו אי חייב ופליגי בט"ה אי הוה ממון או אי הוה כהורמו ועכ"פ מבעה"ב הוא פטור ודו"ק. אמנם כ"ז קודם שהניחם אבל לאחר שהניחם והפרישם שוב אינו יכול לעכב דנעשה הפקר. ובזה א"ש הא דאמרו בנדרים פ"ד ויכולה להנות בלקט שכחה ופאה ופירשו רש"י ור"ן ורא"ש דלית להו טה"נ כלל בזה והיינו לאחר שהפרישם והניחם לעניים לחלק והוה הפקר גמור ותדע שהרי אמרו באמת כל אדם מותרים בלקט משילכו הנמושות ועיין ב"מ דף כ"א ע"ב משום דעניים מיאשו ומשמע דלבעה"ב אין לו שום זכי' אף למ"ד טוה"נ ממון דע"כ כל שהניחם לפני עניים שוב לא הוה שלו וז"ב. ומיושב כל מה שהאריך מעל' מהך דנדרים דבזה בודאי הוה הפקר ויאוש בעלים דתעזוב כתיב ובאמת שאני תמה על מ"ש התוס' בחולין דף קל"א ד"ה יש דגם בהנך דאין בהם טה"נ לבעלים יכול לדחות לכל עני א"כ איך אמרו דמוציאין מידו ומשמע בע"כ והא יכול לדחות לכל אחד ומכ"ש דהב"ד א"י להוציאו מידו דהו"ל ממון שאין לו תובעין וע"כ דאדרבא בשביל דהו"ל ממון שאין לו תובעין ועזיבה כתיב יכולין אנו לכפותו שיעזוב ויקיים המצוה וממילא יבאו עניים ליטול ועל כל פנים זה ודאי דכל שהניחו לפני עניים שוב אין לו שום זכי' בגוה. ומה שהקשה בהא דקאמרו בנדרים דף פ"ה אימא סיפא כהנים אלו ולוים אלו יטלו בע"כ ופירש"י דע"כ טה"נ אינו ממון מדא"י לעכב והקשה דהא גם אם טה"נ אינו ממון מ"מ אסור ליקח שלא מדעת הבעלים כמ"ש הרמב"ם פי"ב מתרומות וכוונתו להלכה ט"ו לק"מ דה"פ מדנוטלין בע"כ וא"צ להחזיר ע"כ דטה"נ אינו ממון דלמ"ד ממון בודאי צריך להחזיר וכמו שמסיים הרמב"ם דאם עבר ונטל זכה דטה"נ אינו ממון. והנה הרשב"א הקשה בהא דמשני רבא שאני תרומה משום דהוה כעפרא בעלמא וקשה הא יכול למכרה בטה"נ וע"ז תמה מעל' דנעלם ממנו הירושלמי בפ"ו מדמאי דפריך מהמשנה הלז והא יכול למכרה בטה"נ וקשה על ר"י בר"ח ומשני באומר אי אפשי ליתן תרומה כל עיקר ובכה"ג אין לו טה"נ ויפה אמר אבל גוף דברי הירושלמי תמוה ולא נודע כוונתו דמה בכך דאינו רוצה ליתן לשום כהן הא סוף סוף יש לו בה טה"נ אך ביאור הדברים נלפע"ד דכל ענין טה"נ הוא בשביל שהתורה זכהו ליתן לאיזה כהן שירצה אבל זה שאסר כל הכהנים מהנאתו א"כ ממילא אי נימא דטה"נ ממון יאסור להכהנים לטלה בשביל שיש לו טה"נ א"כ שוב לא יקבלו הכהנים רק במכירה בדמים ולא במתנה וא"כ עי"ז יפקע כל התרומות והמעשרות ולא חל נדרו דהוא מתנה עמ"ש בתורה דאף דנדר חל עד"מ היינו במה שחייב לגבוה אבל מה שהתורה זכתה לכהנים ולוים ואיך יפקיע זכות אחרים והרי א"י להפקיע זכות בע"ח ע"י שאוסר עצמו על בע"ח דאלמוהו רבנן וכמ"ש התוס' בכתובות דף נ"ט ומכ"ש זכות הכהנים והלוים וא"ל דשאני קונם כללי מפרטי ז"א דכאן באמת גוף התרומה אינו ראוי לו וא"כ ע"כ מוכרח למכרם לכהן וא"כ לא הפקיע רק זכות הכהנים שצריכין לשלם בעדו בזה לא מצי להפקיע הזכות שיש לחברו. אברא דלפ"ז צ"ב דמה מתחיל הש"ס להקשות קונם כהנים ולוים יטלו בע"כ אלמא דטה"נ אינה ממון לימא דשאני בזה דא"י להפקיע זכות הכהנים וכמו בבע"ח. ולכאורה רציתי לומר דשאני בע"ח דמפקיע הזכות לגמרי שהרי נתחייב לו אבל בכהנים דכ"ז שלא הפריש הרי אין לכהנים זכי' וא"כ שוב יכול להפקיע זכותם ואף לאחר שהפריש כיון דאין זכות כל אחד ברור יכול להפקיע זכותו. אך לפע"ד נ"ל דבלא"ה א"י לאסור התרומה ומעשרות דהרי אמרו בנדרים דף פ"ז דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו וכיון דתרומות ומעשרות הם של כהן ולא חזי לישראל הו"ל כאוסר פירות חברו על חברו וכיון דגוף התרומה א"י לאסור א"כ לענין גוף התרומה לא חל נדרו ואף שיש לו בו טה"נ זה אינו רק סליק זכותו דכיון שאסרה לכהנים א"כ נעשה עפרא בעלמא ממילא מסתלק זכותו ול"ש טה"נ וזה לדעתי מ"ש רבא ה"ט דתרומה כיון דלא חזיא אלא לכהנים וקאתי למיסרא הו"ל כעפרא בעלמא והיינו דבאמת הוה פירות חברו רק שזה יש לו ט"ה וכל שאסרה להתרומה על מי שראוי לה הרי עשאה כעפרא וממילא נסתלק זכות שהי' לו בה ט"ה ומיושב קושית הרשב"א. ובפשיטות יש לישב דברי הירושלמי שט"ה ל"ש רק אם ירצה ליתן שייך לומר שתורה זכתה ליתן לזה או לזה אבל כל שאינו רוצה ליתן כלל ל"ש ט"ה כלל אבל שטת הש"ס שלנו לא ס"ל כן ושפיר הקשה הרשב"א לתירוצא דש"ס שלנו אבל מ"ש למעלה דסילק זכותו ממילא כיון דאסרה כעפרא בעלמא שוב אין לו שום זכי' ועכ"פ זה בדבר שיש לו זכות אבל בלקט שכחה ופאה נלפע"ד דכאן בודאי מוציאין מידו כל דאינו רוצה לתנה כל עיקר. ובזה מיושב מה שהקשיתי למעלה מהך דמוציאין מידו והיינו אם אינו רוצה לתנה כל עיקר ועיין ט"ז סי' של"א ס"ק ל"ב מ"ש בזה ולפמ"ש בכוונת הירושלמי יש להמתיק דבריו מיהו מש"ס דילן משמע דבדבר שיש לו טה"נ יכול לאסרה על כ"ע. והנה מ"ש דמדברי הרמב"ם פ"ו ממ"ע מבואר דלא כהתוס' חולין קל"א עמי היתה ושלחתי' דודאי למ"ד טה"נ אינו ממון בודאי א"י לעכב והתוס' לא קאי רק למ"ד טה"נ ממון. ומה שהקשה מהא דנחלקו ר"א ורבנן במי שליקט פאה לעני ופירש רש"י דלא מיירי בבעל השדה דמוזהר הוא שלא ללקט פאה דכתיב לא תלקט לעני להזהיר עני על שלו וקשה הא יש לו ט"ה ליתן לכל עני וע"כ שלא כמ"ש התוס'. הנה לק"מ מכמה טעמים חדא די"ל דקאי למ"ד טה"נ אינה ממון ואף אם נימא דר"א ס"ל טה"נ ממון מ"מ כל שכבר הפריש והניח פאה על הארץ שיהי' לעניים פשיטא דאסור והפקירו ואין לו בו שום טה"נ כמ"ש. ומ"ש על דברת הכ"מ בשם הר"מ המעולי פ"ז מנדרים והוא דכל דאסור בהנאה אסור לתנם לכהן אף על פי שאינם שלו ויש לו לתנם בע"כ אפ"ה אסור וע"ז הקשה דלמה אסור הא הוא לא אסרה על עצמו רק שהכהנים אסר בהנאתו וכל שצריך ליתן בע"כ אינם נהנים ממנו ל"ק דכל דאסור בהנאה ואסור להמדיר ליהנות להמודר ולשיטת הרמב"ם לוקה המדיר ועכ"פ איסור בודאי איכא א"כ גם מה שנותן בידים יש קצת הנאה במה שנותן לו ואסור דמקרב הנייתו ועכ"פ לא גרע מוויתור דאסור במודר הנאה ואף שזה תירוץ הראשון שלו מ"מ בתירוץ הב' הוסיף דבכה"ג עדיף מוויתור וז"פ. ומה שהקשה בהא דאמרו בנדרים דף ל"ז ע"ב ואי טוה"נ דבעל הכרי הא קא מהני לי' וע"ז הקשה הא למ"ד טוה"נ אינו ממון לא מהני לי' כלום וע"כ דבנדרים אסור אף למ"ד טה"נ אינו ממון דוויתור אסור. הנה מלבד דדחה הוא עצמו דשאני התם דתורם בידים ואין בעל הכרי נוטל מעצמו זה מקרי הנאה זה ודאי אסור אף דגם זה פשיטא שבכה"ג שנותן לו התרומה אף דהוה כפורע חובו של חברו לא מחסר מ"מ בכה"ג שנותן לו גם הט"ה בודאי אסור באסר עליו להנות ממנו ומכ"ש למ"ש הר"ן בשם דמש"ה שרי כיון דט"ה להתורם א"כ עושה בשביל עצמו ובעה"ב רק בגרמא דילי' שרי ע"ש וא"כ להס"ד דהוה של בעל הכרי א"כ הרי מהנהו ממש לרבנן דפליגי על חנן. ובזה נלפע"ד מ"ש הר"ן בפ' השותפין דנותן לבניו או לאחיו היכי שרי הא אסור להנות להם דמתהני מטובת הנאה דידה ויאסור כדאמר לעיל גבי תורם משלו על של חברו ולפמ"ש באמת י"ל דאם טה"נ אינו ממון אינו אסור גם במודר הנאה ורק בתורם תרומותיו אסור דהא מהני לי' גוף התרומה אם טובת הנאה לבעל הכרי וכמ"ש הר"ן בעצמו וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי זקני היש"ש פ"ח דב"ק סי' ס"א שתמה על הר"ן הנ"ל ודבריו תמוהים כמ"ש בספרי יד שאול על נדרים סי' רכ"ז ס"ק ה' ולפמ"ש א"ש ודו"ק. והנה הכ"מ ובב"י סי' רכ"ג בהלכות נדרים כתב דאפילו לתנם בידים מותר דלא כהר"ן כיון דהם יש להם חלק בו והמח"א הלכות טובת הנאה הקשה מתרומה דגם כן יש לכהנים שייכות ול"ש ט"ה ולמה יטלו בע"כ ולא יהי' שרי ליתן להם וכוונתו כיון דאינם נהנים משלו דהוא שויא כעפרא בעלמא וסלק זכותו א"כ הכהנים אינם נהנים רק מה שזכתה להם תורה ושפיר יכול ליתן להם ובזה נסתלק מעליו מה שהקשה מעל' דהא הכהנים נהנים ממנו דז"א דאינם נהנים ממנו ומשלהם נתן להם וז"פ. ומה שהביא ראי' מהא דתורם משלו על בעל הכרי דמה קא מהני לי' לבעה"ב בהא הם יטלו שלהם ולא מהבעה"ב ולא מחזקי לי' טובה לק"מ דמ"מ בסבתו בא להם הנאה והוא הי' יכול ליתן לאחרים א"כ בא להם הנאה בסיבתו והו"ל ט"ה ממש. ומ"ש מעל' דלהר"ן ל"ק קושיתו אמת הדבר כמ"ש למעלה אבל לשטת הרשב"א יקשה קושיתו של המח"א ולפמ"ש ל"ק מידי. אמנם מ"ש מעל' דדברי הרשב"א תמוהין דגם לחנן כל שמצד הדין צריך לתת אין רשאי לשלם עבורו ודוקא בחוב שא"צ לפרוע מצד הדין רק בע"כ מוכרח לפרוע וא"כ בתרומה דע"כ צריך לפרוע דאם לא כן אסור לאכול הרי אסור הנה אני לא ראיתי דברי הרשב"א אלו דמחלק בין חוב לחוב אבל גם לדבריו גבי תרומה ניהו דצריך להפריש אבל ליתן לכהן זהו מצוה בפ"ע וגם אם מוכרו לכהן עכ"פ לא נאסר ומעת שהפריש הותר שאר הפירות לאכול ושוב גוף התרומה אינו רק כשאר חוב ואף אם נימא דמקיים בזה המצוה אבל מצות לאו להנות נתנו ולא אכפת לן בהנאה. ומ"ש המח"א דט"ה אף למ"ד אינו ממון מ"מ יש לו קנין כל דהו בזה וע"ז הקשה מפסחים מ"ו דא"כ למה אינו עובר בב"י למ"ד טה"נ אינו ממון הא מ"מ יש לו קנין כל דהו. הנה באמת יש לישב כיון דבאמת אסור בב"י ואינו שלו ואיך שייך לומר דיש לו קנין כל דהו דבשלמא אם טוה"נ ממון יש לו זכות בגוף הדבר ממש וארי' דאסורא רביע עליהו אבל למ"ד אינו ממון פשיטא דנפקע זכותו אך בגוף דברי המח"א עיין מהרי"ט בשניות חלק יו"ד סי' ה' ובמקור חיים לשארי הגאון מליסא ז"ל בסי' תל"א ועיין בחבורי יד שאול בהלכות ס"ת סי' ע"ר מ"ש בזה.