שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ו סימן ו׳

והנה בהא דאמרו בכתובות דף צ"ו ע"ב דמוכרת וכותבת סתם וכן יפה לה כתבו בשם הירושלמי דאם בא מלוה בעדים תאמר למזונות מכרתי בא מלוה בשטר תאמר לכתובה מכרתי וכתב הר"ן בריש מי שהי' נשוי שהביא דברי הש"ס והירושלמי הנ"ל וכתב ופירושו אם בא עלי' מלוה בשטר להוציא מיד הלקוחות הדמים שהרי היא מוכרת לי"ב חודש והלוקח אינו נותן אלא על שלשים יום תאמר לכתובה מכרתי וכן כתב בריש אלמנה נזונית שאמרו שם מוכרת והולכת עד כדי כתובתה וסמך לה שתגבה כתובתה מן השאר וכתב הר"ן דעצה טובה קמ"ל שאם יבא בע"ח ויטרוף הדמים מיד הלוקח היא לא תוכל לגבות מהם דמטלטלי לכתובה לא משתעבדי והדבר תמוה דא"כ למה יוכל בעל השטר לגבות והא מטלטלי גם לבע"ח לא משתעבדי וכבר האריך בזה בספר בית מאיר סי' ק"ג ע"ש באורך ולפע"ד נראה דבאמת הקרקע משועבד לבע"ח וא"כ ל"ש לומר דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי דהא הנהו מטלטלי באו מכח הקרקע וא"כ לעולם לא יוכל הבע"ח לגבות גם ממקרקע דהא ביד היתומים למכור הקרקע ומטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי וע"כ דז"א דהא יתחייבו היתומים משום דינא דגרמי וא"כ ל"מ לשטת הטור ודעימי' דחייבין מדינא דגרמי ובפרט במשתרשי לי' וא"כ כאן הא הלוקח משתרשי דאינו נותן רק אחת לשלשים יום והיא מוכרת על י"ב חודש וא"כ משתרשי לי' וחייב ול"ש לומר דמ"מ כל דהוא הפקיע בידים השיעבוד אף במשתרשי פטור דז"א דהא הלוקח באמת יצטרך ליתן להאלמנה רק דמשתרשי לי' לבד שלאלמנה אינו נותן רק על שלשים יום וא"כ אינו רק משתרשי לבד אבל לא הפקיע השיעבוד דאין נ"מ ללוקח אם נותן המעות להאלמנה או להלקוחות ובכה"ג שלא הפקיע השיעבוד בידים כל דמשתרשי לי' חייב והיתומים ודאי לא הפקיעו השיעבוד דהא האלמנה מכרה הנכסים שלא בב"ד רק בג' בקיאי בשומא וא"כ פשיטא דהמטלטלי דיתמי משועבדים לבע"ח דהא סמך על אותן המטלטלי שבאו מכח הקרקע ובכה"ג ל"ש לומר לומר דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי דהני מטלטלי לא מטלטלי דיתמי מקרי אלא אף להפוסקים דס"ל דאם מכרו היתומים הקרקע פטורים היינו בכה"ג דמכרו היתומים וא"כ כל שכבר הזיקו השיעבוד והמעות בידם הרי המעות הלז הוא מטלטלי דיתמי דהקרקע מכרו שהי' שיעבוד של בע"ח ושפיר מקרי הפקיע השיעבוד ואף במשתרשי פטור כל דהפקיעו בידים וכמ"ש הקצה"ח אבל כאן דהאלמנה מכרה והיתומים לא הפקיעו השיעבוד בידים ולא מכרו כלל א"כ הלוקח בודאי לא הפקיע השיעבוד דהא הלוקח מה אכפת לו אם נותן להב"ח או להאלמנה וא"כ כל דמשתרשי חייב וז"ב ודו"ק. ובלא"ה נלפע"ד דע"כ לא אמרינן דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משעבדי רק במכרו היתומים הקרקע וכמ"ש הרא"ש לענין יתומים שמכרו בנכסים מועטים דהני זוזי לא אשתעבדו לבנות אלא שיעבודיהו אנכסי וכל שמכרו פקע השיעבוד. וביאור הדברים נלפע"ד דבאמת היתומים לא נתחייבו לתת להבנות מזונות רק דהאב נתחייב וממילא נשתעבדו הנכסים כמו ערב דנכסי דאינש אנון ערבין בי' אבל כל שמכרו השיעבוד הוה כמו אשתדוף ואין יוכל לגבות אטו היתומים יהיו מחויבין ליתן משלהם ואף דכאן היתומים הפקיעו השיעבוד הא זה לא הוה רק מזיק שיעבודו של חבירו דפטור והמעות לאו שיעבודא דהבנות וה"ה בב"ח דהיתומים לא נתחייבו כלל לפרע להב"ח רק נכסי אשתעבדו וכל שמכרו פקע שיעבודו אבל הלוקח דקנה הנכסים א"כ לגבי' דהלוקח הנכסים הם בעין ונתחייב לתת מעות וא"כ למה לא יתן להב"ח המעות ול"ש מטלטלי דיתמי דהא הלוקח באמת נתחייב וגם הוה שיעבודא דר"נ שהוא נתחייב בעד הנכסים והנכסים נשתעבדו להב"ח ובשלמא במכרו היתומים ונתחייבו ליתומים מעות וא"כ היתומים לא נתחייבו להב"ח משא"כ כאן דהאלמנה מכרה א"כ הלוקח נתחייב להאלמנה והיינו משום הנכסים והרי הנכסים נשתעבדו להב"ח ושיעבוד הב"ח קדים דנתחייבו בעת שהי' ביד האב ומזונות האלמנה אינו רק לאחר מיתה כמ"ש הראב"ד פי"ח מאישות וא"כ פשיטא דלא מקרי מטלטלי דיתמי דמשועבדים לבע"ח דיהי' סמיכתו עליהם דמה נ"מ בין הנכסים ובין המחיר שהגיע בעדם וז"ב כשמש והארכתי בזה לפי שהבית מאיר שם האריך הרחיב הדיבור בזה ונדחק ולפמ"ש א"ש ברווחא. ודרך אגב אזכור מה דתמה הש"ך בסי' פ"ו ס"ק ח"י דאם לא רצו היתומים לשבע דחייבים לשלם דהו"ל כמכרו קרקע לפע"ד הדין עם הסמ"ע דל"ש כאן דיני דגרמי דהא הם טוענים שא"י לשבע שיודעים שפרוע הוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק י"ג דלא כע"ש א"כ מה גרמו לו היזק לפי דבריהם לא רצו להזיקו והם אנוסים גמורים שא"י לשבע ואף שאנו לא מאמינים להם אבל בזה לא נוכל להוציא מידם וגם משתרשי ל"ש דמה מרוויחים וגם אם משתרשי הא הם אינם מפקיעים החוב רק שאומרים שכבר נפרעו וא"כ ל"ש משתרשי כמ"ש הר"ן וא"כ לפע"ד הדין ברור דא"צ לשלם. והנה בהא דמבואר בב"ק דף צ"ד ובכמה מקומות דמצות פיאה להפריש מן הקמה וכו' ר' ישמעאל אומר אף מן העיסה מפריש ונותן לו ופירש"י דלת"ק מן העיסה לא דקניא בשינוי והו"ל ממון שאין לו תובעים לכאורה קשה ניהו דהוי שינוי והו"ל מזיק מתנות כהונה דפטור וגם בשגזלן ואכלן פטור מ"מ כאן כיון דמשתרשי לי' לתחייב כדאמרו בחולין דף קל"א דכל דמשתרשי לי' חייב וכאן ל"ש תירוץ התוס' דיכול לומר היתי מתענה דזה כשכבר אכלן אבל כל שעדיין עיסה היא שפיר מחייבינן לי' דהו"ל משתרשי לי' ולמה יפטור לת"ק וצ"ל דמכאן ראי' ברורה דכל שצבען הוא בעצמן ונתכוין לשנות אותן בצביעה או שאכלן אף במשתרשי לי' פטור שהרי הפקיע מצותו בידים וחיוב ממון אין כאן וא"כ ה"ה בזה במה שלש כל החטין ועשה עיסה ולא הפריש פיאה ל"ש משתרשי דהרי עשה מעשה ושינה וז"ב מאד ומכאן ראי' ברורה לשטת הר"ן. ובזה אמרתי דבר נחמד במ"ש הרמב"ם פ"א ממתנת עניים הלכה ב' דאפילו טחן הקמח ולשו ואפאו חייב לתת פיאה וכתב הכ"מ דמשמע לי' לרבינו דאף דר"י אמר לשו ועשה מהן עיסה ה"ה באפאו וע"ז כתב אלי כבוד אבי מורי הרב הגאון נ"י ביום וא"ו עש"ק אמור כ"ד למב"י שנת תר"ח דנראה ראי' ברורה לדברי רבינו מהא דאמרו במכות דף ט"ז דמשכחת לה בפאה קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו כגון שלא הפריש עד שעשה עיסה ומוקי כר"י שס"ל דמפריש מן העיסה וע"ז אמר דגם לר"י משכחת לה בשאכלה ולמה לא קאמר דמשכחת לה בשאפאה וע"כ דלר"י גם בשאפאה לא נפטר עד שאכלה עכ"ד היקרים ובאמת שדפח"ח ומהתימא על הכ"מ שהי' לפניו דברי הש"ס אלו בה"ג שם שכתב רבינו דלוקה ולא הרגיש בה"ב בזה ולפמ"ש י"ל דבאמת י"ל דבאפאה פטור לר"י דהוה שינוי טפי וגם דס"ל דשינוי אינו קונה רק מתעזוב יתרא וא"כ אין לך בו לרבות אף באפאה ואפ"ה לא משכחת לה באפאה דניהו דקנה בשינוי מ"מ כיון דלר"י במה שלשה לא הפקיע המצוה א"כ מה שאפאה לא הפקיע המצוה שלא עשה שום מעשה ומה שהניח העיסה בתנור לאפות לא עשה מעשה באותה פאה שיתכוין להפקיע מן החיוב דהא העיסה כלה יחד נאפית בתנור וא"כ משתרשי לי' ולא הפקיע המצוה בידים ושוב שייך משתרשי לי' וחייב ול"ש שזה עכ"פ בטלו בידים ולכך אמר דמשכחת כשאכלה והרי הפקיעה בידים ופטור לשטת הר"ן וגם לשטת התוס' דיכול לומר הייתי מתענה ולכך לא הביא הכ"מ משם ודו"ק היטב. ובזה נלפע"ד דבר נחמד דזה באמת טעמו של רבינו דכתב דאף באפאה חייב דבאמת כיון דפסק כר' ישמעאל דגם בעיסה חייב וא"כ כיון דנימא דס"ל שינוי אינו קונה א"כ מה נ"מ בין שינוי זוטא לשינוי רבה דסוף סוף שינוי במקומו עומד אלא אף אם נימא דשינוי קונה וכד"ה רק דכאן מרבי מתעזוב יתרא ואם אף דנימא דלא מרבי שינוי זוטרתא אבל שינוי רבתא לא מ"מ כיון דכ"ז שהוא בעין חייב אף במזיק מתנות כהונה כדאמרו בחולין שם לענין מנכה לו מן הדמים שאני התם דאיתנהו בעיניהו וא"כ מה נ"מ בין שהי' עיסה בין שאפאה סוף סוף הוה כמו שהי' בעיסה והוה בעיני' דלא פטרה ולא הפקיעה כלום ולמה יפטור דבשלמא כשעשאו עיסה שפיר פטור לת"ק דהוא ס"ל דאין החיוב רק מן החיטין וכשלש ועשה עיסה נשתנו החטים ומקרי אינו בעין אבל ר"י דס"ל דאף בעיסה חייבת מקרא דתעזוב יתירה א"כ מן עשית עיסה לאפי' לא נשתנה הדבר וכל שהוא בעין חייב ולא מקרי מזיק מתנות כהונה לכך חייב רק באבדו ונשרפו דליתנהו בעיניה הוא דמפטר ולוקה ודו"ק היטב כי נכון הוא מאד.