שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ג סימן ג׳

והנה צריך להבין הא דרב לא מגבי כתובה לארמלתא ומטעם דחשודה על השבועה הא בהי' החשוד מהנשבעין ונוטלין ויש לו שטר דנוטל בלי שבועה ואיך תיקן כאן דלא תגבה כלל וכבר האריכו בזה האחרונים וגם הקדמונים הקשו כן ועיין בהרא"ש סוף כל הנשבעין. ומה שנראה לענ"ד בזה דלא הפסיד כלל להאלמנה דכ"ז שלא תגבה כתובתה יש לה מזונות וא"כ אדרבא דטבא לה עבדא לה ואם ירצו היורשים לסלקה מהמזונות ולהגבות לה הכתובה באמת יצטרכו ליתן לה דהוא חיוב ברור והם טוענים ספק שמא התפיס לה צררי והיא טוענת איני חשודה ורצונה לשבע ולמה תפסיד מספק ומחשש חשודה וע' בח"מ סי' צ"ו סעיף ק"ו שכתב כעין זה ונהנתי ולכך ביומי דרב לא מגבי כתובה לארמלתא והיינו דרב ס"ל כאנשי יהודא דיכולין היורשים לסלקה אבל ביומא דרב לא יכלו לעשות כן דלסלקה בע"כ אין ביד היתומים. ובזה מיושב היטב קושית הרמב"ן ומכ"ש קושית הט"ז על הרמב"ן דבאמת לענין מזונות פשיטא דבשביל חשש חשודה לא יוכלו להפסיד לה מזוני ובפרט שידעו שהיא חשודה ולשטת הראב"ד בכה"ג דידעו שהיא חשודה לא עשו התקנה בזה כמבואר בחו"מ סי' צ"ב וא"כ איך ס"ד לפטור מחיוב ברור בשביל שחשו שמא היא חשודה והיא צווחת אני רצוני לשבע מה שאין כן הכתובה דאין לה הפסד דהיתומים לא יוכלו לסלקה רק אם היא רצונה בכתובה בזה יש לחוש שמא היא חשודה ותשבע לשקר וז"ב לדעתי. ובביאור הענין דתשבע לבסוף נלפע"ד דהנה כבר נודע מה דמבואר בחו"מ סי' ל"ד ובסי' צ"ב דשבועה דלעבר יותר חמור משבועה דלהבא דזה בשעה שנשבע יצא שקר מפיו ולפ"ז כאן דניהו דתפסה צררי למשכון על המזונות מ"מ המזונות אין להם קצבה ותוכל לנכות אח"כ מה שתפסה בעד המזונות הבאים א"כ על כל פנים לא יצא שבועה לשקר מפיה דאף שאסורה לשבע דמ"מ נהנית ממה דהגזילה עולה לה בחשבון המזונות וכמבואר סי' צ"ו באהע"ז דכל שתפסה צררי נהנית מכתובתה קרינן לה ועב"ש שם מ"מ על כל פנים אינו חמור כ"כ כמו באם תשבע על הכתובה דאז אין לה כלום כל שתפסה ולכך אמת שתשבע לבסוף ועיין באהע"ז סי' צ"ו סכ"א. ולפ"ז י"ל דאם היורשים יכולים לסלקה בכתובתה א"כ יש לה לשבע תיכף דתיכף הוא שקר דכל שתפסה צררי שוב יוכלו היתומים לסלקה ואין לה מזונות ועל כל פנים יכולים בכל זמן לסלקה ונשבעת לשקר ולפ"ז יקשה לרב שוב בודאי צריכה לשבע על המזונות דשמא התפיס לה צררי כשיעור כתובה ויוכלו היתומים לסלקה תיכף וצ"ל דז"א דבשביל דהיא חשודה אינו דבר ברור דכבר תפסה ושמא לא תפסה כ"כ כשיעור כתובתה ואין לה לשבע אלא לבסוף ובזה י"ל הא דאמרה כבי תרי עבדת לי עפ"י הדרך שכתבתי למעלה ואכ"מ להאריך כי לא כתבתי רק מה שעלה במחשבתי לפום ריהטא. והנה במה שהבאתי למעלה קושית האחרונים דלענין מזונות שייך אאפבת"ז אמרתי דמזה ראי' למ"ש הש"ך בחו"מ סי' ע"ח דכל שפא ושפא זמני' היינו שהוא חיוב חדש ושייך כי היכא דלא לטרדן ופורע אף בתחלת הבנין דשייך טרדא בכל שפא ושפא א"כ ה"ה במזונות דכל יום הוא חיוב חדש לשטת הראב"ד וא"כ שוב שייך הסברא כי היכא דלא לטרדו להיורשים יום ביום וע"כ התפיס הבעל צררי לה וז"ב. ובזה מיושב היטב דברי הרמב"ן שהקשה דהא צריכה לשבע על המזונות וא"ל דגם לדידי' יקשה דהא כאן בודאי צריכה לשבע דלא תשבע לבסוף משום דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וא"כ צריכה לשבע על המזונות ולא יכולה דז"א דאדרבא כיון דא"י לגבות מזונות בלי שבועה וא"י לשבע שוב אין טרדא כלל דלא יצטרכו היורשים ליתן ושוב שייך החזקה דאאפבת"ז וא"כ א"צ שבועה כלל למזונות אבל על הרמב"ם שפיר הקשה דהוא חולק על הראב"ד וס"ל דהחיוב מתחיל בעת הנשואין ולדידי' עכצ"ל דכיון שמגיע לה מחיוב ב"ד ל"ש אאפב"תז וא"כ שוב שפיר קשה דהא צריכה לשבע על המזונות ואף דרב בלא"ה ס"ל דאדם פורע בת"ז אפשר שבזה לא ס"ל לרבה בר ר"ה כרב ושמואל וקצת משמע כן בב"ב דף ה' שם ודוק היטב כי הדברים חריפים ונעימים ת"ל ועיין ח"מ סי' צ"ו סק"ט וסק"י והם תמוהים לפע"ד דמ"ש ססק"י דבגרושה ל"ח להתפסת צררי דאאפבת"ז הא ז"א דכל דאית לה בתנאי ב"ד חיישינן וכמ"ש בעצמו בס"ק ט"ו ואם כוונתו למ"ש שם בסק"ט דדוקא בסמוך למיתה וארכבי' אתרי רכשי סמוך למיתה והוא מתנאי ב"ד ובאמת הם שני תירוצים ועב"ש סק"א דעשה נ"מ לענין נ"מ ונצ"ב וע"ש בב"ש סק"ח שגם דבריו צ"ע קצת ועיין בפ"י בגיטין דף ל"ד שם במשנה ולפמ"ש הח"מ והב"ש סי' צ"ו ס"א בשם הרשב"א דכל דאינה בת שבועה או שנותנים לה הכתובה או מזונות עד שתתפקח וכתבו הח"מ והב"ש שם סק"ז דאף לאנשי יהודה כל שא"א לה לשבע על כתובתה א"כ מ"ה דמגיע לה מזונות א"כ ל"ק כלל קושית הרמב"ן והט"ז על הרמב"ן דהא באמת חז"ל תקנו לה מזונות כ"ז שא"א לה לטול כתובתה וא"ל דשאני התם דא"א לה לשבע כלל על הכתובה ולכך לא תגבה מזונות מה שאין כן בהך דח"מ וב"ש ראוי' לגבות כתובה כשתתפקח דז"א דאפכא מסתברא דהיכא דאינה מקוית כלל שתטול הכתובה א"כ בודאי מהראוי שיתן לה מזונות עכ"פ. והנה שנת תרט"ו אור ליום ד' ויחי י"ג טבת אמרתי בזה לתלמידי נ"י שלמדתי סי' צ"ג צ"ד ואמרתי דאם נימא לאנשי יהודא אין האשה מוחזקת בנכסים גם למזונות כמ"ש הבית מאיר לפ"ז לרב דס"ל כאנשי יהודא דיכולין לסלקה לכך בשני דרב לא אגבי כתובה לארמלתא א"כ גם מזונות בודאי אין לה וא"כ קשה קושית הט"ז והב"ש לרב הי' לו לומר דגם מזונות אין לה. אמנם באמת צ"ב מ"ט דרב דלא מגבי כתובה לארמלתא דהא אינו רק ספק שמא קיל לה השבועה ואיך לא ניתן לה הכתובה מספק ואיך לא נחוש והאשה צווחת שאני רוצה לשבע באמת וביותר תקשה דהרי רב לא ס"ל הך דר' אבא ואפילו מחושוא"י לשבע בדאורייתא גם כן פטור ומכ"ש בשבועה דרבנן דניהו דנוטל לא אמרינן כל שא"י לשבע אף בדרבנן כמ"ש המלמ"ל ועיין שו"ת נו"ב מהד"ק חלק אהע"ז ובתשובה הארכתי דהפוסקים חולקים בזה אבל על כל פנים לא עדיף משבועה דאורייתא דלרב לא אמרינן מחושואיל"מ וביותר יש לתמוה דשבועה זו מה טיבה דל"ש ספק מלוה ישנה דהא אם הי' לה מלוה ישנה שייך להבעל ודוחק לומר שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות וע"כ רציתי לומר דרב ס"ל דחשוד אממונא ל"ח אשבועתא משום דשבועה חמור ולכך בימי רב דקיל שבועה ונדר ושוב לא האמינה. אבל עדיין צ"ב דא"כ היאך מספק לא תגבה כתובה והיא צווחת שתשבע באמת. אך נראה כיון דמוריא היתרא ואמרה דטרחא קמי יתמי וא"כ שוב חשו דבאמת היא תורה היתר שנשבעת באמת ול"ש חשוד אממונא חשוד אשבועתא דהיא מורה היתר לנפשה ויש להמתיק הדברים לפי מה דמבואר בסי' צ"ה דאף במשבחת הנכסים השבח ליורשים והרבה פוסקים ס"ל דלא מהני אף באמרה ראו וא"כ שוב היא סוברת אני טרחת קמי יתמי ומשביח להם ועל כל פנים מהראוי לי להנות מהם ותופסת צררי ובזה אני אומר דרב לשטתי' דס"ל כאנשי יהודא דביד היתומים לסלקה ממזונות וא"כ כל שלא סלקוה ע"כ דניחא להו במה שיושבת ומפקחת אל הנכסים שייך מוריא דטרחא קמי יתמי אבל לאנשי גליל דאין בידם לסלקה כ"ז שיושבת אלמנות א"כ ל"ש דמוריא היתרא דטרחא קמי יתמי דמה הוה ליורשים למעבד הא י"ל דלא ניחא להו כלל בטרחתה רק שא"א להם לסלקה ואדרבא היא לא רצתה שיסלקו לה וז"ב. ובזה ניחא לרב לשיטתו שייך מוריא היתרא דהוא ס"ל כאנשי יהודא אבל שמואל לשטתו דס"ל כאנשי גליל לכך אשבעה חוץ לב"ד ולפ"ז מה טעמו של הרמב"ן והפוסקים דס"ל דלמזונות א"צ לשבע משום דהנכסים בחזקתה דהא א"י לסלקה וזה שאמרה כבי תרי עבדת לי והיינו דלשמואל דס"ל כאנשי גליל ל"ש מוריא היתרא ולפ"ז רב דס"ל כאנשי יהודא דשייך מוריא היתרא דטרחא קמי יתמי בודאי א"י לגבות מזונות ולפ"ז שוב יקשה אליבא דכ"ע דלרב גם מזונות צריכה לשבע דאין הנכסים בחזקתה ושייך גם משום מוריא היתרא וכמ"ש ולכאורה רציתי לומר כיון דבימי רב קיל נדרא ושבועה ולא הוה מגבה כתובה לארמלתא א"כ שוב כל האשה שנשאת אז נכנסה באותו ספק שלא יתנו לה הכתובה היורשים וא"כ לא התחיל החיוב כלל ולכך לא אגבה הכתובה ולפ"ז כל שלא יהי' לה מזונות ע"ז ודאי לא נכנסה ולכך לא אמרו לה דצריכה לשבע על המזונות אבל זה דחוק. אמנם נראה דבאמת כיון שכל הטעם דמוריא היתרא דטרחא קמי יתמי היינו משום שמשבחת הנכסים ונותנת ליתומים ולפ"ז זה שייך לענין הכתובה אבל מזוני בודאי אית ליה כיורד ברשות דנוטל עכ"פ הוצאה ומכ"ש דמגיע לה מזונות ועיין סי' צ"ה וא"כ ממ"נ מזונות ל"ש מוריא היתרא דבאמת מגיע לה מזונות וא"כ שוב י"ל דל"ש להשביע על מזונות ושלא תגבה המזונות כלל דע"ז ל"ש מוריא היתרא דהא באמת מגיע לה מזונות וז"ב ודו"ק היטב. והנה לכאורה י"ל דטעמו של רב דהרי באמת התוס' הקשו דהא אאפבת"ז וכתבו דבשביל תנאי ב"ד חיישינן טפי ולפ"ז לרב דס"ל אפבת"ז יש לחוש טפי ולכך לא מגבי כתובה לארמלתא ולפ"ז נ"ל דלענין מזונות ל"ש חשש דפבת"ז דהנה הש"ך חידש בסי' ע"ח גבי כל שפא ושפא זמני' דהיכא דצריך לשלם כל שפא ושפא זמני' אף רב מודה דמשלם בת"ז כי היכי דלא לטרדן. והנה האחרונים תמהו מדברי הר"ן גבי יתומים אמרו נתנו דהקשה הא אפבת"ז והרי שם החיוב מדי יום ביומו וע"כ נדחה סברת הש"ך ואני אומר להיפך דאדרבא כל שלא התחיל החיוב ודאי אין לחוש וע"כ לא אמר רב רק היכא שכבר התחיל עכ"פ רק שהוא בתוך זמנו אבל כאן לא התחיל החיוב ולפ"ז לענין מזונות שלא התחיל החיוב ודאי ל"ש כי היכא דלא לטרדן ולכך מזונות ל"ק דצריכה לשבע דהא למזונות יש חזקה טובה דאאפבת"ז ובלא"ה י"ל דכל הטעם הוא כי היכי דלא לטרדן ולפ"ז אם נימא דבימי רב לא מגבי מזונות בודאי לא שייך כי היכי דלא לטרדן דהא לא תוכל להטריד כלל דהא צריכה לשבע ובשלמא על הכתובה שייך כי היכא דלא לטרדן דעכ"פ כשהוא מגרשה יצטרך לפרוע לה דגרושה משביעין אבל אלמנה לענין מזונות ל"ש כלל כי היכא דלא לטרדן ודו"ק היטב. אך נראה דבר חדש דבאמת שייך עוד חשש דשמא תפסה מעצמה רק דזה לא חיישינן כ"כ שתהי' תופסת מעצמה ולפ"ז זהו אם מגבין כתובה אבל בימי דרב דלא מגבי כתובה א"כ בודאי יש לחוש שמא תפסה דחוששת שמא ימות בעלה ולא תוכל לגבות כלל מזונות וכתובה וא"כ שוב יש לחוש שמא תפסה מעצמה ודוק. ובזה יש לי לומר בישוב קושית הט"ז והב"ש דתקשה על הרמב"ן עצמו כיון דלא גבתה הכתובה בודאי צריכה לשבע על המזונות ולפמ"ש י"ל כיון דהאשה באתה לתבוע הכתובה והמזונות ע"כ דלא ידעה מזה דלא מגבין כתובה ולא מזונות בימי רב וא"כ שוב אין לחוש שמא תפסה מעצמה ולשמא התפיס לה ג"כ אין לחוש וא"צ לשבע על המזונות כלל דלמה נחוש שמא תפסה והא היא לא ידעה כלל דלא יגבו לה הכתובה והמזונות. שוב ראיתי שז"א דרב לא ס"ל דפורע בת"ז רק אביי ורבא וכל מ"ש בזה אינו רק אם נימא דרב ס"ל כאביי ורבא אבל לא מצינו זאת ורב ודאי לא ס"ל כן דאף אם אינו רק רוב דאין פורעין הא רב ס"ל דהולכין בממון אחר הרוב. אמנם בגוף הקושיא של הרמב"ן י"ל דהא הט"ז באהע"ז סי' צ"ו כתב דדוקא בכתובה דרבנן כל שהיא חשודה אינה נוטלת דהם אמרו והם אמרו משא"כ בחוב ע"ש ולפ"ז ל"מ אם נימא דמזונות דאורייתא ודאי גובות אף לרב דקילי נדרי דלא גרעא מחשודה ממש אלא אף אם נימא דמזונות דרבנן ובפרט לאחר מיתה מ"מ כל שהתחייב בפירוש ומתזנא מנכסי הו"ל כחיוב גמור דיכול לחייב עצמו וחייב מה"ת וא"כ לענין מזונות ל"ש הך דרב וז"פ ובישי"ע סי' צ"ג גם הוא רצה לישב עפ"י דברי הט"ז הנ"ל אבל באורחא רחיקתא יע"ש ודו"ק.