שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק כ״ג סימן ב׳

אשר שאל אותי בב"ש סי' צ"ה ס"ק א' שכתב בסוף הס"ק למ"ש לעיל כל מקום דפליגי הפוסקים קיימי הנכסים בחזקתה וע"ז הקשה הא כל הטעם דנכסים בחזקתה לענין מזונות כתבו התוס' בכתובות דף צ"ו ד"ה נכסי בתירוץ הא"נ משום דלעולם יש לה מזונות כל שאינה תובעת הכתובה ולפ"ז זה לאנשי גליל דנזונית תנן אבל לאנשי יהודא דהנזונית תנן תו א"כ יש בידם לסלק אותה ולא שייך נכסים בחזקתה. הנה יפה תמה וכבר קדמו בבית מאיר ס"א שם. אמנם לפע"ד חלילה להב"ש שיטעה בדבר פשוט כזה אבל הכוונה לפע"ד דבאמת בלא"ה צ"ב דלמה לו להב"ש כ"ז הא במע"י ודאי מוחזקת האלמנה ומספק א"י להוציא מידה וצ"ל דלאנשי גליל כיון שמחויבים לזונה והיא מחויבת עבור זה מע"י אם כן הוה זה תמורת זה וכשם שא"י היורשים לפטור עצמם ממזונות כמו כן אינה יכולה לפטור עצמה מחיוב מע"י שלה לבעל וז"ב ולפ"ז זה דוקא לאנשי גליל אבל לאנשי יהודא דיכולין לסלקה ממילא המע"י שלה וא"צ להטעם דהנכסים בחזקתה ודו"ק. ובאמת הב"ש גם בסי' צ"ג ס"ק כ"ב כתב דבכל ספק האשה מוחזקת ועיין בבית מאיר שם בסעיף י"ט שהאריך בטעם הדבר דהנכסים בחזקתה ולפי דבריו שם יש ג"כ להאריך בזה. ובזה נלפע"ד דבר נחמד במה שנחלקו הרמב"ם עם הרמב"ן וסייעתו אי אלמנה צריכה לשבע כשתבא לגבות מזונות ודעת הרמב"ן דא"צ לשבע משום דתשבע לבסוף ובאמת הא דסמכינן על דתשבע בסוף אף דיש ספק שמא לא תבא לידי גביית כתובה צ"ל ע"כ משום דהנכסים בחזקת אלמנה קיימי ולכך א"צ לשבע על המזונות וכ"כ המפרשים ולפ"ז לרב דס"ל בכתובות דף נ"ד באנשי יהודא ושוב אין הנכסים בחזקתה ושוב צריכה לשבע כשתבא לגבות מזונות. ובזה נלפע"ד לישב קושית הט"ז על הרמב"ן דהנה הרמב"ן הביא ראיה דא"צ לישבע מהא דאמרו בגיטין דף ל"ה האי דאתא לקמי' דרבה בר ר"ה א"ל מאי אעביד לך דרב לא מגבי כתובה לארמלתא וכו' א"ל הב לי מזוני א"ל מזוני נמי לית לך דאמר ר"י אמר שמואל התובעת כתובתה אין לה מזונות וכו' א"ל כבי תרי עבדת לי והקשה הרמב"ן דהי' לו לומר דמזונות נמי לית לך דצריכא שבועה לשטת הרמב"ם והקשה הט"ז דגם לרמב"ן קשה דכל הטעם דא"צ לשבע משום דתשבע לבסוף והא שם א"י לשבע בסוף דרב לא מגבי כתובה וא"כ תשבע בתחלה ולפמ"ש א"ש ולכאור' הנני יוסיף להפליא דלרב דס"ל דהלכה כאנשי יהודא בודאי צריכה לשבע דאין הנכסים בחזקתה דיכולין לסלק לה הכתובה. אך ז"א דממנ"פ אם אתה חושדה על השבועה וחיישינן שמא התפיס לה צררי שוב לא יתנו היורשים לה הכתובה והוה הנכסים בחזקתה למזונות ואף את"ל דעכ"פ היו יכולין לסלק לה הכתובה נלפע"ד דבלא"ה אין חשש התפסת צררין כ"כ על המזונות לרב דהא למה יתפיס לה הבעל צררי למזונות להפסיד ליורשי' דלמא ירצו לסלק לה הכתובה בע"כ ולא תהי' לה מזונות ואם היתה נאמנת בעיניו כ"כ שתחזיר להיתומים א"כ למה תהי' צריכה שבועה דהא האמינה והוה כפטרה משבועה ועכצ"ל דלרב באמת לא חיישינן להתפסת צררי וא"צ לישבע על המזונות ואם כן שוב שפיר לרב א"צ לשבע כלל אף דאין סופה לשבע על כתובתה אבל לשטת הרמב"ם דס"ל דהבא' לגבות מנכסי יתומים צריכה שבועה אם כן שפיר הקשה על הרמב"ם דשם היתה צריכה שבועה וז"ב בישוב דברי הרמב"ן. ובזה נלפע"ד לישב הא דאמר כבי תרי עבדית לי' והוא תימא דאטו לא נוכל לפסוק כרב בזה וכשמואל בזה בדינים דאינם סותרים זה לזה ולפמ"ש א"ש די"ל דכל הטעם דתובעת כתובה אין לה מזונות הוא משום דשמואל לשטתו דפסק כאנשי גליל דתקנו שכ"ז שהאשה תרצה לשבת אלמנות לא יוכלו היורשים לסלקה בכתובה ואם כן שפיר אמרו כיון דתובעת כתובתה והיא אין רצונה שיהי' כבוד בעלה עלי' אם כן היא אפסדה אנפשה ולכך אין לה מזונות אבל לרב דס"ל דיכולין היורשים לסלקה אם כן לא הפסידה בזה די"ל דיראה שמא היורשים יסלקוה ולכך תבעה והוה כמו תבעה מדוחק דאמרו בירושלמי דאין מפסדת המזונות ומעתה שפיר אמרה כבי תרי עבדת לי דלרב דס"ל כאנשי יהודא שוב לא אבדה המזונות בשביל שתבעה דהא הוה כתבעה מדוחק וע"כ דס"ל כשמואל דלא יוכלו לדחקה ואם כן שוב הו"ל להשביענה וא"ל דאדרבא לשמואל היתה צריכה לישבע על המזונות וא"י להשביעה דז"א דהא שוב הוה כבי תרי דאם ס"ל כשמואל שוב למה לא תשבע לגבות מזונות ורב האיך לא מגבי לארמלתא כתובה. ובזה יש לישב מה שהקשו האחרונים דלהירושלמי דס"ל דתבעה מדוחק י"ל מזונות וכאן הוה תבעה מדוחק ולפמ"ש א"ש דבזה פסק כרב ואף בתבעה מדוחק ס"ל דצריך לשבע ודו"ק. ובחידושי אמרתי בזה דהנה האחרונים הקשו דלמה תצטרך לשבע על המזונות הא במזונות שייך חזקה דאאפת"ז ועיין בהפלאה בק"א סי' צ"ב וכ"כ כמה אחרונים ולכאורה הי' נ"ל דבר חדש דהנה הענין דאאפבת"ז הקשו האחרונים דהא אין הולכין בממון אחר רוב ומכ"ש בתר חזקה וכתבו כיון דאתחזיק חיובא בזה אזלינן בתר רוב וכ"כ בישוי"ע ריש סימן י"ז והארכתי בזה לענין שטר מאוחר דל"ש אאפבת"ז דעד דמטא זמני' לא טריף ולפ"ז הנה כבר נודע מחלוקת הרמב"ם והראב"ד פי"ח מאישות אם מזונות האלמנה מתחיל החיוב קודם מותו או בעת הנשואין לכשתתאלמן ודעת הראב"ד דאינו מתחיל רק לאחר מיתה ולפ"ז לשיטת הראב"ד ל"ש בזה אאפבת"ז דלא התחיל החיוב אלא לאחר מיתה. ובזה נלפע"ד מה דאמרי' בזה תשבע לבסוף והיינו דאחר מיתה מתחיל החיוב אם כן כשבאת בתחלה לגבות עוד אז התחיל החיוב ושייך שבועה אבל אם תובעת המזונות שכבר עברו ל"ש השבועה דכבר נתחייבו היורשים ואם כן לכך תקנו שתשבע בסוף דבמזונות יש חילוק דעל לעבר ל"ש שבועה ועל לבסוף הוא דתשבע דבכל יום יתחיל חיוב חדש ולכך תשבע לבסוף על הכתובה דבזה ל"ש החזקה וכמ"ש התוס' והפוסקים כמה תירוצים. ולהרמב"ם ז"ל דהוא מטעם אחר אתי עלה כיון דגובית מהיתומים צריכה לשבע אף בתוך זמנו ואף דבכל בע"ח ל"ש שבועה אף מיתמי היינו משום דאין דרך להתפיס צררי לבע"ח אבל בבעל דחיישינן להתפסת צררי חיישינן לענין יתומים טפי. ולפ"ז הי' נ"ל דבר חדש דלמאן דס"ל דיכולין היתומים לסלקה ממזונות והוה כלא מתחיל החיוב (וצריכ' לשבע אף על מזונו' שעברו וא"כ לרב) צריכ' לשבע אף על מזונות שעברו מיהו בלא"ה רב ס"ל דאדם פורע בת"ז בב"ב דף ע"ה וע"כ קצרתי.