שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״ז סימן ד׳

והנה בשנת תרי"א בחמשה עשר באב למדתי עוד בהלכות אלו בסימן תקפ"ז תקפ"ח וארשום מה שהערתי בעברי על הסוגיא שנית. והנה אם נימא דהש"ס מיירי בשמע מקצת תקיעה בבור ומקצתה חוץ לבור דמיירי ביש בכל אחת כשיעור יקשה לשטת הט"ז דאף השומע ב"פ תקיעה אחת הוה הפסק אם כן כאן שהיתה מקצתה שלא בחיוב יהיה כהפסק וע"כ כהלבוש דמצד השומע לא אכפת לן ודו"ק. והנה בדברי הרא"ש והטור יש לי מקום עיון שהרי כתבו דסופה בלי ראשה וראשה בלי סופה ואין במקצת שיעור תקיעה דלא יצא ע"ש בסי' תקפ"ז ומשמע דאם הי' בכל אחת שיעור יצא אם כן יקשה מ"פ הש"ס מן התוקע לתוך הבור או לתוך הדות ואמאי ליפוק בתחלת תקיעה וקשה דלוקי כגון שאין בה שיעור תקיעה ואיך יצא ומצאתי בפ"י ויום תרועה למהרמב"ח שהעירו בזה וביותר יקשה לשטת הרא"ש דאותן העומדי' על שפת הבור א"א להם שישמעו קול השופר א"כ מה פריך הש"ס וליפוק בתחלת תקיעה הא בתחלת תקיעה גם כן א"א שלא ישמעו קול הברה ומצאתי בפ"י שעמד בזה וד' יודע כי נתקשיתי מאוד בזה. אמנם מ"ש בתחלת התקיעה אפשר שיהי' קול השופר לבד תמהני דהמעיין בהרא"ש שפירש הך דלא שנא דהיינו שאותם העומדים על שפת הבור א"א שישמעו קול שופר שבתוך הבור מתבלבל תיכף כשיצא החוצה ואם כן גם תחלת תקיעה א"א שישמע בלי הברה ועיין רש"י שפירש כאן דקול שופר שמע בלי הברה והוא לשטתו דס"ל דגם בעומד על שפת הבור אפשר שישמע קול שופר ולזה נתכוין רש"י כאן דלכאורה במשנה הי' לו לפרש ולמה נתאחר עד כאן וע"כ דכוון למ"ש לפרש קושית הש"ס אבל על הרא"ש קשה והנני יוסיף דע"כ להרא"ש א"א לשמוע קול שופר על שפת הבור אף בתחלתו דאל"כ למה נדחק הרא"ש לוקי הך דל"ש של ר"ה דפירוש המשנה מפרש מה שאינו סוגית הש"ס הו"ל לאוקמא אם שופר שמע היינו תחלת תקיעה והי' בה כשיעור ואם קול הברה שמע היינו שלא שמע תחלתה רק בסוף והי' הברה וע"כ דגם תחלת תקיעה א"א לשמוע כ"א קול הברה ואם כן מ"פ הש"ס על רבה וכן קשה בהא דפריך בדף כ"ג ע"א בהך דאמר לכך מאריך בשופר ודייק הש"ס גם כן דסוף בלי תחלתה יצא ופריך ג"כ מהתוקע לתוך בור ומה קושיא הא על שפת הבור א"א לשמוע קול שופר להרא"ש וכמ"ש וצע"ג. איברא דלפע"ד מדברי הש"ס מוכח כרא"ש שהרי אמרו בדף כ"ח הכא בור מקום חיובא הוא לאותן העומדים בבור ומשמע דוקא לאותן העומדים בבור הוא דהוה מקום חיובא לא לאותן העומדים חוץ לבור ואפילו תחלת תקיעה א"א לשמוע קול שופר וזה כשטת הרא"ש והנה הלח"מ פ"א משופר הקשה לשטת הרא"ש דאם כן מאי אמר תנ"ה בתוקע לתוך הבור או לתוך הדות יצא והתנן לא יצא אלא ש"מ כדר"ה ואכתי קשה למה בברייתא לא מחלק בין העומד בבור או על שפת הבור דלרא"ש ר"ה מפרש המשנה וא"כ למה לא קתני בברייתא כן ולפע"ד נראה דבר נחמד דהש"ס שפיר דייק דברת ר"ה דהנה הרמב"ם לא מחלק גבי פטם אלא בין תוך הבור או חוץ לבור וכתב הר"ן דיצא לו מהא דבברייתא לא מזכיר פטם רק בור ודות וע"כ משום דבפיטם ל"ש לחלק דודאי יוצא קול הברה והביא הכ"מ בשם רבינו טודרוס ז"ל דדחה זאת רק דבפטם ל"ש לעמוד משא"כ בבור ודות ע"ש ולפ"ז לשטת הרא"ש דבשפת הבור לעולם אין שומעין קול שופר מדוקדק דברי הברייתא דנקט בור ודות ולא נקט פטם משום דבבור ודות יצאו אותן העומדים בתוך הבור משא"כ בפטם דא"א לעמוד בתוך הפיטם ורק השופר הוא בתוך הפיטם אבל אנשים שומעים בחוץ וא"א לצאת ומבואר סברת הרא"ש וממילא נשמע החילוק שבין תוך הבור ושפת הבור דאל"כ למה לא נקט פטם ודו"ק היטב. והרמב"ם לשטתו דס"ל דגם בשטח הבור משכחת לה שישמע קול שופר אם כן יקשה למה לא נקט הברייתא בפטם ואליבי' דידי' ל"ש לתרוצי כמו לרא"ש וע"כ מוכרח דבפטם א"א כ"א קול הברה וא"ש דכל אדם לשטתו ודוק. והנה הך דבת מינה מחריב בה הי' נראה לפע"ד להבין בזה הא דאמרו בסוכה הכא טריד טרדא דמצוה התם טריד טרדא דרשות וערש"י מ"ש בזה ולפע"ד נראה הכוונה דבאמת כפי הנראה הענין דעוסק במצוה פטור מן המצוה הוא משום דלבו טרוד במצוה הלזו וקשה על האחד שיכוין שתי דברים בבת אחת ע"כ אם ירצה לעיין בזו יצטרך להסיר כוונתו מזו ואם כן אף אם נימא דמצות א"צ כוונה מ"מ בת מינה מחריב בה מה שמסיר דעתו ממצוה זו ומכוין לאחרת זה מעכב יותר וע"כ פטרוהו ולפ"ז זהו בטרדא דמצוה אבל טרדא דרשות שוב אינו מפסיד עשיית המצוה אף שאינו יכול לכוין כ"כ כיון דעכ"פ לא מכוין למצוה אחרת ולפ"ז נלפע"ד דכיון דפטרוהו חז"ל מהעוסק במצוה דפטור ממצוה אחרת אם כן שוב אם רוצה לקיימה לא אכפת לן דהו"ל כדבר הרשות דאינו מחויב בה ול"ש בת מינה מחריב בה אחרי שפטור ממנה ודו"ק. ובזה י"ל הטעם גם כן דאם יכול לקיים שניהם דאינו פטור דהא באמת יוכל לקיים שניהם וכל הטעם הוא משום דטריד וקשה על האדם לכוין שני דברים כאחת כמ"ש הרמב"ם הטעם דמלאכה אחרת דהו"ל כהיסח הדעת ואם כן כל שיכול לקיים שניהם ודאי חייב ודו"ק היטב כי היא הערה חדשה.