שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק ט״ו סימן ה׳

והנה הרב החריף מוה' יעקב סגן כהן נ"י ממקולניץ אמר לי שהרב הגאון מוהרש"ק נ"י אמר לו שהקשה להגאון המובהק מוהר"ר זלמן מרגליות נ"י בהא דיבמות דף ק"כ איתא מעשה דאבא בר מרתא ראיתי קירא דבק בבלייתא ולא הכירוהו ומייתי הש"ס זה דהכרה היא בפנים והא לשטת ר"ת כל שגופו שלם אף שאין פרצוף פנים ניכר מ"מ מעידין עליו וא"כ שם הי' כל גופו שלם ולמה לא הכירו והרי"ז סתירה מיני' ובי' על ר"ת שם ואמר שהגאון מוהר"ז ז"ל נתקשה בזה ולא תירץ כלום ולפע"ד הדברים פשוטים שאני התם שדבק קירא באפי' ושינה פניו וזה בודאי לא הכירוהו אבל מת שאין פרצוף פניו לפנינו שפיר ניכר ע"י גופו אבל מה מועיל צורת גופו אם פרצוף פניו שונה אדרבא חשבו לאחר הש"ס לא מיירי רק דבהפנים עיקר הכרה היא וכל ששינה פניו לא הכירוהו וז"ב מאד. והנה במה דנחלקו בשומא אי עשוי להשתנות מצאתי בהפלאה בכתובות דף פ"ה בתוס' ד"ה דקיהיב סימנא שכתב דהא דאמרינן שומא עשוי להשתנות אף דנמצא השומא באותו מראה כמו שהיתה בחייו מ"מ כיון דיכול להשתנות ולא יכול זה שנותן הסי' לומר שכן יהי' באותן מראה דיכול להיות שישתנה א"כ אף דנימא דהוא אותו אדם שהי' בחייו לו אותן הסימנים עכצ"ל דאתרמויי אתרמי שהרי הי' יכול להיות שישתנה א"כ שוב יש לומר שזה אחר הוא ואתרמי שהוא באותו סימן ובזה כתב שם דגם בחשש שמא פינן כל דיכול לפנן שוב אין הסי' ברור דהי' יכול לשנות ושוב חיישינן שמא פינן ובזה יישב קושית התוס' גבי ר' מיאשא ע"ש ובאמת שדבר חריפות הוא וראוי למי שאמרו אבל אינו נכון לפע"ד דא"כ היאך קאמר ביבמות דף קט"ו סבר ר"ח דהיינו שני ת"ח ולא אמרינן הני אזלי לעלמא והני אחריני נינהו ורבא דחי התם קאמרי סימנים הכא גבי שומשמא מאי סי' אית לי אי קאמר כן וכן הוה אימר חושבנא איתרמי ולמה לא קאמר בפשיטות דשם כל שכפרו והי' יכול לשנות השומשמא למקום אחר א"כ לא הי' סי' משא"כ בשני ת"ח כל דנתן סימנים ואינם סי' העשוי' להשתנות א"כ מה"ת לחוש לאחר וגם מ"פ הש"ס מ"ח שמא פינן התנן מצא כלי והא שם דכפר בו לומר שאחריני הוא שוב אינו יכול להבטיח שיהי' בו אותו הסי' ולכך לא הוה סי' משא"כ בתרומה הוה כמו גבי ר' מיאשא דכל דלא רצה לכפור וזה תרומה שלו מה"ת לחוש לשמא פינה וע"כ דאין לדבריו מקום דחשש שמא פינן הוא בסתם דיש לחוש שמא פינן וחושבנא איתרמי וא"כ ה"ה בכל מקום הן אמת דגוף הדבר תמוה דמ"פ הש"ס ומי חיישינן שמא פינן והתנן מצא פירות ודלמא שם ספק הקדש שאני ואזלינן לחומרא משא"כ ספק ממונא וכפי הנראה הרגישו בזה התוס' שם ע"ש ולפע"ד נראה דלהס"ד דל"ח שמא פינן א"כ גם בממון כיון דאיתחזיק אותו הכלי או החבית שיש בו אותן החפצים שהם של אחר א"כ הו"ל כאיתחזיק חיובא ורק דכל שיש לומר שפינן ויכול לפנותם הו"ל כחזקה שלא נתבררה בשעתה דבכל רגע ורגע יכול לפנותם וא"כ ע"כ דחיישינן שמא פינם וע"ז פריך דאם נימא דשם משום ספק ממון אזלינן לחומרא שוב גם כאן אתחזיק חיובא וע"כ דלא מיקרי חזקה דלא נתבררה בשעת' דיכול לפנות בכל רגע ורגע וא"כ שוב לא הוה חזקה כלל ואין ספק כלל בדבר ובזה מובן היטב הא דפריך הש"ס להיפך ולא חיישינן שמא פינם ואימא סיפא ר"י אומר אפי' כתוב תרומה אשתקד הוה תרומה ועכשיו חולין ולכאורה קשה מ"פ מר"י הא הת"ק פליג עליו וקימ"ל כת"ק וגם בלא"ה צריך להבין במה פליגי ר"י ות"ק אמנם באמת בלא"ה צריך להבין דמה"ת לומר שאשתקד תרומה ומנ"ל לר"י להקל כ"כ בספק הקדש וצ"ל דשם באמת רוב פירות אינם של הקדש או תרומה וא"כ אזיל ר"י בתר רוב שהם חולין ואף דר"י חייש למיעוטא וע' יבמות דף ס"ז ע"ב ע"כ צ"ל כיון דיש לחוש שמא פינן א"כ ל"ש לומר סמוך מיעוטא לחזקת הכלי מה שכתוב עליו דהא חייש שמא פינה וא"כ לכך פריך שפיר דכל דנימא דאין לחוש כלל שמא פינה שוב מהראוי לומר סמוך וע"כ מסיק הש"ס דע"כ אמרינן דחיישינן שמא פינן ורק דת"ק סבר דהוא מכפר כפר ור"י סבר דיש לומר אשתלוי או לפנחא עביד ודוק עכ"פ דברי ההפלאה לא נהירין וגם מ"ש דשומא העשוי להשתנות הוא משום דע"כ צ"ל דאתרמוי אתרמי ג"כ לא נהירא לפע"ד דא"כ האיך קאמרי בב"ב דף קנ"ד ועוד הא סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה ושם לא אמרי' דאחר הוא ורק דאמרי' דנשתנו בחייו הי' קטן ועכשיו נשתנה הסי' ונראה כגדול וע"ש בתוס' וה"ה בזה דכל דעשוי להשתנות חיישי' שאף שנדמה לנו שזה הוא מ"מ אינו זה ונשתנה השומא ונראה שהוא כמו זה ובפרט לפמ"ש למעלה עכ"פ סי' מובהק לא הוה דכל שעשוי להשתנות שוב אינו סי' מובהק ודוק. אחר כמה וכמה שנים בשנת תרי"ג אחר הפסח ב' אחרי מצאתי בשו"ת ש"ב הגאון בעל בית אפרים אהע"ז סי' י"ט אחר אריכת דברים הביא שו"ת הגאון בעל קצה"ח וכפי הנראה כוון למ"ש בש"ש הנ"ל ואז הי' כותבו בתשובה וכתב שהגאון מוה' סענדיר ז"ל אבד"ק סאטנוב דח' דבריו ופירושו ובאמת בספר הישר לר"ת מבואר שכיון לפירוש הקצה"ח כמ"ש למעלה והנה הביא הגאון מוהר"ז ז"ל מרגליות יקרה שכתב בס' דעת זקנים הנדפס בליורני מבעלי התוס' ז"ל ובפרשת שופטים כתבו בשם ר"י בכור שור ז"ל שכתב ומדדו את הערים דכ"ז צוה הקב"ה לעשות כדי שיצא הקול לנרצח ומתוך כך יבואו העדים ויעידו שהוא מת ולא תשב אשתו עגונה ומה דאמרו רבותינו אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם כגון שבא ואמר מעיד אני על חוטמו ופרצופו שהוא כך וכך ואין העדים מכירים אותו אלא מתוך דבריהם יבינו המכירים שהוא זה אבל אם באו עדים ואומרים מכירים אותו בודאי שזהו ט"ע גמור כאלו ראיתיו חי ודאי תנשא אשתו בעדות זו אפילו לאחר כמה שבועות ולפירושו אפילו ממקום רחוק יכול לבא ולהתבונן בזה והאי דטבע בדגלת ואסקיה אגשרא וכו' ואנסבה רבא לדביתהו ואפילו לאחר חמשה יומא עדות סתם הי' ודמיין ולא אמר מוחזקני בו ע"ש וזה מרגליות יקרה והביא שכן כתב בקצרה בס' פענח רזא סוף פ' שופטים יעו"ש והנה באמת שזה דבר חדש אבל אני תמה על דברת קדשו דא"כ מ"פ בבכורות מ"ו ע"ב אהא דאמר ר"י יכיר אפילו בפדחת לחוד מהא דאין מעידין אלא על פ"פ וחוטם דמה קושיא דהא שם מיירי שאינם מכירים בעצמם רק שמתוך דבריהם יבינו המבינים שזה הוא ולכך בעי פ"פ עם החוטם אבל אם הוא בעצמו מכיר סגי בפדחת לחוד וגם לעיל נדחקתי בזה לפירוש ר"ת לפמ"ש הש"ש בפירושו וצ"ע וגם קשה לי לפירוש ר"ת ור"י בכור שור דא"כ למה לא הוכיח רבא בחולין צ"ו דט"ע עדיף דבסימנים צריך פדחת עם החוטם וצריך דחזיא בשעתי' משא"כ בט"ע מיהו זה יש לישב דבאמת אינו מבואר כן רק דר"ת ור"י ב"ש מפרשים כן וי"ל דבאמת סמכו על מ"ש רבא דט"ע עדיף מסימנא ובזה יש לישב גם הקושיא ראשונה די"ל דבבכורות אזלינן כהס"ד דרבא דסימנא עדיף מט"ע וא"כ ל"ש חילוקו של ר"ת ור"י ב"ש הנ"ל אבל למה דמסקינן דט"ע עדיף א"כ ל"ק משם כלל והנה בדברי ר' בכור שור הנ"ל מצאתי טעם הגון למה דאמרה תורה בשדה ולא צף ע"פ המים כדדרשו סוטה מ"ה ע"ב ולפמ"ש י"ל דכל עיקר מצות עגלה ערופה הוא כדי שיתאספו רבים ויכירו הנרצח ולא תהי' אשתו עגונה והיינו כמו שכתב הר"י ב"ש הנ"ל וזה דוקא אם יכירו בט"ע דאלו ע"י סימנים יש לחוש לאחר ג' ימים ולפ"ז הרי אמרו דמיא מצמית מכה ורק דבעי חזיא בשעתי' דאל"כ אחר עלוחו מן המים יש לחוש שמא נשתנה ומעתה כשצפה ע"פ המים ועודנו במים שוב א"צ לעגלה ערופה דמיא מצמית צמית ואף אם לא יכירו בט"ע סגי בזה דל"ח לנשתנה ודו"ק היטב ומפני דבאם נמצא ההורג לא היו עורפין שהרי ההורג הי' יכול להעיד ול"ש אין אדם מע"ר ואמרי' פ"ד כמבואר סוף כיצד דהרגתיו ישא את אשתו דפ"ד וא"כ ל"צ לעגלה ערופה והי' מקום להאריך אלא שבאמת זה טעם חדש לעגלה ערופה ואנן לא דרשינן טעמא דקרא במה דנ"מ לדינא אבל מה שמסכים לדין שפיר יש לדרוש כנלפע"ד לחבת פה קודש הר"י בכור שור הנ"ל.