שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״ד סימן ד׳

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ובמ"ש למעלה בדברי הרלב"ג לבאר כוונתו נתישב לו גם מה דקשה לי כעת דכפי הבנת הפשיט' בדברי הרלב"ג שהאב אין רשות למכור העבד רק לבן הרשות להנחילו וקשה לגמר מכאן דאזלינן בתר רוב דאל"כ דלמא אינו בנו ואף אם אזלינן בתר רוב הא בממון לא אזלינן בתר רוב משום דהוא נגד החזקה והרי עבד מוחזק בעצמו וא"כ למה ישתעבד לבנו דלמא לאו בנו הוא והתורה אמרה דוקא לבנו ישתעבדו ע"כ דאין הכוונה כמ"ש הכ"מ רק כפי מה שכתבתי בכוונתו ודו"ק. והנה בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ב' ראיתי שהקשה בהא דאמרו יכיר לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב לי' פי שנים לא מצי יהיב לי' והקשה הא שטרות לא יועיל מכירה מה"ת ול"מ להקנות והרי לר"נ דהוא רבו של רבא ס"ל דגבי קרקע או גבי מעות יש לו משפט הבכורה וא"כ משכחת לה ביש לו שטרות דל"מ להקנות או לתת השטרות במתנה ואפ"ה בתורת בכורה גבי ע"ש שהאריך בזה דשם מקשה רנב"י לרבא ומה קושיא דלמא רבא כרבו ר"נ ס"ל ולפע"ד לכאורה רציתי לומר לפמ"ש הקצה"ח סי' ס"ו סק"א לישב הא דמשמע דפודין בשטרות לולא דנתמעט מרבוי ומיעוט והא מכירת שטרות אינו רק דרבנן וכתב הוא דשטרות משתעבד למשכון וא"כ מועיל מד"ת וא"כ ל"ק דיכול לשעבדן. אמנם גוף דברי הקצה"ח תמוה דנראה דאשתמיטתי' דברי התוס' בשבועות דף ד' ע"ב ד"ה יצאו שטרות שהקשו קושיתו. אמנם בגוף הקושיא נלפע"ד דל"ק דניהו דשטרות א"י למכור היינו משום דהוה דבר שא"ב אבל להוריש פשיטא דיכול להוריש דירושה ממילא וא"כ שפיר מקשה למה צריך קרא דיכיר והא אף אם אמר שהוא בכור ואינו בכור הרי יכול ליתן לו במתנה וכיון שעכ"פ בנו הוא בודאי ניהו דאינו בכור עכ"פ השטרות יורש בכלל שאר אחיו ומה דאמר שזה בכור ממילא יורש גם בנכסים אלו למה לא יהי' נאמן כיון דעכ"פ השטרות יורש בתורת יורש וכיון שאמר שהוא בכור שוב זכה פי שנים דכל שיש לו זכי' בשטרות זכה פי שנים בזה וז"ב ופשוט לפע"ד ומה דאמר לא יהא אלא אחר אינו רק לרווחא דמלתא. ובזה מיושב גם הקושיא מהך דעבד עברי דא"י למכור ולתנו לאחר דלפמ"ש ניהו דלאחר א"י לתנו אבל לבנו מוריש וא"כ מה דאמר לא יהא אלא אחר אינו רק לרווחא דמלתא אבל עכ"פ בנו הוא בודאי וכל שהוא בנו ממילא למה לא יהי' נאמן לומר שזה בכור ואף דהוה מתנה מ"מ כל שהוא יורש ממילא זכה גם בפי שנים כיון שאמר שהוא בכור אברא דלפ"ז צ"ב מה דמשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וקשה הא עכ"פ יורש יורשו וא"כ ממילא יכול לתת לו פי שנים וע"כ דצריך לתורת מגו שיהי' יכול לתנם לו וכל שאינו יכול לתנם לו שוב אינו נאמן וצריך יכיר והדרא קושיא לדוכתא אך לפע"ד נראה דבר חדש דהנה בקושית התוס' בשבועות דאיך ממעט שטרות מפדיון הא בלא"ה מכירת שטרות דרבנן לפע"ד נראה דהנה בהא דאמרו בב"ק דף ל"ג דלר"ע קדיש והקשו הא הו"ל דבר שא"ב וא"י להקדישו וכתב בשטה שם דאם יבא לבסוף לרשותו יכול להקדישו וגם בגזל כשהקדיש דבר הגזול והעמיד הגזלן בדין אח"כ והוציא מידו קדיש ע"ש ולפ"ז מכירת שטרות דרבנן היינו משום שא"ב צ"ל דדוק' קודם שגבה אבל לאחר שהעמידו בדין וגבאו הוא יכיר לו פ"ש. ובזה ניחא מה דיכול למחול משום דכל שלא גבאו ומחלו שוב לא הוה מכירה כלל אבל כל שגבאו ממילא חל המכירה למפרע ולפ"ז גם כאן יכול לתת במתנה וכל שיבא לידי גוביינא בסוף למפרע חל המתנה והוא של זה שאמר שהוא בכור כנלפע"ד דבר חדש ודו"ק.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא שתיתאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.