שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״ג סימן ח׳

ובגוף ענין הודאת בע"ד ראיתי בתומים סי' פ"ח ס"ק ז' וכפי הנראה ענין הודאת בע"ד הוא מתורת שהאדם יכול לפסול כל עדים אף מאה ולומר שאינם נאמנים כל שאינו נוגע לאחר וכמו בהאמין למלוה אף שיהיו עדים דיכול לפסול ה"ה בזה ולפע"ד הי' נראה בפשיטות דלפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין וגם המהרש"א ביבמות דף פ"ח דהאדם לעצמו יכול לטעון ברי אף נגד עדים א"כ בשלמא לטובתו אינו מעיד לעצמו ואינו נאמן משא"כ לחובתו יכול לטעון ברי כנגד עדים ובלא"ה י"ל דבאמת לא אברי סהדי אלא לשיקר' א"כ לגבי חובתו שפיר הודאת בע"ד דהא מצד עצמו א"צ עדים. מיהו ז"א דמ"מ היאך יכול להכחיש עדים אבל מחוורתא כמ"ש דהאדם לגבי עצמו נאמן להכחיש עדים כל שטוען ברי אף באיסור מכ"ש לחייב עצמו דיכול לחייב ולהכחיש עדים כנלפע"ד ברור הדברים. והנה בהא דאבעיא לן בב"ב דף ק"ט שכ"מ שהודה מאי ופשיט מאיסור גיורא דמועיל הודאה והביא בשטמ"ק שם בשם הראב"ד שפירש דהוכחה היא דע"כ שם מועיל מתורת הודאה ולא דהוה כמתנת שכ"מ דהרי שכ"מ גר ליתא במתנה דכל דליתא בירושה ליתא במתנה וע"כ דהודאה מועיל מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ולפ"ז ע"כ מכאן ראי' ברורה למ"ש הקצה"ח דהודאת בע"ד מגדר עד פסול דלעצמו מועיל דאי נימא מתורת מתנה הא בגר ל"ש מתנה ואמאי הועיל בהודאה וע"כ דהודאת בע"ד לאו מדין מתנה מועיל רק שהוה עד לגבי נפשי'. ובזה נראה דלכך מועיל אף שאם עמד חוזר דע"כ מטעם שמודה על נפשו ונקנה לו תיכף דאם אינו רק לאחר מיתה שוב ל"ש הודאת בע"ד ומגדר עד דהא אח"כ לא הוה עד לגבי נפשו דמתנת שכ"מ אין קונה אלא לאחר מיתה ואז לא הוה מתורת עד לגבי נפשו ולאחר מיתה ל"מ הודאת בע"ד וע"כ דהודאה אף אם עמד אינו חוזר וכן קי"ל בסי' ר"כ ס"ב ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בב"ש סי' ל"ח ס"ק ל"א שכתב וז"ל ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ א"י אם הי' לו אצלו בשעת הודאתו עכ"ל ולכאורה הי' נראה דע"כ ס"ל להב"ש כשטת המהריב"ל דהוא מתורת מתנה ולכך כתב שאין מכאן ראי' שהי' לו למפרע דאינו מחייב עצמו רק מכאן ולהבא אמנם יש לדחות דאף לשטת הקצה"ח דלגבי נפשי' הוא בתורת עד פסול דמהני לגבי עצמו אבל מ"מ להיות מועיל לגבי המקדש פשיטא ואף אם נחשוב עדותו עדות שלם אינו רק עד אחד ול"מ ושפיר כתב הב"ש ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה שראיתי בס' שו"ת גוא"י סי' מ"ח שהקשה ע"ז מהא דאמרו בקידושין דף ס"ה מאי דעתך דילפת דבר דבר מממון אי מה להלן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אף כאן הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ומה קושיא הא אינם אומרים שמקדשה כעת ועינינו הרואות דלא נתקדשה כעת וא"כ ל"ש הודאת בע"ד יען למפרע ל"ש הודאת בע"ד ולפמ"ש א"ש דבאמת כל שישנו בגדר עד ולעצמו האמינה תורה אף פסול א"כ הוה כמו שעדים מעידים שנתקדשה וגם למפרע מועיל ובשלמא הך דב"ש ניהו דלגבי עצמו נאמן זה כשני עדים אבל לגבי המקדש ל"מ הודאתו זה ואינו רק כעד אחד אבל כאן לגבי עצמם הוה כשני עדים וז"ב כשמש. והנה בתוספתא ב"מ אמרו הודאת בע"ד כק' עדים דמי אימתי בזמן שטענו והוד' הודה מפי עצמו יכול לחזור בו ועש"ך חו"מ סי' פ"א סק"ג שהרחיב הדיבור בזה וביאר דמיירי אחר כ"ד רק משום שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ויכול לחזור וע"ז שאל אותי תלמידי מוה' מענדיל בודק נ"י האיך מועיל לאחר כ"ד הפה שאסר כמ"ש התוס' בכתובות דף כ"ב ויפה הקש' ואף להדיע' המבואר' באהע"ז סי' קכ"ב דמועיל אף לאחר כ"ד היינו במפרש דבריו משא"כ בחוזר מדבריו ועב"ש שם. ולפע"ד נראה דהנה לפמ"ש הקצה"ח דהודאת בע"ד הוא מתורת עד דהנה בשו"ת הר"ן סי' מ"ז וסי' ל"ד מבואר מדבריו דאף בשני עדים ואף בד"מ שא"צ דו"ח מ"מ כל שלא נגמרה עדותן יכולין לחזור בהם ועיין שב שמעתא שמעתא וא"ו פי"ג ופי"ד שהאריך בזה. והנה ענין נגמרה עדותן היינו באופן שהגדתם כבר עשה פעולה באופן שבעת הגדתם הי' בתורת עדות גמור ולפ"ז נלפע"ד דאף דהודאת בע"ד הוא כמאה עדים והוא מתורת עד פסול לגבי עצמו צריך שיהי' ג"כ עכ"פ בעדותו תורת הגדה ברורה ולפ"ז כל שיכול לטעון משטה או השבעה או טעיתי כמבואר סי' פ"א למה לא יוכל לחזור בו ולו יהא דהוא עד כל שלא נגמר עדותו יכול לחזור בו וא"כ גם לאחר כ"ד שאינו שייך מגו מ"מ (הא שייך הודאת בע"ד) הא כל שזה לא טענו אינו בא רק מכח עדותו בלבד וא"כ עדיין לא נגמר' עדותו ויכול לחזור בו והרי משטה הי' יכול לטעון אף לאחר כ"ד ולמה לא יהי' יכול לחזור ולטעון ששקר הודה וז"ב לפע"ד. ובזה יש לישב קושית הש"ך שם דס"ל להבע"ת דדוקא כשלא הודה בפני שלשה רק בפני יחיד מומחה הוא דיכול לטעון משטה והתוספתא מיירי ג"כ בפני יחיד מומחה ולכך יכול לחזור בו משא"כ בפני שלשה דא"י לטעון משטה והשבעה וטעיתי ממילא א"י לחזור אחר כ"ד. ובזה מיושב גם קושית מעל' שהקשה דמה יענו התוס' דיש האשה שנתארמלה שדעתם דאף בתבעו והודה נאמן בהפה שאסר והוא נגד התוספתא ולפמ"ש א"ש דשם מיירי באופן דא"י לטעון השטאה והשבעה וכדומה וא"כ אף בתבעו נאמן במיגו והיינו בתכ"ד משא"כ שם דמיירי דלאחר כ"ד דאינו שייך רק בלא תבעו ומטעם שכתבתי וגם לשטת המהריב"ל נראה דכל דאתי עלה מתורת חיוב או מתנה כל שלא אמר אתם עדי ל"ש לומר שלא יהי' נאמן לחזור בו דהא ההודאה עצמה הי' יכול לטעון משטה וכדומה ולא מקרי חזרה כלל וז"ב ועיין תוס' ב"ק דף ע"ב ובטוש"ע חו"מ סי' ק"ח סק"ד דהפה שאסר הוא יותר טוב ממגו ולפע"ד נראה דמזה ראי' דכל שמפרש דבריו נאמן אף לאחר כ"ד בהפה שאסר וכמ"ש בסי' קע"ד באהע"ז וזה עדיפותא דהפה שאסר ודוק היטב.