שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״א סימן ז׳

ובזה אמרתי דבר נחמד לישב דברי הט"ז ביו"ד סי' רל"ח ס"ק וא"ו במה דמבואר שם דאם נשבע שיאכל היום ואכל עפר דיצא ידי שבועתו דהא אחשבי' אכילתו כתב הט"ז דאם אכל עפר ואמר קונם דבר פלוני עלי אם אכלתי היום לא נאסר בדבר פלוני והביא ראי' מהא דאמרו קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבלות וטריפות מדנקט נבלות וטריפות דווקא דהם בר אכילה אלא דאיסורא רבוע עלה משמע אבל עפר לא וע"ז שאל אותי חכם אחד שמו ה' מוה' בצלאל בעריש נ"י מקאזווע סמוך לבערזאן ממ"ש הש"ך ססי' ק"ה בשם הרמב"ם פ"ה משבועות דאם נשבע שלא אכל ואכל דברים שאינם ראוים לאכילה דחייב שכבר הן חשובין אצלו קודם שנשבע הרי בהדיא דאף עפר חייב. והנה בראשית ההשקפה רציתי לומר דכוונת הרמב"ם לדברים שאינם ראוים לאכילה מחמת שהם חמוצים ומלוחים וכדומה אבל עדיין בר אכילה הם ולאו עפר דלא מקרי אכילה כלל אבל לאחר שראיתי דברי רבינו במקומם ודברי הכ"מ הנ"ל מבואר שיצא להם מהך דרבא בנשבע שיאכל עפר ולמד רבינו במכ"ש כמ"ש בשמו א"כ עכ"פ מבואר בדברי רבינו דהשוה עפר ושאר דבר שאינו ראוי לאכילה לנבלות וטרפות להבא ולשעבר וא"כ דברי הט"ז תמוהים מאד. ואמרתי בזה בראשית ההשקפה דהט"ז מחלק דדוקא בנשבע שלא אכל ואכל עפר דאז בשעה שיצא שבועה לשקר יצתה מפיו א"כ שפיר הי' לו לדקדק דאולי אכל איזה דבר ובל יהי' שבועה לשקר ואינו נאמן לומר דלא אחשבי' לאכילה דשכח שאכל זאת לאפטורי נפשי' משבועת שקר אבל באם אמר קונם שאז בשעה שהדיר עצמו לא הי' צריך לדקדק דאם ימצא שאכל איזה דבר יהי' אותו דבר קונם עליו א"כ כל שלא הי' צריך לדקדק ודאי אמרינן דדבר שאינו אוכל כלל כגון עפר שכח וחשב שלא אכל כלל דבשלמא באוכלין נבלות וטריפות דבעצם אכילה הן רק ארי' דרבוע עלה אבל עכ"פ חל הקונם דודאי זכר שאכל זאת דהא אכילה טובה היא רק ארי' דרבוע עלה משא"כ בעפר דלא הוה אכילה א"כ ודאי לא דקדק בזה בקונם שלא יצא מפיו שבועה לשקר דבאמת יהי' אסור בקונם כן אמרתי בראשית ההשקפה וכעת לפי מה שבארתי דברי רבינו רואה אני שיש לי יסוד גדול ת"ל שוב מצאתי בספר שמלת בנימין הלכות שבועות סי' רל"ח שהקשה על הט"ז הנ"ל משבועות דף כ"ד דאר"מ אף אנן נמי תנינא קונם אשתי נהנית לי וכו' וע"ז מחלק כיון דמעיקרא אכיל והדר מישתבע דחשובי אחשבי' והרי התוס' פירשו דמיירי בשקצים ורמשים דמסרחי והוה כעפר ואפ"ה אמרינן דחל וע"ז כתב דאפשר דמ"מ חשיבי טפי מעפר ובאמת שהי' לו להקשות מדברי הרמב"ם דמשמע בהדיא דאף בדברים שאינם ראוים דחל ולפמ"ש א"ש ודו"ק. ואדרבא בזה מיושב היטב מה דנקט גבי קונם נבלות וטרפות דוקא ולכאורה תימה דלכל הפירושים יקשה דלגרסת הר"ן והרי"ף ורמב"ם דנשבע שיאכל עפר וע"ז מייתי רב מרי מקונם וא"כ אין חילוק לדידי' בין עפר ונבלות וטרפות א"כ מ"ש דנקט נבלות וטרפות וגם לפירוש רש"י דגרס שלא יאכל ואכל עפר ומחלק בין עפר ובין נבלות וטריפות וע"ז אמר רב מרי דנבלות וטריפות חשיב אכילה טפי וע"ז מקשה הש"ס דאין ראי' דשם כל שאכל כבר אחשבי' א"כ יקשה למה דמדחה הו"ל למנקט רבותא טפי דאף באכל עפר כל שנשבע אח"כ כבר אחשבי' וע"כ דדברי הט"ז מוכרחים דדוקא בנבלות וטרפות הוא דשייך אחשבי' ולא בעפר היינו בקונם דייקא והשתא א"ש דברי הש"ס לכל הפירושים דלפירוש הרמב"ם דבנשבע שיאכל אף בעפר מקיים א"כ מביא רב מרי ראי' מנבלות וטרפות דחשיב אכילה דמה דנקט נבלות וטרפות משום דבעפר ודאי לא אחשבי' וע"ז דחי הש"ס דשם כבר אכל ואחשבי' ולגרסת רש"י ודאי יש חילוק בין עפר לנבלות וטריפות ודו"ק היטב כי נעים ונחמד הוא ודברי הרמב"ם מפורשים היטב גם דברי הט"ז יש להם פנים בהלכה ת"ל והש"ך סק"ט שהשוה נדרים לשבועות אינו מוכרע ומטעם שכתבתי. אחר זמן רב שכתבתי זאת מצאתי בשו"ת המיוחסות לרמב"ן סי' רמ"ד הובא בב"י יו"ד סי' של"ד דמי שמנדין אותו שלא יזמן בג' ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ואפי' הי' מת קטן או שנולד לאחר הנידוי ולא ימולו לו בן הודיעני אם לענין קבורת מת והמילה אם הם כנשבעים לבטל את המצוה אם לאו תשובה כל שכוללת דברים המותרים עם דברים האסורים כגון אלו השבועה חלה ע"ד המצוה כרשות כדאמרו פ"ג דשבועות ע"ש. והנה לשטת הש"ך דכל דלא הגיע עדן הזמן חיוב לא מקרי נשבע לבטל את המצוה וה"ה בזה הא עוד לא הגיע זמן המצוה ולא מקרי נשבע לבטל את המצוה כלל וגם לשטת הריצב"א דבהזכיר בפירוש האיסור ל"מ כולל א"כ הזכיר האיסור בפירוש ודברי הרמב"ן אינו רק לאותו תירוץ לחלק בין שוא"ת לקום ועשה וכ"כ הרמב"ן דגם הרשב"א אפשר דס"ל כן כי השו"ת המיוחסות הם להרשב"א ז"ל כנודע. אך לפע"ד הי' נראה דבזה ל"ש ענין ביטול מצוה כיון דכל אחד ואחד יכול לשבע שלא ימול דאפשר להתקיים באחר א"כ חל החרם על כל אחד ואחד דהא יכול המצוה להתקיים שימולו ויקברו וגם על ידי בני ביתו אם הם מולים או קברנים דמב"ב לא נדוהו שהרי מותר באשתו וב"ב וא"כ שוב לא הוה נשבע לבטל את המצוה כנלפע"ד ומיהו בלא"ה צ"ע כיון דקבורה משום בזיונא הוא כדאמרו בסנהדרין דף מ"ו וכן קי"ל בטוש"ע סי' שמ"ח והיינו משום בזיון משפחתו כמ"ש התוס' שם ד"ה לקבורה דלמת אין שום בזיון כששורה על מטתו בכבוד ובש"ך סי' שמ"ח משמע דיש בזיון דשאר חיי ג"כ וא"כ קשה היאך יוכלו לנדותו שיהי' בזיון משפחתו ושאר חיי דניהו דהוא חייב נדוי אבל שאר משפחתו ומכ"ש שאר אנשים מה עשו וכן למולו דבנו מה עשה ומה פשע שלא להסיר חרפתו ואיכא עליו איסור כרת כל יום כשיגדל ולא מל וכשמת בן שמונת ימים ופחות ולא נמול מולין אותו על קברו ואיך נקנס להבן בשביל האב ואולי כדי שימהר לעשות בדרך שישמע לחכמים ויקרבוהו וצ"ע בזה ואף דגם הגאונים ס"ל כן כמ"ש הריב"ש בשמם סי' קע"ג והובא בבדק הבית שם מ"מ הדברים צ"ע שוב ראיתי בט"ז ס"ק ז' שהרגיש קצת בזה. והנה לכאורה הי' נראה לי דבר חדש דאם נשבע קודם פסח שלא אוכל מצה בליל פסח יהי' חל ואף דאין שבועה חל ע"ד מצוה מ"מ קודם שהגיע זמן המצוה אינו מחויב בהמצוה עדיין ומצי השבועה לחול ואף דאין השבועה חל על המצוה היינו מצוה שהיא עליו כעת אבל דבר שעדן לא הגיע זמנה לחול לא מקרי חלות המצוה והשבועה חלה עליו וחילי דילי דהרי אמרו בסוכה דף כ"ה דאותן אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם שביעי שלהן חל להיות בע"פ והוה עוסק במצוה דפטור מן המצוה וקאמר הש"ס דצריכי דאי מהתם ה"א משום דלא מטי זמן חיובא דפסח הרי דכ"ז שלא הגיע הזמן דפסח יכול לעסוק בדבר המבטלו ואף שהתם עוסק בדבר מצוה משא"כ כאן דאינו רק נשבע לבטל המצוה מ"מ לפ"ז עכ"פ בנזיר אם נימא דנזיר קדוש נקרא שוב הי' יכול לבטל דבר מצוה וצ"ע דא"כ מ"פ להש"ס בנזיר דף ג' יזיר לאסור יין מצוה כרשות מאי ניהו קידושא ואבדלתא והא מושבע ועומד מה"ס הוא ופירש"י דאינו חל ומאי קושיא הא יכול לחול עד"מ ג"כ כל שלא הגיע הזמן. הארכתי בזה לפי שמצאתי לזקני הב"ח סי' תקפ"ו באו"ח שכתב לענין הא דמבואר דמצוה להדר אחר שופר של איל דכתב דזה אינו רק בר"ה עצמו אבל קודם ר"ה אינו מחויב לקנות של איל בדמים יקרים כ"א עד שליש במצוה כדין לולב ולא הובא בשום אחרון כ"א בעט"ז ועינתי בב"ח וראיתי שכתב טעמו דעדיין לא מקרי מטי זמן חיובא קודם ר"ה ובאמת שדבר חדש הוא וצריך סעד לתמכו וראיתו מפסחים דף ע"ט ודף פ' דאינו חייב כרת כיון שנטמא מקודם לא זכיתי להבין דפשיטא דכל דהתורה עצמו נתקו מכרת כשהוא טמא או שהי' בדרך רחוקה פשיטא דפטור והתורה פטרו אבל לא מפני זה נאמר דלא מקרי מטי זמן חיובא ואדרבא כיון דהצריכה התורה לפטרו מכלל דמטי זמן לחיובא מקרי והרי לענין מצות ביעור עשו חז"ל שלשים יום לפני המועד כזמנו ומכ"ש במה שהוא לצורך המועד דפשיטא דמחויב לאהדורי עליו וגם מהך דשבועה מוכח כן דאל"כ יהי' דינים חדשים דאם נשבע לעשות מצוה כמו נזיר יהי' חל על דבר מצוה וזה א"א וגם מה שהבאתי ראי' מסוכה אם כי זה יותר מוכיח כדברי אא"ז הב"ח ז"ל אבל גם משם אין ראי' דשם לא אמר הש"ס רק לצריכות אבל לא מסקינן כן וגם שם כעת עוסק בדבר מצוה ולא נדחה מצוה זו מפני מצוה אחרת ואין מחשבין מצוה כנגד מצוה אבל לא אמר שלא מקרי מטי זמן חיובא ולא לצטרך לקנות בשביל זה של איל והרי מצוה מן המובחר בודאי איכא וע"כ דברי הב"ח תמוהים לפע"ד וגם כפי הנראה מדבריו דהא דמהדרין עד שליש הוא דוקא קודם הסוכות אבל בסוכות עצמו אין שיעור וזה לא שמענו וע"כ נלפע"ד דאין למדין מדברי הב"ח אלו לא להקל ולא להחמיר וצע"ג. ואף להש"ך סי' ע"ג בחו"מ דרוצה לחלק דחיוב מצה וסוכה לא חל עדן משא"כ בחוב שכבר נתחייב ע"ש היינו דוקא לענין שיחול בכולל דכל דאין חלות המצוה כעת אינו מתחיל באיסור ושייך כולל אבל בלי כולל לומר דעדן לא מטי זמן חיוב המצה לא הוה נשבע לבטל את המצוה זה לא אמר אדם מעולם ועיין ראב"ד בתמים דעים סי' רמ"ה שמחלק ג"כ כהש"ך אבל זה דוקא בכולל וכמ"ש ועיין קצה"ח סי' ס"ג שם אך לפע"ד ש"ס ערוך דלא כהב"ח שהרי בביצה דף ט"ו אמרו דב"ש הי' נוהג מחד בשבת לשבא דהי' מוצא בהמה נאה ואומר זו לשבת הי' מוצא נאה הימנה הי' אומר זו לשבת ושחט הראשונה הרי אף דלא חל שבת עדן מ"מ הידר המצוה עד שהניח הנאה הימנה לשבת ואף דב"ה אמרו ברוך ד' יום יום אבל מ"מ מודו ב"ה לב"ש שכך עדיף טפי וכמ"ש הב"ח בעצמו באו"ח סי' רמ"ב ובט"ז שם ואף דשם כתוב זכור את יום השבת פשיטא דאינו מצוה מן התורה וב"ה לא יחלקו על מקרא מפורש ורק מדת זהירות ותמידות אף דלא מטי זמן חיובא ומכ"ש בשופר של איל שהוא מצוה מן המובחר לזכר לעקדת יצחק שמחויב להשתדל בכל עז להשיגו ובאמת בהא מודינא להב"ח שא"צ לבזבז יותר משליש במצוה עוברת וכמבואר באו"ח סי' תרנ"ג בהג"ה ומ"א שם ס"ק וא"ו אבל מהב"ח נראה דעד שליש הוא קודם הזמן אבל בהגיע הזמן מחויב יותר וזה תמי' גדולה דזה לא שמענו כלל ובשו"ת שבות יעקב אזיל בתר אפכא שכתב דהא דאמרו באתרוג עד שליש במצוה הוא דוקא קודם שהתחיל במצוה אבל אם התחיל במצוה אינו מחויב להשתדל אף בשליש ובזה השיגו אא"ז הח"ץ ז"ל סי' מ"ה דצריך לברך על המהודר והיפה אף שהתחיל כבר במצוה ע"ש שהאריך ובירר כמה כח מצוה מן המובחר וע"כ דברי אא"ז הב"ח תמוהים מאד.