שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י״א סימן ו׳

והנה האחרונים הקשו גם על מ"ש התוס' בקידושין דף ל"ח דליתי עשה דמצה ולדחי הל"ת דחדש דהא אינו ראוי לשבעה דאח"כ אסור משום חדש. והנה במ"ש למעלה יש ליישב זאת דבעצמותה ראוי וגם אח"כ החדש יתיר אותה וראיתי בטעם המלך הלכות נדרים פ"ג שהרגיש קצת בזה ולפע"ד נראה עוד ע"פ מה דהקשה בטורי אבן בר"ה דהא גם קדלי דחזירי הותר וכתבו דמ"מ לקיים בו מצוה אסור וכעין מ"ש הבאר עשק לענין יי"נ דרבנן דלקידוש בודאי אסור דמכוער הדבר לקיים מצוה בחשש איסור אף שמותר באמת ע"ש באחרונים ולפ"ז לשבעה בודאי מותר דקדלי דחזירי הותר אך יש לעיין כיון דאח"כ הותר החדש שוב אסור והוה כאברי בשר נחירה שנשתיירו בבואם לארץ ועיין חולין דף י"ז וצ"ע בזה. והנה הרמב"ם בפ"ה משבועות ה"ו כתב שבועה שלא אכלתי והוא אכל דברים שאינן ראוין לאכילה או נבלות וטרפות חייב שאכילתן שמה אכילה שכבר הן חשובין אצלו שהרי אכלן אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה ואכלן אינו חייב כמו שבארנו וכתב הכ"מ דלמד רבינו מהא דאמרו אלא כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור ואם אכל והדר אשתבע חשובי אחשבי' אלא הכא מי אחשבי' ופירש"י חשיבי אחשבי' באכילתו וגילה על עצמו שאינו קץ בהם ולמד רבינו מדין זה לדברים שאינם ראוים לאכילה דאי מעיקרא אכל והדר אשתבע כיון דחשובי אחשבי' חייב וכן יש ללמוד ממה שנתבאר בסמוך שאם נשבע שיאכל ואכל עפר או דברים האסורים פטור דכיון דאכלינהו אחשבינהו אע"ג דאכלינהו בתר שבועה וכ"ש זה שאכלינהו קודם שבועה ובאמת שדבריו תמוהים דלפי מ"ש בהלכה ה' שם דרבינו גרס משכחת לה כדרבא וגרס ברבא שבועה שאוכל ואכל עפר כמ"ש הר"ן לפרש דברי הרי"ף א"כ מנין לו הך דינא דבנשבע לשעבר הוה שבועה אף בשאכל אוכלין שאינן ראוין ונבלות וטריפות ובאמת שלדברי הר"ן צ"ל דהא דאמר רב מרי אף אנן נמי תנינא הוא קושיא דהיאך תני במשנה דבנשבע שלא יאכל סתם אין הנבלות בכלל והא תנן גבי קונם דנבלות בכלל וע"ז תירץ דל"ד דכיון דמעיקרא אכיל והדר אשתבע אחשובי אחשבינהו וא"כ זה דוקא כרבא ומה מקשה הכ"מ דלא הי' לו לרבינו לפסוק כהך דאחשובי אחשבי' דזה נאמר לדחות דאין ראי' לרבא (אבל לרבא אינו ראי') וכיון דהוא פסק כדרבא לא הי' להביא הך דאחשובי' אחשבי' ולפמ"ש אין מקום לזה דכאן ל"ק דאדרבא זה ראי' לרבא דדוקא בנשבע שיאכל הוא דגם בלהבא עפר בכלל אכילה אבל בלא אוכל גם בלשעבר וגם על להבא אינו בכלל אכילה אבל באמת דברי רבינו מבוארים כמ"ש הלח"מ דרבינו מפרש דכל שאוכל הדבר מחשבהו לאכילה אבל כל שנשבע שלא יאכל ע"כ גילה בדעתו שמה שאכל אח"כ לא אחשבי' דחזקה שלא רצה לעבור על שבועתו ע"ש ורוח ד' דיבר בו שכוון למ"ש הר"י מג"ש רבו של הרמב"ם בחידושי שבועות שלו בהדיא לפרש כן ע"ש ובחידושי רשב"א על שבועות שהסכים ג"כ כן ובאמת מ"ש הכ"מ דנלמד מכח כ"ש דאם כשאכל אחר שבועה אחשבינהו כ"ש כשאכלו קודם לפמ"ש אין ראי' דאחר שנשבע ע"כ אחשבינהו כדי לקיים שבועתו אבל קודם אימא לך דכל שאינו ראוי לאכילה לא אחשבינהו אבל באמת א"צ לזה דכל שנשבע אח"כ אמרינן דאחשבי' לאכילה שאכל כבר וחשוב להו אכילה כדאמרו בש"ס ולפע"ד יש להמתיק עוד הדברים דהנה כבר נודע דברי הרשב"א דבשבועה א"י להצל ולומר שכחתי או שוגג דהו"ל למידק בשבועתו וגם מבוא' בחו"מ סי' ל"ד דאינו נפסל אלא בשבועה דלשעבר דבשעה שיצתה שבועה מפיו יצתה לשקר אבל בשבועה דלהבא כגון שלא אוכל ואכל לא נפסל דבשעת שבועתו דעתו הי' לקיים והריב"ש הכריע דבשבועה דלהבא אם נשבע שלא לאכול ואכל נפסל אבל לא בשוא"ת כגון שנשבע לאכול ולא אכל ועיין סמ"ע וש"ך שם שהכריעו כריב"ש ולפ"ז מבואר היטב דברי רבינו דבנשבע שלא יאכל ואכל עפר או דברים שאינם ראוים פטור דבזה בודאי מדקדק ובודאי לא אחשבינהו גם שחזקה שלא ירצה לעבור על שבועתו וא"כ בודאי לא אחשבי' אבל אם נשבע שיאכל אז אף בעפר מקיים שבועתו דאחשבינהו כדי שיקיים שבועתו אבל בנשבע שלא אכלתי ואכל עפר חייב דאז יצא שקר מפיו בעת השבועה והי' לו לדקדק שלא לשבע כיון דבעת אכילתו הי' אחשבי' מסתמ' דאל"כ למה אכל וא"כ למה נשבע סתם שלא אכל והי' לו לדקדק ולכך נפסל אבל בנשבע שלא אוכל א"כ בעת השבועה לא הי' צריך לדקדק א"כ אף שאכל אח"כ מהראוי לומר דאדרבא לא אחשבי' לאכילה ומש"ה אכלם וזה שדקדק רבינו בצחות לשונו אבל להבא שנשבע שלא יאכל ונקרה מקרה שאכלם א"כ בעת שנשבע לא הי' צריך לדקדק דהוא בשוא"ת א"כ ודאי אמרינן דמשום דלא אחשבי' אכלם ולא הוה אכילה אבל בנשבע שיאכל א"כ עליו לקיים שבועתו א"כ אמרינן דסתמא דקדק שיהי' מחשב אוכל וקיים אכילתו ואף דבקום ועשה לא נפסל כשלא אכל היינו כשלא אכל כלל אבל כאן הוא להיפך דכל שאכל דבר שאינו ראוי לאכילה רק במחשבתו תלוי א"כ אמרינן להיפך דבשוא"ת ודאי לא אחשבי' משא"כ בקום ועשה וז"ב למעיין בעומק דברי הריב"ש וטעמו ונתבררו ונתלבנו ת"ל דברי רבינו לאשורם.