שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק י׳ סימן ד׳

עוד נלפע"ד דהנה ר"ש ס"ל כ"ש למכות ולא אמרו כזית רק לקרבן וכתב הרמ"ה בחידושי ריטב"א במכות דף כ"א דטעמו של ר"ש דס"ל דכל דאכל חצי שיעור אחשבי' וחייב ולפ"ז צ"ל דלדידן דבעינן שיעור היינו דאינו מוכח דאחשבי' לכשיעור דלמא רצה לאכול אף שהוא פחות מכשיעור וכשיזדמן לו עוד יאכל ובזה י"ל דלכך ח"ש אסור לדידן משום דחזי לאצטרופי והיינו דעכ"פ לזה אחשבי' שרצה לאכול פחות מכשיעור ויצטרפו אם יזדמן לו עוד ועכ"פ נ"ל דזה דוקא באם הח"ש בעצמותו טוב לאכילה א"כ אין ראי' מדאכלו אבל במרור דבעינן שירגיש מרירות בפה דמה"ט בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא משום דבמצה אף דבעי ג"כ טעם מצה דלכך לא יצא במבושלת מ"מ בפה לא בעי טעם מצה משא"כ במרור דבעי שירגיש טעם מרירות בפה כמבואר באו"ח סי' תע"ה בט"ז ועמ"א שם ולפ"ז כיון דמרגיש טעם מרירות בפה ע"כ שאכלו לשם מצות מרור ואם כן פשיטא דלכ"ע סגי בכ"ש כל שמרגיש טעם מרירות ודאי אחשבי' מדאוכלו ולא בעי שיעור. הן אמת שהאחרונים נסתפקו לפי מה דאמרו ח"ש אסור מן התורה אם גם במצוה יוצא בפחות משיעור ואני אמרתי בזה דלפמ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל סי' פ"ו טעם דח"ש משום דאחשבי' דאכלו אף שהוא אסור אבל במצוה א"כ מה שאכל אין ראי' דרצה לקיים המצוה אבל מה שלא אכל כשיעור לא נשלם במחשבתו שאחשבי' ואדרבא מדלא אכל כשיעור לא אחשבי' ורצה לאכול אף פחות משיעור וגם לפמ"ש הה"מ דאף דמצות צריכות כוונה מ"מ המעשה של המצוה עומד במקום כוונה ולכך בלע מצה יצא אף שלא כוון לשם מצה וכן באנסוהו לאכול ועיין פ"ב משופר ולפ"ז אין ראי' דאחשבי' דהרי המעשה עומד במקום כוונה ואם כן במקום שלא כוון כיון דהמעשה עומד במקום כוונה כל שלא אכל כשיעור לא יצא ולפ"ז במרור דודאי אחשבי' דאל"כ לא רצה לאכול דבר מר שבעינן שירגיש טעם מרירות בפה וא"כ פשיטא דשייך אחשבי'. ובזה יש ליישב קושית השאגת ארי' שם דלשטת הפוסקים דס"ל דמרור בעי כשיעור אם כן איך קאמר בפסחים דף קי"ד לאחר שמלא כרסו יברך והא טיבול הראשון לא בעי כזית לדעת רבים מהפוסקים ומרור בעי כשיעור ולפמ"ש במרור ודאי יוכל לצאת פחות מכשיעור דבזה ודאי שייך אחשבי' רק דאם יש לו שיעור פשיטא דבעי לאכול כשיעור ואדרבא ע"י שלא אכל ניכר שלא רצה לאכול עוד אבל כל שטיבול הראשון א"צ שיעור איך יברך על מרור א"כ הא כבר מלא כרסו וכבר הי' יוצא כל שלא הי' לו עוד יהי' איך שיהי' דברי הרא"ש נכונים. אמנם לפע"ד ראי' ברורה להרא"ש מהא דאכלו לחצאין יצא שע"ז כתב הרא"ש פירוש ובאמת לא נודע למה נדחק כ"כ הרא"ש בזה ולא מסתבר לי' באכלו לחצאין יצא כל שלא שהה בכא"פ כדין כל א"פ דמצטרף לשיעור בכל איסורים אך נראה דק"ל להרא"ש כיון דבמרור שאני דבעי שירגיש טעם מרירות בפה וכמ"ש הט"ז א"כ כל דבעי שיעור מרור בכזית א"כ עכ"פ בפה אינו מרגיש כשאכלו לחצאין והרי לא הרגיש בפה טעם מרור של כזית וניהו דבמעיו נצטרף ויש בו שיעור כזית אבל בפה הרי לא הי' שיעור בבת אחת והאיך יצא לחצאין ועיין בחולין דף ק"ג דכל דבעינן שיהנה גרונו בכזית ל"מ חלקו מכ"ש בזה דבעי שירגיש טעם מרירות בפה וכל דבעי כשיעור הרי לא הרגיש בפה טעם מרירות בכזית וע"כ דהמרור בעצמותו א"צ כזית רק משום הברכה ובברכה כל שמצטרף בכא"פ כך הוא שיעורו בכל ברכת אכילה בכא"פ וז"ב כשמש והיא קלורין לעינים ועטרה לרא"ש. עוד נ"ל דבאמת המעיין בפ' בא ימצא דבפסח מצרים לא אכלו רק פסח לבד דהמצה אכלו בעת יציאתם ממצרים כי לא יכלו להתמהמה וכ"ע מודים דגאולה בצפרא הי' וכמ"ש במקרא בעצם היום וא"כ מ"ש בערב תאכלו מצות היינו על עתיד כאשר יגיע פסח תאכלו מצה ומדאהדרי' קרא למצה בלבד ולא אהדר על מרור מכלל דמרור ל"ש לשון תאכלו דשיעור אכילה בכזית ולכך לא אהדרי' קרא כעין דאמר ר"ל ביומא דף פ"א לענין עינוי דלא אפשר לכתוב בקרא ולכך בטמא מת ושהי' בדרך רחוקה דכתיב מצות ומרורים יאכלוהו יאכלוהו קאי על ק"פ ולא על המצות ומרור וא"כ לא כתב במרור לשון אכילה ומזה הוציא הרא"ש דינו. ובזה אמרתי מ"ש בפסחים דף קכ"ד שאני מצה דאהדרי' קרא והקשה בסוף ספר צל"ח דלמה בטמא ודרך רחוקה דאמרינן בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ולמה לא נימא גם בזה"ז דכיון דאהדרי' קרא למצה ניליף מרור מיני' ולפמ"ש א"ש דשם לא הדרי' קרא רק דמיעט שלא לאכול פסח אבל מצה ומרור בדוכתי' קיימי אבל כאן חזינן דהתורה נשמרה ולא רצה לכתוב לשון אכילה על מרור וע"כ משום דבזה"ז אינו רק דרבנן דעיקר תלוי באכילת פסח ומזה הוציא הרא"ש דלא בעי שיעור ודו"ק. ובחידושי תורה אמרתי דרך דרוש דלכך מרור בזה"ז דרבנן ולא ילפינן ממצה ובטמא ודרך רחוקה מצה ומרור שונים משום דמרור הוא זכר למה שמררו את חיינו וכוונה התורה שלא נשכח הצרות הגדולות אשר הי' לנו במצרים ומפני כי דרך ב"א בעת ימצאו רווחה נס יגון ואנחה ע"כ צותה להזכירנו בזה. ולפ"ז זה דוקא בעת שהי' לנו מקדש ושלוים ושקטים אבל כאשר אנו בגולה למה צריך לנו לזכור מה שמררו חיינו שם די' לצרה בשעתה ואכתי עבדי אחשורוש אנן ולכך מרור בזה"ז דרבנן ורק מצה אהדרי' קרא דלחם עוני כדרך שהי' במצרים זה לא הי' לנו אף בימי עבדותנו ולכך אח"כ ברבות הימים בעת נתן אותנו ד' לחן ולחסד בעיני מלכי או"ה אוכלין אנו מרור ג"כ לזכור שהמצרים מררו חיינו הרבה יותר מדאי ולא כן עכשיו כן כתבתי בדרך דרוש וקצרתי. ולפע"ד ראי' ברורה לרא"ש מהא דאמרו בפסחים דף ל"ה דכל המינים מצטרפין לכזית והקשה הר"ן למה לא קתני גבי מצה כן דכל המינים מצטרפים וכתב דבמצה פשיטא אבל במרור הו"א דמין מרור אחר מבטל בטעם לחברו קמ"ל ולפמ"ש הרא"ש הדבר נכון דבאמת במרור ל"צ לכזית ורק משום הברכה לאכול מרור ולפ"ז כל שיש בצירוף כזית אף שטעם של אחר מבטל לחברו הא מצד גוף המצוה ל"צ לכזית רק שמברך לאכול מרור וא"כ כיון דכולם מרור נקרא ושפיר מצטרפין לכזית וז"ב. והנה בקושית הר"ן דלמה לא נקט במצה כה"ג שמצטרפין מכל המינים וכתב הר"ן דזה פשיטא אני תמה דהא אמרו בברכות דף ל"ז לקט מכלן כזית ואכלן אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אדם יוצא בה י"ח בפסח והתוס' פירשו שם דקאי על כל חמשת המינים וכ"כ בתדר"י שם וכל הפוסקים וא"כ מבואר גם גבי מצה הדין כן ואף לפירש"י שם דקאי על כל המנחות עכ"פ מבואר הדין דכל המנחות מצטרפות וה"ה לסוטה והי' שם מנחות של חטין ושעורים עכ"פ מבואר זאת בברייתא ואולי כוונת הר"ן דהי' לו לתנא לתני זאת במשנה ולכך קאמר דמלתא דפשיטא ובברייתא שנה זאת דדרך הברייתא לבאר יותר ובאמת לרש"י שם דקאי על המנחות הקשו התוס' ותדר"י הרבה קושיות והי' קשה לי עוד דהא הוה מצה עשירה. וראיתי בצל"ח שעמד בזה ובנה בנין גבוה ונדחק מאד לישב פרש"י ע"ש ואכ"מ. ודרך אגב ארשום במה דחידש שארי הגאון מליסא ז"ל במעשה נסים על הגדה דאסור למלול הקריי"ן למרור דהרי אמרו בברכות ל"ח מחלוקת אמוראים בשלקות אי מברך שהכל או בפה"א ואמרו התם דתלוי במחלוקת אי יוצא ברקיקה שרוי ומבושל או לא ודחי דטעם מצה בעי וליכא. ואח"כ פריך הש"ס ממרור הכבוש ושלוק ודחי ג"כ שאני התם דבעי טעם מרור וליכא הרי דכל דחשוב שינוי לענין ברכה חשוב שינוי לענין מרור ורק דהש"ס אמר דאף בליכא שינוי לענין ברכה מ"מ לענין מרור חשוב שינוי דבעי טעם מרור והרי אמרו בדף ל"ט דפרמינה פרימי זוטא לא מברכין פה"א וכתב בחידושי הרשב"א שם גבי קבע עולא לשבשתי' דהטעם דסובר דאפגום טעמא קצת וא"כ צ"ל דאפגום טעמא שוב אינו יוצא בו ידי מרור ואף למאן דפליג ע"ז היינו מטעם דפרמינהו כי היכא דימתוק טפי והיינו לענין ברכה דחשוב שינוי לעילוי משא"כ לענין טעם מרור דנשתנה ונפגם ממרירותו דלכך מוללין אותו ואף דהוא מר עדיין הרי גם בכבוש הוא מר יותר ממרור שלאטי"ן ואפ"ה כל שאשתני ממרירותו לא יצא וה"ה בזה ע"ש שהאריך. ולפע"ד נראה דאין ראי' משם דבאמת צ"ב הא דאמר בעינן טעם מר וליכא והרי הוא עדן מר כמ"ש הגאון ואטו צריך שיהי' מר בתכלית המרירות תדע לך שהוא כן דהרי בכל דבר שנקרא מרור יוצא כמבואר במשנה וצורפן לכזית יצא והרי אינם שוים במרירותם וע"כ דכל שהוא מר יצא דאיכא זכר למרירות וה"ה כאן. אמנם נראה דצ"ל דכל שהוא כבוש ושלוק ומבושל הופג טעם מרירותו לגמרי ועינינו הרואות כל דבר חריף אם נכבש במים הופג חריפותו ועיין ביו"ד סי' צ"ו ובאו"ח סי' תמ"ח לענין זתים שנכבשו במים דהופג חריפותו וה"ה בכבוש ושלוק ומבושל במים ושאר משקים שהופג טעמו והוסר מרירותו ולכך אמר דאף דנימא לענין ברכה שלקות במלחא קיימא והיינו דעכ"פ אותו הפרי הוא אף שהופג טעמו מ"מ זהו הפרי שהי' מברך ברכת הפרי אבל עכ"פ מרור הוה וזה לענין כבוש ושלוק ומבושל במים או שאר משקה אבל במלילה שעודנו מר רק שהוסר חריפותו אבל עוד לא יצא מרירותו ואף אם נימא דכל שנמלל אינו מר כ"כ מנ"ל דלא יצא כל שעודנו מר ובאמת מצד הסברא הוא נשאר מר רק שהוסר החריפות אבל כבוש ושלוק הופג המרירות ועיין מ"א סי' תע"ג ס"ק י"ד שכתב דאם שרה המרור במים מעל"ע דלא יצא וכתב בשו"ת פ"מ ח"ב סי' ק"י דדוקא שאר מרור אבל קריי"ן עינינו הרואות דאף דשרוי הרבה במים לא הופג מרירותו והביא ראי' מהא דאמר כל שיש בו טעם מר יוצאין בו והיינו אף שהופג טעם המרירות קצת כל שיש בו טעם מר יוצאין בו וא"כ ק"ו למלילה דודאי יוצאין בו דלא כהגאון מעשה נסים דלדבריו צ"ל הא דאמרו דא"י בכבוש היינו דוקא במשקה כמ"ש רש"י בפסחים דף ל"ט ע"א ועיין מ"א שם דרש"י לשטתו ולפמ"ש אף לכל הפוסקים צ"ל כן דאל"כ מה נעשה במרור קריי"ן דאינו מפיג טעמו והנה בענין שלקות במלחא קיימא או לא לכאורה רציתי לומר דדוקא שלקות דעדיף מבישול שנמוח טפי אבל בבישול עדיין במלחא קיימא. ובזה הי' מדוקדק מה דפריך שלוקים אמאי לא ולא פריך אכבושין דתני ברישא ולפמ"ש י"ל דכבוש אינו כמו שלוק. אך לפ"ז צ"ב הא דפריך מזית מלוח ופרש"י ותוס' דמלוח כרותח והרי מלוח ודאי לא הוה כשלוק ולדבר הזה העירני נד"ז מוה' אברהם נ"י בחורף שנת תרי"ב אך באמת ר"נ אמר דבמחלוקת שנוי' ר"מ ור"י ברקיק השרוי ומבושל וא"כ ממילא גם שרוי ומבושל בכלל שלקות ולפ"ז צ"ל הא דפריך משלוק ולא מכבוש דתנן קודם משום דכבוש הוא בחומץ י"ל דזה ודאי משנה הטעם ולכך פריך משלוק דהוא במים דאין דרך לשלוק כ"א במים ודו"ק ולפ"ז לדינא י"ל דיש חילוק בין שלוק לבישול. ובזה יש מקום לישב דברי הטור או"ח סי' ר"ה בהבנתו ברי"ף והב"י כתב שטעה ולפמ"ש י"ל דהטור קאי לענין מבושל ודוק אלא שלא מצאתי חילוק זה בשום מקום. והנה הט"ז סי' ר"ה חידש דבשום שהוא שורף כשהזקין ואינו ראוי לאכול חי מברך שהכל ע"ש בס"ק ב' ולפע"ד צ"ע דהרי אמרו במרור דמברך פה"א ועיין פסחים ט"ו ובמ"א סי' ר"ה שם והרי כולל כל מרור דהיינו קריין והרי מרור ודאי א"א לאכלו מפני חוזק חריפותו ומרירותו ובבישול אינו יוצא בו ידי מרור שהופג חריפותו ומרירותו ואפ"ה מברך וע"כ דכל שראוי בעצמותו לאכול דהיינו ע"י טיבול כמו שדרכו לאכול מברך ברכתו הראוי לי וה"ה בשום. ובלימוד הישיבה שנת תרי"ב בחורף אמרתי ראי' להט"ז מהא דאמרו אלא כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכא משכחת לה ומשני משכחת לה בתומי וכרתי והדבר תמוה דקארי לה מה קארי לה ולפמ"ש י"ל דבאמת בתומי וכרתי שהזקינו אינו מברך כשהוא חי בפה"א ולא משכחת לה וא"כ שפיר פריך כל שתחלתו בפה"א היכא משכחת לה ומשני בתומי וכרתי והיינו ברכים דתחלתו בפה"א ובשלקו שהכל והס"ד שפיר פריך דהאיך משכחת לה דבאמת כל שהזקינו אינו מברך בתחלתו דהיינו בחי רק שהכל וע"ז משני דמיירי ברכין ודו"ק. וש"ב החריף מוה' אברהם נד"ז הגאון בעל ים התלמוד אמר דהש"ס פריך דהיכא שייך שישלקו ויגרע טעמו ולמה יעשה כזאת לשנותו לגריעותא וע"ז אמר בתומי וכרתי דעם הבשר משביחים כמ"ש התוס' וא"כ דרך ב"א לשלקו ודו"ק.