שואל ומשיב מהדורא שתיתאה · חלק א׳ סימן ו׳

והנה לכאורה תמוה לי בהא דאמרו דבשכר כלים עובר על ב"ת דאם נימא דשכירות קניא א"כ הו"ל כמו אומן דקונה בשבח כלי דל"ש ב"ת כיון דקני הו"ל כהלואה וה"ה בשכירות קרקע הו"ל כקונה אותו הכלי ואינו עובר בב"ת דהו"ל כהלואה ולא שכירות ועכצ"ל דבאמת קי"ל דשכירות לא קניא ואף דשכירות ליומא ממכר הוא כבר כתב הריב"ש דדוקא לענין הנאה של השכירות ולא לענין גוף הדבר כמ"ש הש"ך סי' שי"ג סק"א ואף דדעת הב"ח דמדרבנן קונה שכירות פשיטא דלא עקרו ד"ת בשביל זה ושפיר עובר בב"ת ולכאורה צ"ב כיון דעכ"פ לענין הנאה של השכירות קונה א"כ הו"ל ק"פ מיהו ק"פ לאו כקה"ג דמי ואפי' למ"ד ק"פ כקה"ג מ"מ קה"ג ממש לא הוה וכמ"ש התוס' ריש אלמנה לכה"ג דלא אכלי בתרומה כל שאין לו קה"ג ממש וא"כ שפיר עובר בב"ת ובזה נלפע"ד מה דהרגישו בעלי התוס' דבש"ס דילן לא נזכר קרקע רק בהמה וכלים וכפי הנראה מזה נסתייע הרמ"ה דבקרקע אינו עובר בב"ת. ולפמ"ש א"ש דבאמת כבר נודע מ"ש התוס' בסוף פ' השואל דף ק"ג ד"ה פרדיסי דקרקע כיון דסופו לצאת מת"י וא"י להצניע ממנו א"כ הו"ל בחזקת מ"ק אף שהן בשאלה ושכירות אצל אחר אבל במטלטלין הו"ל בחזקת השואלים והשוכרים כל משך ימי שאלתם ולפ"ז ל"צ להזכיר קרקע דבקרקע כיון דהו"ל חזקת מ"ק א"כ פשיטא דהגוף של מ"ק א"כ הו"ל שכירות גרידא דבודאי עובר בב"ת אבל במטלטלין דכל משך ימי השכירות קאי בחזקת השוכרים ה"א דשכירות קניא והו"ל כשלהם ע"ז איצטריך קרא כיון דשכירות ל"ק הו"ל הק"ג למ"ק ושפיר עברו בב"ת וז"ב. והנה מריש תמהתי על הרא"ש דכתב דומיא דשכיר אדם שעושים להם מלאכה ותמהתי לעיל. כעת ראיתי דכוונת הרא"ש כמו דשכיר אדם היינו שהאדם עושה מלאכה כמו כן הבהמה והכלים האדם עושה בהם מלאכתו משא"כ קרקע הארץ לעולם עומדת ואינו עושה מלאכה בו. אבל תמהני למה עובר בכלים וכי מה אכפת לן שעושה מלאכה בכלים והא כלים אינם בעח"י וע"כ שהתורה אמרה שזה שוכר כליו של זה והמשכיר מחי' נפשו מזה וקרינן בזה ואליו נושא את נפשו וה"ה בקרקע ובית דזה המשכיר מחי' עצמו מזה וגם בריבית דעת הרמ"ה דעובר בקרקע ועיין בסי' קס"א ביו"ד וה"ה כאן ודברי הרמ"ה כאן צע"ג. ובאמת מ"ש הרא"ש דבעינן דומיא דשכיר אדם צ"ע דהרי מסיק הש"ס דלא יליף תנא דמתניתין שכיר שכיר כלל רק מפעולת שכיר אתך כל שפעולתו אתך וא"כ גם קרקע בכלל כמ"ש בהדיא בת"כ כל שפעולתו אתך לרבות קרקע. ובזה יש לישב קושית מהרש"א דמנ"ל להש"ס דלמא יליף תנא דמתניתין שכיר שכיר ולענין גר ותושב קרא דרעך מפיק לי' מג"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת אם הי' יליף שכיר שכיר לא הי' קרקע בכלל ולהש"ס פשיטא לי' דלרבותא נקט במשנה שכר בהמה וכלים וכ"ש קרקע וכמ"ש. והנה התוס' הקשו דדלמא בארצך למעט ח"ל ולפע"ד נראה דל"ק דהנה הרמב"ם פיו"ד מעכו"ם ה"ו כתב דאסור לנו להניח עכו"ם אפי' לעבור בארצנו עד שיקבל עליו שבע מצות וגר תושב שקבל שבע מצות אין מקבלין אלא בזמן שהיובל נוהג והראב"ד חולק עליו ע"ש ובכ"מ ולפ"ז כאן דממעט מאחיך עכו"ם ע"כ דנוהג אף בח"ל דאל"כ היאך משכחת להשכיר עכו"ם הא אסור לישב בארצנו אף לעבור ממקום למקום בסחורה ולא ישיבת עראי וע"כ דגם בח"ל נוהג ושפיר משכחת לה וז"ב. ובזה מיושב מה דמרבה גר צדק וגר תושב והא גר צדק מכ"ש דגר תושב ולפמ"ש י"ל דה"א דמיירי בגר צדק לבד ואף דכתיב בשעריך הא עכ"פ הי' צ"ל כן כיון דהתורה אמרה בארצך וה"א דדוקא בארצך וא"כ ע"כ שביק לקרא ודחיק אנפשי' דהא בזמן שאין היובל נוהג גם גר תושב אסור לקבל לכך איצטריך לכתוב גרך ושעריך וממילא דמאחיך ממעט עכו"ם. ובזה מיושב גם מ"ש התוס' דל"ל קרא לגר צדק הא בכלל אחיך נינהו ולפמ"ש א"ש דבאמת מה דממעט מאחיך עכו"ם הוא משום דכתיב גרך ושעריך וא"כ מה ממעט מאחיך ע"כ נכרי ואם לא כתיב גרך ה"א דמאחיך ממעט גר תושב ושעריך ע"כ לגר צדק קאתי ולכך איצטריך למכתב כלהו ודו"ק היטב ומזה ראי' ברורה לשטת הרמב"ם ודו"ק: