שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ז סימן ז׳

והנה לפ"ז צריך להבין שיטת הרי"ף ודעימי' דבעדות שבשטר שהוא תחת יד הבע"ד אף מה"ת כשר צ"ב דעכ"פ בעי דו"ח והיאך שייך בכתב דו"ח. אמנם נראה דהרי"ף ס"ל דדוקא בע"פ י"ל דדלמא משקרי ודיבורא מקרי ואמרי ולכך הצריכה התורה דו"ח שאז נודע כי אמת נכון הדבר ויודעים שבדיבורם יגמרו המעשה ולכך הצריכה התורה דו"ח אבל כל שחתמו על השטר ועשו מעשה הוה כאילו נחקרה עדותן בב"ד דמעשה לא עבדי בשקר וחזקה על עדים שחתמו בשטר ועבדו מעשה דודאי עשו כהוגן והוה כאילו נחקרה עדותן בב"ד וזהו כעין מ"ש בגיטין דף מ"ז דיבורא מקרי ואמרי מעשה לא עבדו ועיין בתוס' שם דגם דיבור שיגמור המעשה ע"י לא אמרו ולכך כל שיש דו"ח ויודעים שנגמר ע"י המעשה הוה כדיבור דאית בי' המעשה אבל בשטר דעבדי מעשה וחתמו הוה כנחקרה עדותן בב"ד וז"ב בסברא. ובזה מיושב היטב דברי הרי"ף שכתב דדוקא כי מסר לי' לבע"ד הוא דמקרי שטר ולא הוה מפי כתבם אבל היכא דאיכא לשטרא ת"י סהדי דאי בעו כבשו לשטרא וכל כמה דלא נפיק מת"י סהדי כמו דלא אסהדי. ולא נודע היטב ההבדל שבין ת"י עדים לת"י הבע"ד ולפמ"ש א"ש דכל שהוא ת"י העדים ויכולים לכבשו ת"י שוב ל"ש לומר דהוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ומטעם דמעשה לא עבדי דהא לא מקרי מעשה דיכולים לכבשו ת"י ולא נגמר המעשה ולכך לא מהני משא"כ ביוצא ת"י הבע"ד דאז כבר נגמר המעשה שוב הוה כמו שנחקר עדותן בב"ד וז"ב מאד. ומזה ראיה למה שהבין הב"י בסי' כ"ו בדעת הרי"ף דעיקר החילוק של הרי"ף בין הגיע ליד הבע"ד ובין הוא תחת ידם וחולק על הרמב"ן ונמוק"י שמחלקין בין ראוי ליתנו לבע"ד או לא ובתומים סי' מ"ז הקשה דא"כ מה יתרץ הב"י קושית הראב"ד והרמב"ן והנימוק"י דכמה שטרות שהם ת"י העדים ואינם מספיקים ליתנו לבע"ד עד ששוכחין עיקר העדות ואמאי לא נקרעינה דזה הוה מפי כתבם. ולפמ"ש א"ש דכל הטעם דמקרי מפי כתבם הוא לפי שלא נגמר המעשה וא"כ כל שנותנין ליד הבע"ד אמרינן דלא עבדי מעשה לתתם ליד בע"ד שטר חתום כל שלא הי' זוכרין העדות היטב ומסתמא גמרו היטב הענין והוה כמי שנחקרה עדותן בב"ד וז"ב. ובחידושי אמרתי ראי' להבנת ב"י בדברי הרי"ף מהא דכתב הרא"ש בפ"ק דב"מ דמדברי הרי"ף נראה דהא דאמרו דאביי ס"ל עדים בחתומיו זכין לו וה"מ דקא מטי לידי' דזה דוקא בשטרי הלואה ומכר דצריך זה לזכות בדבר אבל כשזוכה בדבר שהוא כבר ת"י זכה בשעת חתימה אפילו לא יבא השטר לידו לעולם וגם אם מכר או נתן הקרקע לאחר אחר חתימת העדים כל שלא הגיע ליד הלוקח לא זכה הלוקח ע"ש ותמה הש"ך בסי' ל"ט דא"כ קשיא שוברין דאמאי לא יחזור וכי נמלך מה הוה ול"ש לומר דלא הגיע לידו דבשוברין לא בעינן דמטי לידי' ע"ש. ולפמ"ש א"ש דבאמת גוף סברת הש"ס דבעינן מטי לידי' צ"ב דלמה לא יזכה תיכף וצ"ל דכל שלא הגיע לידי' מקרי מפי כתבם וכמו שהבין הב"י מדברי הרי"ף דכל שיכולין לכבש השטר ומכ"ש אם החזירו השטר ליד הלוה דאז לא מקרי שטר והו"ל מפי כתבם וז"ב ולפ"ז נ"ל דבר נחמד דלכך מחלק הרי"ף בין דבר שצריך לזכות ובין דבר שהוא כבר ת"י דהנה בהא דאמרו בב"ב דף נ' דמחאה בפני שנים וא"צ לומר כתובו והקשו התוס' דהא הו"ל מפ"כ דהא לא הי' מדעת המתחייב ואינו בנוסח שטר וכתב הנימק"י בשם האחרונים דכל שכתבו מדעת המוחה בלשון שליחות פלוני העידנו על עצמו לכתוב עליו שמיחה לא מקרי מפ"כ ואף דאינו מדעת המתחייב דבעלמא בכל שטר בעינן צוואת המקנה דומיא דספר המקנה דהוה דבר שבינו לחבירו אבל כאן אין הדבר תלוי אלא בו ע"ש ובקצה"ח סי' ר"ה שביאר הדברים ולפ"ז דברי הרי"ף מבוארים דדוקא היכא שצריך המלוה לזכות בשעבוד הקרקעות של לוה אז בעינן שיהי' מטי לידו דאל"כ מקרי מפ"כ אבל בדבר שהוא ת"י והוא יכול לזכות אף בלי שטר א"כ אין הדבר תלוי אלא במי שמסתלק מזה א"כ כל שכתב השטר אף דלא הגיע לידו כל שזה נסתלק מזכותו וא"כ לגביה לא מקרי מפ"כ דהוה מדעת המתחייב אף שלהרי"ף בעינן שיהיה בתורת שטר ועיין רמב"ן פד"א במלחמות מ"מ זה דוקא בדבר שתלוי בדעת שניהם אבל כל שבא לזכות בדבר שת"י כל שזה נסתלק זכה זה תיכף ול"צ להשטר כלל וא"כ אף שלא הגיע לידו מקרי שטר גמור וז"ב מאד ולכך גם הדין במכר שמכר באמצע לאחר דנתבטלה הזיכוי ג"כ נכון דכל שכבר מכר באמצע ולא מטא ליד הלוקח הראשון מקרי מפ"כ ולא הוה שטר וז"ב כשמש: