ובזה מיושב היטב מה דהקשה אותי החריף מו"ה מאיר ברא"ם ני' בהך דבשר שנטמא בולד הטומאה דשורפין עם בשר שנטמא באב הטומאה וע"ז הקשה דלר"ש דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי יקשה דהא הוה עפרא בעלמא וע"כ משום דחבת הקדש מכשרתו ולפ"ז כיון דחבת הקדש מכשרתו שוב מטמא מחמת חבת הקדש והוה כמו עצים ולבונה שכתבו התוס' דע"י חבת הקדש נעשה שלישי ולפמ"ש דז"ש התוס' דאוכל אינו מטמא אוכל דבזה ל"ש חבת הקדש וכמ"ש מלתא בטעמא ודו"ק. ומה שרצה מעלתו לחדש דע"כ ל"ש חבת הקדש מכשרתו אף דעפרא בעלמא הוא רק כל שהיתה כבר טמאה לא יצא מטומאתו עד שיפסל מאכילת כלב כמבואר ברמב"ם בפ"א מט"א אבל לקבל טומאה ל"מ חיבת הקדש כל שנעשה כעפרא שוב לא יוכל לקבל טומאה הולד טומאה מאב הטומאה. הנה רואה אנכי שזה סותר למה שאמרו דעצים ולבונה דודאי לאו אוכל נינהו ואפ"ה מועיל חבת הקדש לטמאותן והתוס' הוסיפו דאף דאין אוכל מטמא אוכל מ"מ ע"י עצים ולבונה נעשה שלישי וע"כ דחבת הקודש מועיל לשויא אוכל אף מה שלא הי' אוכל מעולם מכ"ש בזה דעודנו אוכל וגדולה מזו הקשו התוס' בחולין דף ל"ז על משקה בית מטבחייא דנימא דחבת הקדש מטמא אותן אף דהמשקה קל יותר מאוכל וכל שנפסל משתיית אדם יש מקום לומר דאינו מטמא ועיין ברמב"ם וראב"ד פ"א מט"א שם וע"כ אין לדבריו מקום:
שואל ומשיב מהדורא חמישאה · חלק פ״ו סימן ז׳
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא חמישאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.